היום שבו הכל קפא

ימים ספורים לאחר 6 באוקטובר 2008, היום שבו איסלנד פשטה את הרגל הלכה למעשה, שוחחתי עם עובד בקרן המטבע הבינלאומית שטס לרייקיאוויק כדי לקבוע אם ניתן באופן אחראי להלוות כספים למדינה שנמצאת בפשיטת רגל מסיבית שכזו. הוא מעולם לא היה באיסלנד, לא ידע דבר על המדינה, ואמר שהוא זקוק למפה כדי למצוא אותה. עד אותו רגע בילה את חייו בטיפול במדינות מצוקה מוכרות, לרוב באפריקה. איסלנד היתה בשבילו משהו חדש לגמרי: מדינה של אנשים מבוססים (מקום ראשון במדד הפיתוח האנושי של האו"ם ב־2008), משכילים ורציונליים בדרך כלל, שהתארגנו בראשית המילניום לאחד ממעשי הטירוף הגדולים ביותר בהיסטוריה הכלכלית העולמית. "אתה חייב להבין", אמר לי, "איסלנד היא כבר לא מדינה. היא קרן גידור".

אלפי איסלנדים מפגינים נגד הממשלה צילום: בלומברג

מדינה שלמה, נעדרת כל ניסיון בפיננסים, הביטה מרחוק על הדוגמה של וול סטריט ואמרה לעצמה: "גם אנחנו יכולים לעשות את זה". ולרגע קצר נדמה היה שהיא צודקת. ב־2003 החזיקו שלושת הבנקים הגדולים באיסלנד נכסים בשווי של כמה מיליארדי דולרים בלבד, כ־100% מהתמ"ג במדינה. בתוך שלוש וחצי השנים הבאות צמחו נכסיהם ליותר מ־140 מיליארד דולר, גדולים פי כל כך הרבה מהתמ"ג של איסלנד עד שלא הגיוני לחשב את הנתון הזה. כפי שניסח זאת עבורי אחד הכלכלנים שעמם דיברתי, מדובר היה "בהתרחבות המהירה ביותר של מערכת בנקאית בהיסטוריה האנושית".

במקביל, בין היתר משום שהבנקים הלוו לאיסלנדים כסף לרכישת מניות ונדל"ן, הרקיע שחקים שווי המניות והנדל"ן האיסלנדיים. מ־2003 ועד 2007, בשעה ששוק המניות האמריקאי הכפיל את שוויו, שוק המניות האיסלנדי צמח פי תשעה. מחירי הנדל"ן ברייקיאוויק שולשו. ב־2006 היתה המשפחה האיסלנדית הממוצעת עשירה פי שלושה מכפי שהיתה ב־2003 - וכל העושר החדש הזה היה קשור באופן כזה או אחר לתעשיית בנקאות ההשקעות החדשה. "כולם היו עסוקים בלימוד בלאק־שולס" (מודל תמחור האופציות), מספר ראגנאר ארנאסון, מרצה לכלכלת דיג באוניברסיטת איסלנד, שחזה בבריחת הסטודנטים מכלכלת הדיג לכלכלת הכסף. "בתי הספר להנדסה ולמתמטיקה לימדו קורסים בהנדסה פיננסית. מאות רבות של אנשים ישבו ולמדו כלכלה ופיננסים". מדובר במדינה בגודל של קנטאקי, עם פחות תושבים מאשר עיר בינונית בארצות הברית. ולמרות זאת, העולם לקח את איסלנד ברצינות.

330 אלף דולר לכל גבר, אשה וילד

מתברר שלשאיפות כלכליות גלובליות יש גם צד שלילי. כששלושת הבנקים במדינה קרסו באוקטובר האחרון, גילו 300 אלף אזרחי איסלנד שהם אחראים במידה מסוימת להפסדיהם, שהסתכמו ב־100 מיליארד דולר - כלומר כ־330 אלף דולר לכל גבר, אשה וילד באיסלנד. נוסף על כך היו לאיסלנדים הפסדים פרטיים של עשרות מיליארדי דולרים כתוצאה מספקולציות המטבע הביזאריות שלהם, ואף יותר מכך עקב קריסת הבורסה האיסלנדית, שצנחה ב־85%. לא ניתן היה לחשב את הסכום הדולרי המדויק של החור הפיננסי של איסלנד, כיוון שהוא היה תלוי בערך הקרונה האיסלנדית שהתרסקה גם היא והוסרה מהשוק על ידי ממשלת איסלנד. אבל החור היה ענק.

