על סדר היום: קווים לדמותה של המחאה האמריקאית

"הם אומרים שאנחנו חולמים. אבל החולמים האמיתיים הם אלו שחושבים שהדברים יכולים להימשך לנצח כפי שהם כיום. אנחנו לא חולמים, אנחנו מתעוררים מסיוט" - את המשפט הזה, שנשמע כאילו נלקח מאחד מנאומי ההפגנות בתל אביב בקיץ האחרון, אמר ביום ראשון התיאורטיקן הסלובני סלבוי ז'יז'ק, לקהל של כמה מאות מאזינים נלהבים במטה "כיבוש וול סטריט" ברובע הפיננסים בניו יורק.

ז'יז'ק הוא רק אחד משורה ארוכה של ידוענים שקופצים מדי ערב לכיכר החירות בוול סטריט, כדי לבקר ולעודד את המפגינים שמתנחלים פה מאז 17 בספטמבר: סוזן סרנדון, רוזאן בר, ג'וזף שטיגליץ, מייקל מור והרשימה עוד ארוכה.

מדהים לראות עד כמה התנועה שצומחת בימים אלו בניו יורק ומתפשטת לכל ארה"ב נראית כמו האחות התאומה של מה שהתרחש (ועדיין רוחש) בישראל הקיץ. גם פה הכל התחיל מהתקהלות עממית של קומץ צעירים שבוטלו כ"הוזים", "אספסוף", "מפונקים" ו"אנשים בלי מטרה", שמשחקים אותה מורדים אבל בעצם שותים קפה מ"סטארבקס" (כל אחד והסושי והנרגילות שלו); גם פה הכל צמח במהרה לתנועה ענקית שכוללת אנשים מכל המעמדות שמחייכים זה לזה ומכריזים: "התעוררנו!”, כולל הורים, ילדים, זקנים ואפילו עובדי וול סטריט שמצטרפים להפגנות עם שלטים שעליהם נכתב: “גבו ממני יותר מסים”; גם פה מדובר בתנועה לא אלימה עם הנהגה מעורפלת שמסרבת להיות מזוהה עם מפלגה פוליטית כלשהי (אבל כמובן שחובבי הקונספירציות יטענו אחרת) ומבקשת לחבק אליה את ההמון (הסיסמה המרכזית היא "אנחנו ה־99%”, כלומר 99 המאיונים התחתונים) - גם אם זה במחיר של מסרים מעורבים ומבולבלים.

וכן, גם באמריקה קובעי המדיניות קיוו שהכל יעבור מהר, אבל מבינים לאט מדי שאין ברירה אלא לפחות להראות כאילו אכפת להם. “המוחים נותנים קול לתסכול רחב יותר, על האופן שבו המערכת הפיננסית שלנו עובדת", אמר בשבוע שעבר נשיא ארה"ב ברק אובמה, "העם האמריקאי מבין שלא כולם צייתו לכללים ושוול סטריט היא דוגמה לזה". גם בן ברננקי וג'ו ביידן הספיקו לתרום את שורת מס השפתיים שלהם לקלחת.

לצד הגאווה הישראלית, יש להודות שהאמריקאים לא למדו שום דבר מאיתנו. המפגינים פה מדברים על יוון, ספרד, מצרים, לוב ואפילו סוריה בתור השראה, ולא ממהרים להזכיר את ישראל. יש לזה אולי סיבות פוליטיות, אך המפגינים אומרים שהם פשוט לא שמעו על מה שקרה בארץ. יכול להיות שאנחנו באמת רק חצי סיכה על הגלובוס.

