בלעדי: איך ייחלץ העולם מכלכלת השפל

כלכלת העולם איננה נמצאת בשפל; קרוב לוודאי שלא תגלוש לשפל, למרות עוצמתו של המשבר הנוכחי (כמובן, הלוואי שהייתי בטוח בזה לגמרי). אבל אף על פי שהשפל עצמו לא חזר, כלכלת השפל - אותן בעיות שאיפיינו הרבה מן הכלכלה העולמית בשנות השלושים ומאז לא נראו שוב - ביצעה קאמבק מדהים. לפני 15 שנה לא חשב כמעט איש כי מדינות מודרניות ייאלצו לסבול ממיתון שובר עצמות, מחשש מפני ספקולנטים של מטבע, וכי מדינות מתקדמות ומרכזיות עלולות לגלות שוב ושוב כי אינן מסוגלות ליצור הוצאה גדולה מספיק כדי לשמור על תעסוקת העובדים והמפעלים שלהן. הכלכלה העולמית התבררה כמקום מסוכן הרבה יותר מכפי ששיערנו לעצמנו.

כיצד נעשה העולם כה מסוכן? וחשוב מכך, כיצד ניחָלֵץ מן המשבר הנוכחי? מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע ממשברים כאלה להתרחש מלכתחילה?

מה טיפול במצב חירום

מה שהעולם זקוק לו כעת הוא מבצע הצלה. מערכת האשראי העולמית משותקת, והאטה עולמית צוברת תאוצה בשעה שאני כותב שורות אלה. נחוצה רפורמה בחולשות שהפכו את המשבר הנוכחי לאפשרי, אבל היא יכולה להמתין רק עוד זמן קצר. ראשית, עלינו לטפל בסכנה הברורה והמיידית. לשם כך צריכים קובעי המדיניות ברחבי העולם לעשות שני דברים: לחדש את זרימת האשראי, ולעודד את ההוצאה.

המשימה הראשונה היא הקשה מבין השתיים, אך יש למלא אותה, ובמהרה. כמעט שלא חולף יום בלי חדשות על אסון נוסף כלשהו הנגרם בשל קיפאון האשראי. בעת כתיבת טיוטת הספר הזה, למשל, הגיעו דיווחים על קריסת מכתבי האשראי (letters of credit) - שיטת מפתח במימון הסחר העולמי. לפתע פתאום, קוני היבוא, בפרט במדינות מתפתחות, אינם יכולים יותר להשלים את העיסקאות שלהם, והספינות עומדות באפס מעש: "מדד בַּלְטיק דרי" (Baltic Dry), מדד מקובל לעלויות של תובלה ימית, צנח השנה ב־89%.

מה שעומד מאחורי מצוקת האשראי הוא צירוף של האמון הפוחת במוסדות הפיננסיים והצטמקות ההון שלהם. אנשים ומוסדות אינם רוצים לעשות עסקים עם אף אחד אלא אם כן יש לו הון ניכר לגיבוי הבטחותיו, אלא שהמשבר דלדל את ההון מכל עֵבר.

הפיתרון המובן מאליו הוא להזרים עוד הון. לאמיתו של דבר, זו התגובה הסטנדרטית במשברים פיננסיים. בשנת 1933 השתמש מימשל רוזוולט בסוכנות ממשלתית בשם Reconstruction Finance Corporation כדי לבצע היווּן מחדש (recapitalization): להזרים הון אל הבנקים על ידי רכישת מניות בכורה שלהם. כאשר עבר על שוודיה משבר פיננסי בראשית שנות התשעים של המאה שעברה, התערבה הממשלה וסיפקה לבנקים הון נוסף בשוֹוי 4% מן התמ"ג - סכום המקביל לכ־600 מיליארד דולר בארצות הברית כיום - בתמורה לבעלות חלקית. כאשר התערבה יפן כדי להציל את הבנקים שלה בשנת 1998, היא רכשה מניות בכורה בהיקף של למעלה מ־500 מיליארד דולר, השווים, יחסית לתמ"ג, להזרקת הון של כ־2 טריליון דולר בארצות הברית. בכל אחד מן המקרים האלה, אספקת ההון סייעה לחדש את יכולת הבנקים להלווֹת והפשירה את שוקי האשראי.