האיסלנדים צברו חובות שהגיעו ל־850% מהתמ"ג של המדינה (ארצות הברית הגיעה רק ל־350%). איסלנד נהפכה בן לילה למדינה היחידה בעולם שהאמריקאים יכלו להצביע עליה ולומר, "טוב, לפחות את זה לא עשינו". ככל שוול סטריט צמחה במשך השנים לממדים אבסורדיים, היא מעולם לא הגיעה לגודל ולעוצמה כאלה שיתר החברה האמריקאית לא תוכל לחלץ אותה מצרה, בשעת הצורך. אבל באיסלנד צבר כל אחד משלושת הבנקים הפסדים גדולים מאלה שבהם יכלה המדינה לעמוד; וחיבור של שלושתם יחד היה כה חסר פרופורציה עד שבתוך שבועות ספורים מהקריסה אמרו כשליש מהאיסלנדים שהם שוקלים להגר מהמדינה. בתוך ארבע שנים בלבד הושתלה בגופה של האומה היציבה והשוויונית הזו דרך חיים כלכלית חדשה לגמרי, והשתל הכריע את המושתל.

אזרחי כל המדינות

טיסת איסלנד אייר נוחתת בטרמינל שעדיין מעוטר בלוגו של לנדסבנקי, אחד משלושת הבנקים פושטי הרגל של איסלנד. אפשר ללמוד הרבה על מדינה מהיחס השונה שהיא מגלה לאזרחים ולזרים בשעת כניסתם בשעריה. האיסלנדים כלל אינם נוקטים הבחנות כאלה. מעל לתא ביקורת הדרכונים תלוי שלט מקסים שעליו כתוב "כל האזרחים" - והכוונה אינה "כל אזרחי איסלנד", אלא "כל אזרחי כל המדינות". כולם מגיעים ממקום כלשהו, וכולנו מגיעים לאותו התור, המוביל לפקיד שיושב מאחורי זכוכית עבה. הוא מעמיד פנים כאילו הוא בוחן בעיון את הדרכון המוגש לו, ומאשר את הכניסה למדינה.

ראש הממשלה לשעבר, גייר הארדה במסיבת עיתונאים ב-8 באוקטובר 2008, יומיים אחרי הקריסה. במקום להודות בטעות, טען ש"ניסיתי למנוע פאניקה" צילום: בלומברג

מקץ שעת נסיעה בנוף אפלולי של סלעים וולקניים זרועי שלג אנו מגיעים למלון 101, שבבעלות אשתו של אחד הבנקאים פושטי הרגל המפורסמים באיסלנד. שם המלון מסתורי (101 הוא המיקוד של האזור העשיר בעיר), אך את הבניין ניתן לזהות מיד. זהו מלון אופנתי, מהסוג שבנקאים מתאכסנים בו כי הם חושבים שאמנים מתאכסנים בו. בעבר היה המלון מלא מפה לפה, אך כעת הוא ריק, ורק שישה מבין 38 החדרים שלו תפוסים. המסעדות גם הן ריקות, וכיוון שאנשי הפיננסים שבעבר שילמו הרבה כדי ללון פה נעלמו לבלי שוב, אני מקבל חדר גדול בקומה העליונה עם נוף לעיר העתיקה בחצי מחיר. אני מתכרבל בין מצעי המשי ומושיט את ידי לספר על הכלכלה האיסלנדית, שנכתב ב־1995, לפני שיגעון הבנקאות, כשלמדינה לא היה הרבה למכור לעולם חוץ מדגים טריים. אני קורא את המשפט הבא: "האיסלנדים נוטים לחשוד במערכת השוק כבסיס לארגון כלכלי, במיוחד בהשלכות החלוקתיות שלה". ואז מבחוץ נשמע פיצוץ.

בום!

ואז פיצוץ נוסף.

בום!

עדרי שודדים זרים

כיוון שאמצע דצמבר, השמש בקושי זורחת ב־10:50 ושוקעת בהתלהבות ב־15:44. מצד אחד, זה יותר טוב מאשר להיות בלי שמש בכלל, אבל מצד שני זה קצת יותר גרוע, כי זה יוצר אשליה שאפשר ליצור כאן מעין חיים נורמליים. ומה שבטוח הוא שהמקום הזה לא נורמלי. את הנקודה הזו ממחיש לי תושב רייקיוואיק בן 26, שאקרא לו מאגנוס אולאפסון, שעד לאחרונה הרוויח כמיליון דולר בשנה במסחר במט"ח באחד הבנקים. גבוה, בלונדיני ונאה, אולאפסון נראה בדיוק כפי שהייתם מצפים שאיסלנדי ייראה - כלומר, הוא בכלל לא נראה כמו רוב האיסלנדים, שהם בעלי גוף חסר צורה ושיער חום דהוי. "אמא שלי אגרה מספיק מזון בשביל לפתוח מכולת", הוא אומר, ומוסיף שמאז המפולת האווירה ברייקיאוויק מתוחה ולא נוחה.

חודשיים לפני כן, בתחילת אוקטובר, כשהביקוש לקרונה האיסלנדית נעצר, הוא חמק מדסק המסחר שלו בבנק, ניגש לעמדת הכספר ומשך את מקסימום המזומן האפשרי במטבע זר. את השטרות הוא שם בתיק, ואז הלך הביתה והחביא

כ־30 אלף ין, דולר, יורו וליש"ט בתוך משחק קופסה. "במרכז העיר נראו באותו יום הרבה אנשים מסתובבים עם שקיות", הוא אומר. "אף אחד לא מסתובב עם שקיות במרכז העיר".

