קטאר לא מסתפקת בנפט: שואפת להפוך למעצמת אמנות

בית המכירות הפומביות סותביס ניו יורק יעמיד למכירה ב־2 במאי את אחת מארבע הגרסאות לתמונה "הצעקה" המפורסמת של מונק, במחיר התחלתי של 80 מיליון דולר.

מקורבים למכירה מעריכים כי "הצעקה" עשויה להגיע לידי קטאר, נסיכות המפרץ הפרסי שכבר רכשה עבודות של מארק רותקו, פול סזאן ודמיאן הירסט. קטאר היא המדינה בעלת ההכנסה לנפש הגבוהה בעולם בזכות משאבים עצומים של נפט וגז. משום כך גוברים הסיכויים שהציור השני המפורסם בעולם, אחרי המונה ליזה, יהפוך גם ליקר ביותר. כדי שזה יקרה, קטאר תצטרך לשלוף יותר מרבע מיליארד דולר, הסכום אשר על פי הערכות המגזין "דה ארט ריפורטר" שילמה עבור יצירת סזאן שברשותה, "שחקני הקלפים". רשות המוזיאונים של קטאר (QMA) אינה נוהגת לחשוף סכומי רכישה, אך במקביל לא הכחישה הערכות שלפיהן תמונות של רותקו והירסט נרכשו ב־70 מיליון דולר וב־20 מיליון דולר בהתאמה. בשבע השנים האחרונות הוציאה משפחת המלוכה הקטארית כמיליארד ליש"ט על יצירות אמנות מערביות, ויצירות סזאן, רותקו והירסט היו האחרונות שבהן.

היצירה "מרכז לבן" של רותקו בבית סותביס צילום: רויטרס

רשות המוזיאונים סייעה במימון תערוכת הרטרוספקטיבה הגדולה של הירסט, שנפתחה לאחרונה במוזיאון טייט מודרן בלונדון ותנדוד למפרץ הפרסי ב־2013. הרשות גם ארגנה תערוכה מרהיבה של יצירותיו של האמן היפני טאקאשי מוראקאמי המוצגת בדוחא, בירת קטאר, בבניין בגודל של האנגר מטוסים. נכנסתי לשם כדי לתפוס מחסה מהשמש הקופחת ונקלעתי להלם תרבותי: בבניין זה מרוכזות כמה מיצירות האמנות העלומות והאורבניות ביותר הקיימות - קומיקס יפני המשלב מידה מסוימת של אימה - המוצגות לאנשי המדבר אשר עד לפני דור או שניים לא היתה בבעלותם ולו יצירת אמנות אחת.

"אם מדובר במדינה עשירה, מדוע שלא תקים מוסדות תרבות חשובים?" שואל ז'אן־פול אנגלן, בעודנו מסיירים בתערוכה של מוראקאמי שהוא עזר לארגן. לאנגלן יש ותק בתעשיית האמנות של בתי המכירות הפומביים, ולאחרונה הוא מונה לאחראי על התערוכות והפרויקטים הציבוריים של QMA. לדבריו, משפחת המלוכה, ובייחוד האמיר שייח' חמאד בן חליפה אל־תאני ובתו שייחה מייאסה (29), העומדת בראש רשות המוזיאונים, מתייחסים לאמנות כאל "חלק חשוב מחינוך תושבי קטאר". הוא מכחיש מכל וכל את הטענה שלפיה מדובר בניסיון להרשים את העולם. "לא הייתי נמצא פה לו היה מדובר בהחצנה של עושר", אמר.

חמד בן ג'אסם אל-ת'אני, אמיר קטאר צילום: בלומברג

אנגלן סבור כי "היעדר חינוך, היעדר תקשורת ופחד מהלא נודע הם המקור לרוב הרשע בעולם". מבחינתו, QMA נלחמת בכל השלושה. "יצירת תרבות של אמנות עכשווית באזור חסר ניסיון בתחום, אם זה יצליח להתממש, תהיה הישג מרשים ביותר: נהיה חלק מההיסטוריה", הוא אומר, ובכך מסביר את הנכונות שלו להישאר במקום כה בוסרי (אף שמתנוססים שם גורדי שחקים, קיים מחסור בולט במדרכות ובבירה קרה).

במהלך הקמתו של מוסד הסמיתסוניאן בוושינגטון ב־1846, המונה 19 מוזיאונים ושבעה מכוני מחקר, המטרה הוגדרה כ"חיזוק וחלחול של הידע" ברחבי אומה גולמית, שגילתה מהותו של עושר חדש. נראה כי משפחת אל־תאני מעוניינת להקים סמיתסוניאן ערבי בהבדל בולט אחד: הסמיתסוניאן הוקם על ידי ממשלה שנבחרה בהליך דמוקרטי, בעוד שהפרויקטים שיוזם QMA מקורם באריסטוקרטים שאינם מתחשבים בדעות התושבים או העובדים הזרים הרבים המתגוררים במדינה.

עד כה, גולת הכותרת של הפרויקטים של QMA היתה המוזיאון לאמנות אסלמית. המוזיאון נפתח לקהל ב־2008, עם תערוכה קבועה "המתחרה בכל תערוכות האמנות בעולם מבחינת איכות טהורה", לדברי מייקל בארי, מומחה לאסלאם באוניברסיטת פרינסטון. בשולי המוזיאון ניצב הבניין הקופסתי הענק שבו מוצגת כיום התערוכה של מוראקאמי, ובעתיד יוצגו שם תערוכות של אמנים ידועים נוספים.

אולם נראה שלאמיר קל יותר לרכוש אמנות איכותית מאשר לגרום לנתינים שלו להתעניין בה. התערוכה של מוראקאמי היתה ריקה ביום שבו ביקרתי בה. במוזיאון לאמנות ערבית

מודרנית מבקרים מדי חודש 1,700 איש בלבד, ואפילו בתצוגת האוצרות האסלאמיים הנוכחות דלה במיוחד.

דובר רשות המוזיאונים עומאר צ'ייחוני מתאר את הפרויקטים האמנותיים של משפחת המלוכה ככאלה העוסקים ב"הפצת תרבות של הערכה לאמנות. אין תרבות מוזיאונים בקטאר". לפי מקור בעולם המכירות הפומביות, האסטרטגיה אינה מתמקדת בהקמה מהירה לשימוש מיידי. "זהו פרויקט מילניום. הוא נועד להיצרך על ידי הדור הבא", הוא ציין.