הצלה פיננסית על פי קווי מיתאר דומים מתרחשת כעת בארצות הברית ובכלכלות מתקדמות אחרות, אם כי היא איחרה לבוא, בין היתר בגלל נטייתו האידיאולוגית של מימשל בוש. תחילה, לאחר נפילת ליהמן ברדרס, הציע משרד האוצר לרכוש מבנקים וממוסדות פיננסיים אחרים נכסים במצוקה בשווי 700 מיליארד דולר. אך בשום אופן לא היה ברור כיצד הדבר אמור לסייע בהתמודדות עם המצב (אילו שילם משרד האוצר את ערך השוק, הדבר לא היה מסייע הרבה למצב ההון של הבנקים, ואילו שילם מעל לערך השוק, היו מאשימים אותו בבזבוז כספי משלם המסים). לא חשוב: לאחר שלושה שבועות של היסוסים, הלכה ארצות הברית בעקבות הדוגמה שאותה הציבה תחילה בריטניה, ואחריה מדינות אירופיות אחרות, והפכה את הרעיון לתוכנית של היווּן מחדש.

אבל ספק אם די יהיה בכך כדי להשיב את הגלגל לאחור, משלוש סיבות לפחות. ראשית, אפילו אם מלוא 700 מיליארד הדולר ישמשו להיווּן מחדש, עדיין יהיה הסכום קטן, יחסית לתמ"ג, לעומת חילוץ הבנקים ביפן - וניתן לטעון כי חומרת המשבר הכלכלי בארצות הברית ובאירופה מתחרה כעת בחומרת המשבר היפני. שנית, עדיין לא ברור כמה מהחילוץ יגיע אל מערכת בנקאות הצללים, שהיא לב הבעיה. שלישית, לא ברור אם הבנקים יהיו מוכנים להלוות את הכספים, במקום "לשבת עליהם" (בעיה שנתקל בה הניו דיל של רוזוולט לפני 75 שנה).

הניחוש שלי הוא שההיוון מחדש יצטרך בסופו של דבר לגדול ולהתרחב, ושבסופו של דבר יהיה צורך בהפעלת שליטה חזקה יותר של הממשלה - למעשה, זה יהיה קרוב יותר להלאמה מלאה, זמנית, של חלק משמעותי מן המערכת הפיננסית. רק לשם הבהרה - זו אינה מטרה לטווח ארוך, ניסיון לתפוס את עמדות השליטה בכלכלה: יהיה צורך להפריט מחדש את המערכת הפיננסית ברגע שניתן יהיה לעשות זאת בביטחה, בדיוק כשם ששוודיה חזרה והשיבה את הבנקאות לסקטור הפרטי לאחר החילוץ הגדול שביצעה בראשית שנות התשעים. אבל לפי שעה הדבר החשוב הוא לשחרר קצת את האשראי, בכל דרך אפשרית, בלי להיתקע במכשלות אידיאולוגיות. שום דבר לא יהיה גרוע יותר מאשר לא לעשות את הדרוש, בגלל חשש כי פעולה להצלת המערכת הפיננסית היא "סוציאליסטית" באיזשהו מובן.

הוא הדין בגישה נוספת לפיתרון מחנק האשראי: הכנסת המוסדות הפדרליים - באופן זמני - לעסקים של הלוואות ישירות לסקטור הלא פיננסי. נכונותו של הפדרל ריזרב לקנות ניירות מסחריים היא צעד חשוב בכיוון זה, אבל יהיה כנראה צורך בצעדים נוספים.

את כל הפעולות הללו יש לתאם עם מדינות מתקדמות אחרות בגלל הגלובליזציה הפיננסית. חלק מן התמורה האמריקאית על ההצלה של המערכת הפיננסית יתבטא בהקלת הגישה לאשראי באירופה; חלק מן התמורה על מאמצי ההצלה האירופים יתבטא בהקלת הגישה לאשראי בארצות הברית. כך שכולם צריכים לעשות פחות או יותר אותו דבר: כולנו בסירה אחת.