עד אוקטובר חשב אולאפסון שאיסלנד היא אחת המדינות הבטוחות בעולם; כעת הוא מדמיין עדרי שודדים השועטים ממדינות זרות כדי לבזוז את כספת משחק הקופסה שלו - ולכן הוא מסרב לאפשר לי לפרסם את שמו האמיתי. "חשבתי שבניו יורק ישמעו על זה וישלחו לפה מטוסים מלאים בשודדים", הוא מפרט את התיאוריה שלו. "הרי רוב האיסלנדים מחזיקים את חסכונותיהם בבית". כיוון שהוא כבר חסר מנוחה, אני מספר לו על הפיצוצים המדאיגים שמחוץ למלון שלי. "כן", הוא אומר בחיוך, "הרבה ריינג' רוברים עולים באש לאחרונה". אחר כך הוא מסביר.

מפגינים באיסלנד צילום: בלומברג

בשנים האחרונות עסקו איסלנדים רבים בספקולציה דומה - היות שהריבית המקומית עמדה על 15.5% והקרונה עלתה כל הזמן, כשהם רצו לרכוש משהו שלא היה בהישג ידם הם החליטו שהדבר הנבון ביותר הוא ללוות ינים ופרנקים שוויצריים ולא קרונות. הם שילמו ריבית של 3% על הין וכחלק מהעסקה הרוויחו יפה גם מהסחר במט"ח, היות שהקרונה הוסיפה לעלות.

זה נדמה היה כעסקה שאי אפשר להפסיד בה: לקנות בתים ומכוניות יקרים בכסף שלמעשה משלמים לך כדי ללוות. אבל אז באה הקריסה של אוקטובר, והינים והפרנקים השוויצריים שהיה על האיסלנדים האלה להחזיר היו לפתע יקרים פי כמה וכמה. רבים, בעיקר צעירים, מצאו את עצמם לפתע עם בתים בשווי 500 אלף דולר שיש עליהם משכנתה של 1.5 מיליון דולר, או עם מכונית ריינג' רובר בשווי 35 אלף דולר שלצורך קנייתה לוו 100 אלף דולר. לבעיית הריינג' רוברים נמצאו שני פתרונות מיידיים. האחד הוא להעלות את המכונית על אונייה, לשלוח אותה לאירופה ולנסות למכור אותה שם במטבע שהוא עדיין בעל ערך. השנייה היא להצית את המכונית ולגבות את דמי הביטוח עבורה. בום!

אומה או משפחה מורחבת?

אומה כל כך קטנה והומוגנית, שכולם בה מכירים פחות או יותר את כל האחרים, שונה באופן כה בסיסי מההבנה הרגילה שלנו את המונח "אומה", עד שהיא כמעט דורשת סיווג חדש. למעשה, זוהי משפחה מורחבת יותר מאשר אומה. לדוגמה, רוב האיסלנדים חברים בכנסייה הלותרנית מתוך ברירת מחדל. אם הם רוצים לעזוב אותה, הם צריכים לכתוב מכתב לממשלה; מצד שני, אם הם ממלאים טופס, הם יכולים להקים כת משלהם ולקבל סובסידיה ממשלתית. דוגמה נוספת: ספר הטלפונים של רייקיאוויק מסודר לפי שמות פרטיים, משום שיש כתשעה שמות משפחה בלבד באיסלנד. די קשה להבין איך זה מקל על העניינים, כי הרושם הוא שיש גם רק תשעה שמות פרטיים באיסלנד. אבל איכשהו, בכל שיחה נראה שכולם מכירים את כולם, ואיש אף פעם אינו שואל "לאיזה סיגור סיגפוסון אתה מתכוון?"

יתרון אחד של החיים במשפחה־מורחבת־במסווה־של־אומה הוא שלא צריך להסביר כלום; כולם כבר יודעים את כל מה שצריך לדעת. זה נוח מאוד למקומיים, קצת פחות לתיירים. כך למשל, עד מהרה גיליתי שלבקש כאן הנחיות בדרך הוא בזבוז זמן גמור, כי כמו שכולם אמורים לדעת על איזה ביורן מדברים בכל רגע נתון, כולם גם אמורים לדעת איפה הם נמצאים על המפה. שני מבוגרים שעצרתי לבקש עזרה לא יכלו לומר לי היכן נמצא משרד ראש הממשלה. לשלושה מבוגרים נוספים, כולם במרחק שני גושי בניינים מהגלריה הלאומית של איסלנד, לא היה מושג איך למצוא את המקום. כשאני אומר לגברת הנחמדה בדלפק הכניסה של המוזיאון הלאומי שנראה כי אף איסלנדי לא יודע איך להגיע למוזיאון, היא מפטירה: "אף אחד לא יודע כלום על המדינה שלנו. לא ממש".