מפגינים בלוס אנג'לס, השבוע צילום: רויטרס

עדיין לא "קץ ההיסטוריה"

אם האמריקאים לא שמעו על מחאת האוהלים, איך זה שהם יוצרים העתק מדויק שלה? התשובה היא שמה שקורה היום בכל העולם הוא גדול מאיתנו. גדול יותר מטרכטנברג, מביבי ומאובמה, מישראל, מספרד ומיוון וגדול יותר אפילו מאמריקה. זוהי תנועה גלובלית, רוח תקופה, והרוח הזו חזקה יותר מכל מדינה, ממשל, בנק מרכזי ומערכת שלטון.

אי אפשר שלא להרגיש שמה שקורה חסר תקדים, שאנו אולי על ספה של מהפכה עולמית. ההיסטוריון פוקויאמה אמר שאנו חיים ב"קץ ההיסטוריה", שלא צפויות עוד מהפכות גדולות עד קץ האנושות ושנבלה את כל חיינו במדינות דמוקרט־קפיטליסטיות לפי המודל האמריקאי, וטוב שכך. לדעה זו שותפים מיטב קובעי המדיניות, אך המוני אנשים ברחבי העולם טוענים אחרת.

וזה מתפשט כמו אש בשדה קוצים. "כיבוש וול סטריט" נולד רק לפני 25 יום, וכבר הספיק להתרחב לתנועה בשם "כובשים יחד", שנכון לכתיבת שורות אלו יש לה סניפים ב־1,193 ערים בארה"ב, ועוד כ־100 סניפים בעולם (בכל דקה נוספים עוד ועוד). בשידור האינטרנטי שמועבר ממוקדי המחאה צפו עד היום למעלה ממיליון גולשים ובהפגנה בוול סטריט ברביעי השתתפו עשרות אלפים.

לצד הדמיון, יש כמה הבדלים בין הגרסה האמריקאית לאחותה הציונית. קודם כל, ביחס לאוכלוסייה הממדים בארה"ב עדיין קטנים. מנגד, בעוד שהמחאה בישראל התמקדה בצרותיו של מעמד הביניים, בארה"ב המחיצות נמחקו מראש - גם ככה מעמד הביניים שם הוא יצור נכחד - ומדברים על מעמד חדש: 99 המאיונים התחתונים (בניגוד למאיון העליון, המחזיק ב־40% מההון האמריקאי). 99% מהאמריקאים הם 310 מיליון איש. פוטנציאל ההתלקחות הוא עצום.

מיצירות המחאה צילום: רויטרס

מתרגלים דמוקרטיה

הבדל נוסף הוא שהתקשורת האמריקאית, בניגוד לישראלית, לא ממהרת לחבק את מה שקורה. אמנם מפאת הגודל היא נאלצה להקדיש למחאה מקום נרחב, אך הסיקור רחוק מלהיות נלהב. ברשתות שמרניות כמו "פוקס", הסיקור מתאפיין בעוינות, עם פרשנויות כמו "אם תשים כל מטרה שמאלנית בבלנדר ותדליק אותו, זה האיכסה שתקבל". ב"ניו יורק טיימס" הליברלי יחסית הוקדשה כתבה ראשית לקשייהם של בתי העסק שנאלצים להתמודד עם נוכחות המפגינים ("הם טפילים", קרא בעל פיצרייה, "הם משתמשים בשירותים ואפילו לא קונים קפה"). וב־CNN אמרה המנחה בטון משועשע: "על מה הם מוחים? אף אחד לא יודע". כמות המאמרים שמסבירים למה זה לא יצליח, ושלמוחים צריכות להיות "דרישות ברורות", רבה מספור.

אז מהן הדרישות? יש המדברים על הגדלת המיסוי על העשירים, על ניתוק הקשר ההדוק בין נבחרי הציבור לבעלי ההון, על מלחמה באבטלה, על רפורמה במערכת הפיננסית, על כספים שמתבזבזים במלחמות המיותרות, על רפורמה במערכת החינוך ועל רפורמה אמיתית במערכת הבריאות (ולא הפלסטר המכונה "אובמה־קר"). אבל בשלב זה איש לא מתכוון לשחרר מסמך דרישות ברור.

