עשור למהפכה של הוגו צ'אבס: אל נא תבכי, ונצואלה

לרגע קצר בראשית ימי כהונתו נראה הוגו צ'אבס, נשיא ונצואלה, כמושיעה של המדינה. "הבה נבקש את עזרתו של אלוהים בקבלת ההבדלים בינינו ונתאחד", הוא הפציר ביריביו ב־2002.

אלא שמאז, כידוע, לתושבי המדינה הדרום־אמריקאית אין תקווה של ממש. בעוד הממשלה מלאימה חברות וחוות בבעלות פרטית, איגודי העובדים רוסקו ויריביו הפוליטיים של הנשיא נהפכו לנרדפים, עשרות אלפי בעלי מקצועות חופשיים החליטו שנמאס להם.

אמנים, עורכי דין, רופאים, מנהלים ומהנדסים עוזבים את המדינה בהמוניהם, ואלו שכבר עזבו אינם מתכננים לחזור בקרוב. האמידים שבהם קונים דירות במיאמי ובפנמה סיטי. לפי הערכות, כמיליון ונצואלים עזבו את המדינה בעשור שחלף מאז נכנס צ'אבס לתפקידו.

ההגירה ההמונית הזו מפרידה משפחות וקוטעת קריירות, ונוסף על כך פוגעת בעתיד המדינה. "בריחת המוחות" מוונצואלה מחלישה את האוניברסיטאות, משתקת תעשיות, מאיצה את הכאוס הכלכלי ומאיימת להביא לקריסתה של אחת המדינות העשירות באזור.

נתוני תפוקת הנפט והאבטלה בוונצואלה

היפוך גורלות

לאורך רוב המאה האחרונה שימשה ונצואלה מקלט למהגרים שברחו מהדיכוי של העולם הישן. פליטים ממשטרים טוטליטריים בספרד, באיטליה, בגרמניה ובמזרח אירופה מיהרו למדינה הממוקמת בין הקריביים והרי האנדים, ועזרו להקים את אחת הכלכלות הנמרצות בעולם החדש. "היתה לנו מדינה עשירה יחסית שהציעה לנו הזדמנויות. אף אחד לא העלה על דעתו לעזוב", מתאר דייגו ארריה, לשעבר שגריר ונצואלה לארצות הברית המתגורר כיום בניו יורק.

"עכשיו הפשע גואה, יש לנו מערכת פוליטית מושחתת הגובלת באפרטהייד, והגירה שלילית. ונצואלה כיום היא מדינה של מהגרים הממתינים לעזוב". מחקר שפרסם המכון למדעי הכלכלה בדרום אמריקה מראה שהזרימה של אנשי מקצוע בעלי כישורים גבוהים בני 25 ומעלה מוונצואלה למדינות ה־OECD עלתה ב־216% בין 1990-2007. המצב דומה בעוד מדינות ב"ציר הוגו" - מדינות נוספות באזור האנדים שהלכו אחרי ה"סוציאליזם של המאה ה־21" שהתיימר צ'אבס להנהיג בארצו.

את מדיניותו הכלכלית הנהיג צ'אבס תוך כדי רדיפה פוליטית אחר כל מי שסירב לקבלה. דניאל בנאים היה אחד ממפיקי הטלוויזיה העצמאיים הבכירים במדינה, הוא הפיק תוכניות אירוח ושעשועונים לערוצים הממשלתיים באמצעות חברת ההפקה קנל אונו (Canal Uno). "היו לנו 160 עובדים ועבדנו 24 שעות ביממה", הוא מספר. אבל לאחר ההפיכה הכושלת נגד צ'אבס ב־2002, הממשלה החלה להצר את צעדיה של התקשורת העצמאית והתקציב נגמר".

בתוך חודש הצטמצמה החברה לארבעה עובדים בלבד והיא בדרך לפשיטת רגל. בנאים שינה כיוון והחל לעבוד בתעשיית הפרסום, הוא גרף שורה של פרסים בינלאומיים נחשבים, אבל ההזדמנויות לאנשי עסקים שאינם מזוהים איתו יבשו.