משורר הבנק

מדינה שהתרסקה בן לילה אינה נראית שונה בהרבה מכפי שנראתה יום קודם לכן, כאשר עדיין חשבה שהיא עשירה מאי־פעם. הבנק המרכזי של איסלנד הוא דוגמה טובה לכך. כמעט אין ספק שאיסלנד תאמץ את היורו, והקרונה תחדל מלהתקיים. בלי הקרונה לא יהיה צורך בבנק מרכזי כדי לשמור על יציבות המטבע המקומי ולשלוט בשערי הריבית, אבל מבחוץ עדיין נראה הבנק המרכזי של איסלנד כמו מקדש שחור אלגנטי, הבולט על רקע הצוקים המושלגים שמצדו השני של הנמל. גברים רציניים למראה עדיין נכנסים ויוצאים. ילדים קטנים גולשים במזחלות במורד המדרון שלצדו, בלי להיות מוטרדים כלל מהעובדה שהם משחקים ליד זירת האסון העולמי. הכול נראה בדיוק כפי שנראה לפני המפולת, אף כי ההבדל לא יכול היה להיות גדול יותר. האש הדולקת בקצה הפתיל מתקרבת אל הפצצה.

בתוך בניין הבנק יושב ספון במשרדו דיוויד אודסון, אדריכל עלייתה ונפילתה של איסלנד. בשנות ה־80 נשבה אודסון בקסמו של מילטון פרידמן, ויצא לחפש את החופש של העם האיסלנדי - ובכך התכוון לחופש משליטה ממשלתית מכל סוג שהוא. כראש הממשלה הוא הוריד את המסים, הפריט את התעשייה, הקל את המסחר, ובסופו של דבר, ב־2002, הפריט את הבנקים. אחר כך, כשהתעייף מראשות הממשלה, הוא השיג לעצמו מינוי בבנק המרכזי - אף שהוא משורר ללא כל ניסיון בבנקאות.

לאחר הקריסה הוא התבצר במשרדו בבנק ודחה את כל הבקשות לראיונות. פקידי ממשלה בכירים סיפרו לי ברצינות כי הם מניחים שהוא מבלה את רוב זמנו בכתיבת שירה (בפברואר השנה, חודשיים לאחר ביקורי באיסלנד, ביקשה ממנו הממשלה החדשה לפרוש).

ריקאוויק. במשך 1,100 שנה אכלסו האיסלנדים את האי המרוחק שלהם בלי להתערבב באנשים מבחוץ צילום: בלומברג

במשך 1,100 שנה אכלסו האיסלנדים את האי המרוחק שלהם כמעט מבלי להתערבב באנשים מבחוץ (גנטיקאים מרבים להשתמש בהם לצורכי מחקר בשל נטייתם להתרבות בינם לבין עצמם) ובוודאי בלי להתעסק ברכישות ממונפות, בהשתלטויות עוינות ובמסחר בנגזרים. כאשר ב־2003 הם התיישבו ליד אותו שולחן עם גולדמן זאקס ומורגן סטנלי, היה להם רק מושג כללי לגבי תפקידו ואחריותו של בנקאי השקעות - שרובו בא מהרושם שספגו סטודנטים איסלנדים שלמדו בבתי ספר למינהל עסקים בארצות הברית. משום כך, מה שהם עשו עם הכסף שלהם מעיד על הנפש האמריקאית של ראשית המילניום לא פחות מכפי שהוא מעיד על האיסלנדים עצמם. כך, למשל, הם הפנימו שמימון קשור פחות ליזמות יצרנית ויותר למסחר בפיסות נייר. כשהם הלוו כספים הם לא סייעו ליזמים, אלא מימנו חברים ובני משפחה כדי שיוכלו לקנות דברים, בדיוק כמו בנקאי השקעות אמיתיים: דירות יוקרה בבברלי הילס, קבוצות כדורגל ובתי כלבו בבריטניה, בנקים נורבגיים, תחנות כוח הודיות.

ב־2007 היו בבעלות האיסלנדים נכסים זרים בהיקף הגדול בערך פי 50 מזה שהיה להם ב־2002. הם רכשו מטוסים פרטיים ובתים שלישיים בלונדון ובקופנהגן. הם שילמו סכומים גדולים על שירותים שאף אחד באיסלנד לא חלם עליהם קודם לכן. "בחור אחד עשה מסיבת יום הולדת, והטיס את אלטון ג'ון תמורת מיליון דולר כדי שישיר לו שני שירים", סיפר לי מנהיג תנועת השמאל הירוקה, סטיינגרימור סיגופסון. "ולפי הדיווחים, הוא אפילו לא שר אותם היטב!" הם רכשו אחוזים בעסקים שבהם לא הבינו דבר וחילקו למנהליהם הוראות - בדיוק כמו בנקאי השקעות אמריקאים אמיתיים. כך, לדוגמה, חברת השקעות בשם FL גרופ - בעלת מניות חשובה בבנק גליטניר - רכשה 8.25% בחברה־האם של אמריקן איירליינס. איש ב־FL גרופ מעולם לא ניהל חברת תעופה; לאיש מהם לא היה אפילו ניסיון תעסוקתי משמעותי בחברת תעופה. אבל זה לא מנע מ־FL גרופ להורות לאמריקן איירליינס איך לנהל חברת תעופה.