למחאה הזו גם אין דפני ליף או רגב קונטס, אין לה נציגים או תנועה אחת שעומדת בראשה. מי שמנהל פה את הדיונים זוהי "האסיפה הכללית" - גוף דומה לזה שפעל ברוטשילד ובספרד - בדיונים פתוחים ודמוקרטיים, מלווים בתנועות ידיים משונות. "הדרישות יגיעו, אבל הן יגיעו באופן אורגני מהאנשים", מסביר באתר של "האסיפה המרכזית" אמין חוסיין, אחד החברים.

פגישות האסיפה מתקיימות מדי ערב בניו יורק ובשאר המרכזים בארה"ב, ועשויות להימשך עד שש שעות. הן מנוהלות באופן לא היררכי ודורשות הסכמה כוללת על כל נושא שמועלה בהן. כל אחד מוזמן להשתתף. כך, גם החלטות אדמניסטרטיביות, כמו מי ידבר ראשון ומי ידבר אחרון, נקלעות לפעמים לדיונים של חצי שעה.

זה עשוי להיות מתיש וקטנוני. אבל זה חלק מהעניין, כי מה שאנשים עושים פה זה לתרגל דמוקרטיה, אתם יודעים, שלטון העם - שיטת הממשל ההיא שבה לקולו של העם יש איזושהי השפעה, ולא רק העמדת הפנים הזו של ללכת לקלפי פעם בשנה כדי לשלשל פתק עם שם של אדם שאנחנו יודעים שלא יצליח לשנות שום דבר, אבל אנחנו בוחרים בו כי אנחנו סבורים שהוא פחות אידיוט מהאדם השני. לא בכדי אחת הקריאות הבולטות בהפגנות פה היא: "תראו לי איך נראית דמוקרטיה? ככה נראית דמוקרטיה!".

מחאה חמקמקה

מפגינים רבים טוענים כי הסיבה לסיקור השטחי והלא מדויק בתקשורת, היא שהרשתות משרתות את האינטרס של בעלי ההון, שהם הבעלים והמפרסמים שלהן. ייתכן, אבל גם בלי קשר, מאוד קשה לסקר את המחאה באופן מדויק: יש לה הרבה זרועות ופנים, היא חמקמקה ומרובדת ומשנה את צורתה בכל שנייה.

“המהפכה לא תשודר בטלוויזיה", כתב המוזיקאי ג'יל סקוט הרון בשיר שהפך להמנון. אך זה לא רק כי הטלוויזיה לא רוצה לשדר אותה, אלא כי היא לא יודעת איך לאכול אותה. אין פה תשובות ברורות, אידואולוגיה שלטת, או מנהיגים שפרצופם יכול לשמש כסמל. אין שום דבר שאפשר לקפל לכדי כותרות עסיסיות וחד־משמעיות. אלו פשוט אזרחים מהשורה שדורשים את זכותם הדמוקרטית להתאסף ולהשפיע על המערכת. על דבר כזה לא נשמע פה מאז שנות השישים, וגם מהן כל מה שנותר בזיכרון הקולקטיבי זו חבורה של אנשים עם שיער ארוך שאוהבים סמים וסקס עם כל מי שבא.

אלו שלוקחים את המחאה ברצינות לא רוצים להפוך לזיכרון חבוט שכזה. הם מקווים שכל המהלך, שנראה עכשיו נאיבי, מופשט ולא מאורגן, יוביל לפתרון קונקרטי. "אני חושש שיום אחד פשוט נלך הביתה ואז ניפגש פעם בשנה, נשתה בירה וניזכר בכמה נחמד היה כאן", אמר ז'יז'ק, "נבטיח לעצמנו שזה לא יקרה. הרבה פעמים אנשים משתוקקים למשהו אבל לא באמת רוצים אותו. אל תפחדו לרצות באמת את מה שאתם משתוקקים אליו".