אחד אחד נאלץ בנאים לחזות כיצד האנשים שעמם עבד לאורך השנים עוזבים את המדינה. "בעבר נשאתי נאומים חוצבי להבות נגד בריחת המוחות. עכשיו אני נושך את השפתיים", הוא אומר ומוסיף שבעצמו מתכוון לעבור לארה"ב: "היו לנו המוחות הטובים ביותר בתעשייה, עכשיו לא נותר להם כאן דבר".

צילום: בלומברג

"לאף אחד לא אכפת"

שום ענף בוונצואלה לא נפגע מבריחת המוחות כמו מגזר האנרגיה - הבסיס הכלכלי של המהפכה של צ'אבס. לפני עשור דורגה PDVSA, חברת הנפט הממשלתית, כאחת מחמש חברות האנרגיה המובילות בעולם. הכל השתנה בהנהגתו של צ'אבס, שמינה פרופסור מרקסיסטי חסר ניסיון לעמוד בראש החברה. מנהלים בכירים מיהרו לצאת בשביתה ששיתקה את החברה, אולם בתגובה פיטר צ'אבס 22 אלף מעובדי החברה בן לילה, בהם כמה ממומחי הנפט המובילים בעולם.

הריקבון, מלווה בפרוטקציה שחיתות וצנזורה, פשט בכל שכבות החברה בוונצואלה. במאי האחרון הודיע צ'אבס שיקצץ בתקציבים של פקולטות המדע באוניברסיטאות בטענה שהמדענים עוסקים בפרויקטים "עמומים", כגון "האם אפשר למצוא סימני חיים בנוגה". את הכספים הוא העביר למרכזי מחקר בשליטת בני בריתו. עקב כך, מוסדות המחקר המובילים במדינה מפגרים אחר מדינות אחרות.

ג'יימי רקוונה, מומחה לביולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג' שעובד במכון ללימודים מתקדמים בוונצואלה, אולץ לפרוש בתחילת השנה ולוותר על הפנסיה שלו לאחר שפרסם מאמר שבו טען שהמחקר המדעי בוונצואלה נמצא "בשפל של 30 שנה". בגיל 62, כשהוא מטפל באם חולה, לא נותרו לרקוונה אפשרויות רבות. "לא קל למצוא עבודה חדשה בגילי. אם הייתי יכול, הייתי עוזב את ונצואלה. חבריי ועמיתיי כבר עשו זאת".

הגלות שנכפתה על רבים מתושבי מדינות "ציר הוגו" משפיעה לרעה על מדינות המהפכה. בינתיים ממשיכות ונצואלה, בוליביה, אקוודור וניקרגואה להידרדר במדד התחרותיות העולמי של הפורום הכלכלי. סוכנות הדירוג פיץ' הורידה את דירוג האשראי של המדינות, ואילו הבנק העולמי מיקם את ונצואלה, בוליביה ואקוודור עם מדינות אפריקה, בתחתית רשימת המדינות שמומלץ לעשות איתן עסקים.

אמנם ההערכה היא שמהגרים למדינות מפותחות יכולים לסייע למדינות עולם שלישי, בכך שהם שולחים חזרה הביתה את הכסף שהם מרוויחים, אך כסף בלבד לא יצמצם את המחסור באנשים מוכשרים שמחליש את החברות. "אם מהנדס או מתכנת מחשבים בשנות ה־20 לחייו עוזב את המדינה, לאף אחד לא אכפת כרגע. אבל בעוד עשר שנים נראה את ההפסד", מסביר ראול מסטרס, מומחה למשאבי אנוש מקראקס, בירת ונצואלה, שבנו ובתו עזבו לאחרונה את המדינה לטובת עבודה בארצות הברית ולימודים בארגנטינה. "כשחושבים על כל ההזדמנויות שאיבדנו, לא נותר אלא לשבת ולבכות".