האיסלנדים גם לא היו בררנים לגבי רכישותיהם. דיברתי עם קרן גידור בלונדון שכל כך התקשתה להבין את ריבוי העסקאות הממונפות הגרועות של הבנקים האיסלנדיים, עד ששכרה חוקרים פרטיים כדי שינסו להבין מה לעזאזל קורה במערכת הפיננסית שם. החוקרים יצרו תרשים שהמסקנה העולה ממנו היא אחת: קומץ אנשים באיסלנד, חסרי כל ניסיון בפיננסים, לוו עשרות מיליארדי דולרים בהלוואות לטווח קצר מחו"ל. לאחר מכן הלוו את הכסף הלאה, לעצמם ולחבריהם, כדי לרכוש נכסים - בנקים, קבוצות כדורגל וכו'. כיוון ששווי הנכסים בכל העולם עלה, בין היתר הודות לאנשים כמוהם ששילמו מחירים מטורפים בעבורם, נראה היה שהם מרוויחים.

ספינת דיג באיסלנד צילום: shutterstock

מנהל קרן גידור אחרת הסביר לי כך את הבנקאות האיסלנדית: לך יש כלב, ולי יש חתול. אנחנו מסכימים שכל אחד מהם שווה מיליארד דולר. אתה מוכר לי את הכלב תמורת מיליארד, ואני מוכר לך את החתול תמורת מיליארד. עכשיו אנחנו כבר לא בעלים של חיות מחמד, אלא בנקים איסלנדיים עם נכסים חדשים בשווי מיליארד דולר. "הם יצרו הון מזויף בכך שסחרו בינם לבין עצמם במחירים מנופחים", סיכם מנהל קרן הגידור. "כך הלכו וגדלו הבנקים ובתי ההשקעות שלהם, אבל הם היו במשקל נוצה בשווקים הבינלאומיים".

הורגים את השליח

והנה עוד היבט שבו חיקתה איסלנד את המודל האמריקאי: אנשים רבים, לא איסלנדים, ניסו להתריע בפניהם שהם בבעיה, שהמערכת הפיננסית של איסלנד צומחת בקצב מטורף ושהיא בדרך לאסון. אבל בכל הדרגים, מראש הממשלה מטה, התעלמו מנהיגי איסלנד מהאזהרות והעדיפו לתקוף את השליח. "המתקפות מדיפות ריח לא נעים של דילרים חסרי מצפון שהחליטו לנסות למוטט את המערכת הפיננסית האיסלנדית", אמר יו"ר הבנק המרכזי אודסון במרץ 2008. יו"ר בנק קאופתינג הפנה בפומבי אצבע מאשימה כלפי ארבע קרנות גידור, שלדבריו ניסו במזיד לחתור תחת הנס הפיננסי האיסלנדי.

מפלים באיסלנד צילום: shutterstock

באפריל 2006 החל בוב אליבר, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, להתעניין באיסלנד לאחר ששמע דיון עליה בלונדון ביזנס סקול. הוא לא ידע דבר על איסלנד אבל זיהה מיד את הסימנים המטרידים. כשבחן את הנתונים מקרוב, גילה באיסלנד את כל המאפיינים של מעשה טירוף כלכלי בקנה מידה היסטורי - "הבועה המושלמת", כדבריו.

עד מהרה פשטה בחוגים הכלכליים האיסלנדיים השמועה על התעניינותו של הפרופסור המכובד משיקגו, ובמאי 2008 הזמין אותו החוג לכלכלה באוניברסיטת איסלנד לנאום בפני קהל של סטודנטים, בנקאים ועיתונאים. אליבר נעמד מולם והסביר, בשפה טכנית של כלכלנים אקדמיים, כי איסלנד מתאפיינת בכל הסימנים של בועה ענקית. בשלב השאלות והתשובות בסוף ההרצאה, כאשר אחד הנוכחים ביקש ממנו לחזות את העתיד, הוא עבר לאנגלית פשוטה: "אני נותן לכם תשעה חודשים", אמר לקהל. "הבנקים שלכם מתים. הבנקאים שלכם טיפשים או רודפי בצע. ואני מתערב שברגעים אלה ממש הם עולים על מטוסים ומנסים למכור את נכסיהם".

הבנקאים האיסלנדים שישבו באולם ניסו למנוע מהעיתונים לדווח על הנאום. כמה אנשי אקדמיה הציעו שאליבר יציג את הניתוח המדאיג שלו בפני הבנק המרכזי של איסלנד. משום מה, זה מעולם לא קרה. "בבנק המרכזי אמרו שהם עסוקים מכדי לפגוש אותו כי הם טרודים בהכנת דו"ח על היציבות הפיננסית", מספר לי אחד המרצים שניסה אז לארגן את הפגישה. אליבר, מצדו, עזב את איסלנד בתחושה שאולי לא יוכל לחזור אליה לעולם. "היה נדמה לי שהם הזמינו אותי רק משום שהם היו צריכים מישהו מבחוץ שיאמר את הדברים הקשים האלה, שאיש מבפנים לא היה מעיז לומר אותם", הוא אומר לי. אבל למרות הכל, יש לו עדיין רגשי חיבה עמוקים למארחיו. "הם עם מוזר מאוד", הוא אומר וצוחק. "אני מניח שזה כל העניין, לא?"

מעיינות חמים באיסלנד צילום: בלומברג

לאיסלנדים היה כמובן הסבר משלהם להצלחתם המטאורית בזירה הפיננסית העולמית: עליונותם הטבעית. כיוון שהם עם קטן ומבודד לקח להם - ולעולם - 1,100 שנה כדי לגלות ולנצל את כישרונותיהם הטבעיים. "המורשת והחינוך שלנו, התרבות והשוק המקומי שלנו העניקו לנו יתרון משמעותי", הסביר בשנה שעברה נשיא איסלנד, אולאפור ראגנאר גרימסון, בהרצאה שנשא בפני קהל משקיעים זרים. לאחר מכן מנה תשעה מהיתרונות הללו, שלדבריו מסבירים מדוע האיסלנדים הם עילויים בנקאיים. האחרון שבהם היה העובדה שהאיסלנדים אינם מהווים איום על שאר העולם ("יש אנשים שאפילו חושבים שאנחנו תמהונים מרתקים שלא יכולים להזיק", אמר). רבים באיסלנד היו שותפים לדעות מעין אלה. "נעשו באוניברסיטה מחקרים שנועדו להסביר מדוע המודל העסקי האיסלנדי נעלה כל כך", מספר לי גילפי זואגה, ראש החוג לכלכלה. "הכל עסק בערוצי התקשורת הבלתי רשמיים שלנו וביכולת לקבל החלטות מהירות. תמיד אמרו לנו שאנשי העסקים האיסלנדים חכמים מאוד וזריזים מאוד. כשהם קונים משהו הם עושים את זה בזריזות".

ולא רק איסלנדים הצטרפו לעדת המעריצים של הבנקאים המקומיים. הבנקים הגרמניים השקיעו 21 מיליארד דולר בבנקים האיסלנדיים. הולנד נתנה להם 305 מיליון דולר, ושבדיה הכניסה להם 400 מיליון דולר. המשקיעים הבריטים, שהתשואות השנתיות המדהימות של 14% משכו אותם, השקיעו 30 מיליארד דולר - 28 מיליארד מחברות ומשקיעים פרטיים והיתר מקרנות פנסיה, בתי חולים, אוניברסיטאות ומוסדות ציבוריים אחרים. אוניברסיטת אוקספורד לבדה הפסידה 50 מיליון דולר בקריסה של איסלנד.

ראש הממשלה על הקו

אחרי שלושה ימים ברייקיאוויק, אני מקבל, פחות או יותר במפתיע, שני טלפונים. הראשון הוא ממפיקה בתוכנית אקטואליה מובילה בטלוויזיה. כל האיסלנדים צופים בתוכנית שלה, היא אומרת, ושואלת אם אבוא לראיון. "על מה?" אני שואל. "אנחנו רוצים שתסביר את המשבר הפיננסי שלנו", היא עונה. "אני פה רק שלושה ימים!" אני מוחה. זה לא משנה, היא אומרת, כי אף אחד באיסלנד לא מבין מה קרה, והם ישמחו לשמוע מישהו אחר מנסה להסביר את המשבר, גם אם לאותו אדם אין מושג על מה הוא מדבר. בעודי מהרהר בהצעה מגיע טלפון נוסף, הפעם ממשרד ראש הממשלה.

ראש ממשלת איסלנד בזמן ביקורי, גייר הארדה, הוא ראש מפלגת העצמאות ששולטת באיסלנד מאז 1991 באמצעות קואליציה עם הסוציאל־דמוקרטים והמפלגה הפרוגרסיבית. מפלגת העצמאות היא גם התומכת הנלהבת ביותר בעקרונות השוק החופשי, וגם - כפי שהסבירה לי מישהי שפגשתי במסעי במדינה - "מפלגה של גברים, גברים, גברים. אין שם אשה אחת לרפואה".

למחרת, בכניסה למשרדים הקטנים של ראש הממשלה אני מצפה שיעצרו אותי ויערכו חיפוש על גופי, או לפחות יבקשו תעודה מזהה. במקום זאת יושב שוטר בודד מאחורי שולחן הקבלה, רגליו על השולחן, וקורא עיתון. הוא מביט מעלה, משועמם. "הגעתי כדי לפגוש את ראש הממשלה", אני אומר לראשונה בחיי. הוא לא מתרשם. פה כל אחד יכול לפגוש את ראש הממשלה. ואכן, כמה אנשים הסבירו לי במהלך המסע שאחת הסיבות לכך שהאיסלנדים האמינו שיתייחסו אליהם ברצינות בזירה העולמית היא שכל האיסלנדים מרגישים חשובים. ואחת הסיבות לכך שהם מרגישים חשובים היא שכל אחד מהם יכול ללכת לפגוש את ראש הממשלה כל אימת שהוא רוצה. מה הוא עשוי לומר להם על הקריסה - זו כבר שאלה אחרת.

בקרב קובעי המדיניות של איסלנד יש מחסור חינני בניסיון פיננסי. השר לענייני עסקים הוא פילוסוף. שר האוצר הוא וטרינר. נגיד הבנק המרכזי הוא משורר. הארדה הוא דווקא כלכלן בהכשרתו — רק לא מוצלח במיוחד. מחלקת הכלכלה באוניברסיטת איסלנד קבעה שהוא תלמיד של ציון "כמעט טוב". למנהיגי מפלגת העצמאות יצא מוניטין של מי שלא מבינים הרבה בפיננסים ומסרבים להיעזר במומחים שכן מבינים. הצעתו לעזרה של ג'ון דניאלסון, מרצה איסלנדי בלונדון סקול אוף אקונומיקס המתמחה בפאניקה פיננסית, נדחתה; כך גם הצעותיהם של כמה כלכלנים ידועים מאוניברסיטת איסלנד. הם התעלמו גם מעצותיהם של בנקאים מרכזיים ממדיניות גדולות ורציניות. לא קשה לראות שזו מפלגה גברית במובהק: ראשיה מזכירים את הגבר שנוהג במכונית והולך לאיבוד, אבל למרות הפצרות אשתו מסרב לעצור לבקש הנחיות.

"למה 'וניטי פייר' מתעניינים באיסלנד?" הוא שואל עם כניסתי לחדר. זו שאלה טובה. מתברר שהוא לא באמת טיפש. הוא אמנם אומר דברים שאין סיכוי שהם נכונים, אבל הם פשוט מסוג הבדיות שמשלמים לראשי ממשלות לספר, בכל מקום. הוא טוען שהקרונה היא שוב מטבע יציב, לדוגמה. הוא רוצה שאאמין שהוא ראה את המשבר הפיננסי באיסלנד הולך ונרקם, אבל לא היה ביכולתו לעשות כמעט דבר בנידון ("לא יכולנו לבטא בפומבי את חששותינו לגבי הבנקים, כי בכך היינו יוצרים את מה שניסינו להימנע ממנו - פאניקה"). הוא רמז שלא פוליטיקאים כמוהו נושאים באשמה, אלא אנשי הפיננסים.

להארדה גם גרסה משלו על הסיבות לקריסה, והוא דבק בה בעקשנות: זרים הפקידו את הונם באיסלנד, ואיסלנד עשתה בו שימוש ראוי. אבל ב־15 בספטמבר קרס בנק ליהמן ברדרס והזרים נבהלו ודרשו את הונם בחזרה. כלומר, איסלנד לא נפלה בגלל חוסר אחריות שלה, אלא בגלל צונאמי עולמי. הבעיה בסיפור הזה היא שהוא אינו מסביר מדוע הצונאמי פגע דווקא באיסלנד, ולא בטונגה, למשל.

אבל לא באתי לאיסלנד כדי להתווכח. באתי כדי להבין.

מפגין נגד הממשלה בנובמבר אשתקד. "האיסלנדים דגים בכל התנאים, דגים עד שלא ניתן עוד לדוג. הם אוהבים לקחת סיכונים" צילום: אי פי אי

מספינת הדיג לדלפק המט"ח

מישהו מציע שאדבר עם הבנקאי לשעבר סטפן אלפסון.

רזה ורעב־למראה, פניו מעוטרים בזיפים, אלפסון עדיין נראה כמו קפטן של ספינת מכמורת ולא כמו איש פיננסים. הוא יצא לים לראשונה בגיל 16 ומונה לקפטן של ספינת דיג איסלנדית בגיל הצעיר להחריד של 24, לאחר שנחשב, כפי שהוסבר לי, לעילוי בתחום הדיג - מה שאומר שהוא בעל כישרון לתפוס מקסימום דגים במינימום זמן. ועם זאת, בינואר 2005, בגיל 30, הוא קם ועזב את חיי הדיג כדי להצטרף למחלקת המט"ח של לנדסבנקי. הוא עסק בספקולציות בשווקים הפיננסים במשך כמעט שנתיים, עד למרחץ הדמים הגדול של אוקטובר 2008, אז פוטר יחד עם כל האיסלנדים האחרים שהגדירו את עצמם "סוחרים".

הוא מסביר כי תפקידו היה למכור לאיסלנדים, בעיקר לעמיתיו הדייגים, ספקולציה שהוא היה משוכנע שאי אפשר להפסיד בה: לווים ינים בריבית של 3% ומשתמשים בהם לרכישת קרונות איסלנדיות, שאותן משקיעים בריבית של 16%. "אני חושב שקל יותר לקחת מישהו מתעשיית הדיג וללמד אותו לסחור במט"ח", הוא אומר, "מאשר לקחת מישהו מתעשיית הבנקאות וללמד אותו לדוג". הדיג האיסלנדי הוא לאמיצים במיוחד, הוא מסביר לי. "אתה לא רוצה בחורים רכרוכיים בצוות שלך", הוא אומר. "היה לי פעם צוות של רוסים, וזה לא שהם היו עצלנים אבל כשהיתה פורצת סופה, הם היו מפסיקים לדוג כי זה מסוכן מדי. האיסלנדים דגים בכל התנאים, דגים עד שלא ניתן עוד לדוג. הם אוהבים לקחת סיכונים. אני בן 33, ויש לי כבר שני חברים שמתו בלב ים".

המזל האיר לו פנים, ועדיין ארכה הכשרתו כקפטן שנים. כשהיה קצין ראשון בן 23 פרש קפטן ספינת הדיג שלו, ובעל הסירה שכר את סנורי סנוראסון, מעין אגדת דיג איסלנדית, להחליף אותו. "יצאתי איתו לשני מסעות", מספר אלפסון. "אף פעם לא ישנתי מעט כל כך, כי הייתי כל כך להוט ללמוד. ישנתי שעתיים או שלוש בלילה כי ישבתי לידו, דיברתי איתו. חלקתי לו את כל הכבוד שבעולם - קשה לתאר את כל מה שהוא לימד אותי: הטווח של ספינת המכמורת. הזווית היעילה ביותר של הרשת. איך מתנהגים בים. אם יש יום רע, מה עושים? אם דגים בעומק כזה וכזה, מה עושים? אם זה לא עובד, האם לשנות את העומק או את המיקום? בסופו של דבר זה עניין של אינטואיציה. בתקופה הזו למדתי הרבה יותר ממה שלמדתי בבית הספר. איך אפשר ללמוד לדוג בבית ספר?"

"בילית שבע שנים בלימוד כל ניואנס קטן במקצוע הדיג לפני שקיבלת את ההזדמנות ללמוד מהדייג המופלא הזה?" אני שואל.

"כן".

"וגם אז היית צריך לשבת לרגלי המאסטר הגדול במשך חודשים רבים לפני שהרגשת שאתה יודע מה אתה עושה ומונית לקפטן?"

"כן".

"אז למה חשבת שאתה יכול להיהפך לבנקאי ולשחק בשווקים הפיננסיים ללא יום אחד של הכשרה?"

"זו שאלה טובה מאוד", הוא אומר. הוא חושב במשך דקה, ואז מפטיר: "בפעם הראשונה הערב אין לי מלים".

"מה בדיוק היה התפקיד שלך?" אני שואל כדי לחלץ אותו מהמבוכה.

"התחלתי בתור..." - עכשיו הוא מתחיל לצחוק - "יועץ לחברות על גידור סיכוני מטבע. אבל לנוכח האופי האגרסיבי שלי נכנסתי יותר ויותר למסחר ספקולטיבי רגיל". רבים מלקוחותיו היו דייגים וחברות דיג, וכמוהו הם למדו שאם לא לוקחים סיכונים לא תופסים דגים. "הלקוחות התעניינו ב'גידור' רק אם המשמעות היתה שהם ירוויחו כסף", הוא אומר.

במבט לאחור, יש כמה שאלות בסיסיות שאיסלנדי שחי בחמש השנים האחרונות במדינה היה אמור לשאול את עצמו. למשל: מדוע שאיסלנד תהיה פתאום חיונית כל כך לכלכלה העולמית? או: למה מדינות ענק שהמציאו את הבנקאות המודרנית צריכות פתאום בנקאים איסלנדים שיעמדו בין המפקידים שלהם ללווים שלהם כדי להחליט מי יקבל מההון ומי לא? וגם: אם לאיסלנדים יש כזה כישרון טבעי מדהים לפיננסים, איך הצליחו להסתיר אותו באופן כל כך מוצלח במשך 1,100 שנה?

לכל הפחות, במקום שבו כולם מכירים את כולם, או את האחות שלהם, היה אפשר להניח שברגע שסטפן אלפסון היה נכנס אל לנדסבנקי, עשרה אנשים היו עוצרים אותו ואומרים בגיחוך: "סטפן, אתה דייג!" אבל הם לא אמרו זאת. באופן מדהים, הם לא אומרים זאת גם היום. "אם הייתי חוזר לתחום", הוא אומר, בפנים חתומות ורציניות לגמרי, "הייתי עוסק בבנקאות פרטית".