ועוד דבר אחד: התפשטות המשבר הפיננסי לשווקים המתעוררים הופכת את ההצלה הגלובלית של מדינות מתפתחות לחלק מפיתרון המשבר. כמו בהיווּן מחדש, חלק מכך כבר נעשה בשעה שאנחנו כותבים את הדברים האלה: קרן המטבע הבינלאומית מספקת הלוואות למדינות שכלכלותיהן נתונות במצוקה, כמו אוקראינה, בלי כל כך הרבה הטפות מוסר ותביעות להידוק החגורה כפי שהטיפה ותבעה במהלך המשבר האסיאתי בשנות התשעים. בתוך כך, הפדרל ריזרב הושיט קווי אשראי הדדי לכמה בנקים מרכזיים של שווקים מתעוררים. נראה שהמאמצים הם בכיוון הנכון, אבל קטנים מדי, ויהיה צורך במאמצים נוספים.

הפגנה מחוץ לוול סטריט צילום: בלומברג

ואפילו אם הצלת המערכת הפיננסית תתחיל להשיב לתחייה את שוקי האשראי, עדיין נעמוד בפני האטה עולמית הצוברת תאוצה. מה צריך לעשות בנוגע לכך? התשובה, כמעט לבטח, היא תמריץ פיסקלי בסגנון הקיינסיאני הישן והטוב.

והנה, ארצות הברית אכן ניסתה לספק תמריץ פיסקלי בראשית שנת 2008; הן מימשל בוש והן הדמוקרטים בקונגרס היללו אותו כתוכנית "להתנעת הכלכלה בדחיפה". אלא שהתוצאות בפועל היו מאכזבות, ומשתי סיבות. ראשית, התמריץ היה קטן מדי, בשווי של 1% בלבד מן התמ"ג. על התמריץ הבא להיות הרבה יותר גדול, אפילו עד 4% מהתמ"ג. שנית, מרבית הכסף בחבילה הראשונה בא בדמות החזרי מס, שרבים מהם הפכו לחיסכון ולא להוצאה. על התוכנית הבאה להתמקד בשמירה על ההוצאה הממשלתית ובהרחבתה - שמירתה באמצעות הושטת סיוע פדרלי לממשלות של המדינות ולרשויות מקומיות, והרחבתה באמצעות הוצאה על כבישים, על גשרים, ועל תשתיות אחרות.

הטענה הרגילה נגד הוצאה ציבורית כתמריץ כלכלי היא שלוקח לה זמן רב מדי כדי לפעול - כי עד שמגיע הגידול בביקוש, כבר מסתיימת ההאטה. אבל לא נראה שזו סיבה של ממש לדאגה כרגע: קשה מאוד לראות התאוששות כלכלית מהירה כלשהי, אלא אם כן תעלה ותבוא איזו בועה חדשה ובלתי צפויה, בועה שתחליף את בועת הדיור. כל עוד תקודם ההוצאה הציבורית במהירות מניחה את הדעת, היא תגיע מבעוד מועד כדי לסייע - ויש לה שני יתרונות כבירים על פני הנחות מס: מצד אחד, הכסף באמת יוּצא; מצד שני, ייווצר משהו בעל ערך (למשל, גשרים שאינם קורסים).

פול קרוגמן צילום: בלומברג

הנקודה בכל זה היא שיש לגשת למשבר הנוכחי במגמה שעיקרה לעשות כל מה שיידרש כדי להפוך את כיוון הדברים; אם לא די במה שנעשה עד עכשיו, יש לעשות עוד ולעשות משהו אחר, עד שהאשראי יתחיל לזרום והכלכלה הריאלית תתחיל להתאושש. כאשר מאמצי השיקום כבר יהיו בעיצומם, תגיע השעה לפנות לאמצעי מניעה: עריכת רפורמה במערכת, כך שהמשבר לא יתרחש פעם נוספת.

רפורמה פיננסית

יש לנו בעיות באַלְטֶרנָטוֹר, אמר ג'ון מיינרד קיינס בתחילת השפל הגדול: המנוע הכלכלי היה ברובו במצב טוב, אבל מרכיב קריטי, המערכת הפיננסית, לא פעל. הוא אמר גם זאת: "קלענו את עצמנו לתסבוכת איומה, כי נכשלנו בהפעלת מכונה עדינה שאת אופן פעולתה איננו מבינים". שתי הקביעות נכונות כיום כפי שהיו נכונות אז.

ברור כי מה שיהיה עלינו לעשות הוא ללמוד מחדש את הלקח שלימד השפל הגדול את הסבים והסבתות שלנו. לא אנסה לנסח כאן בפירוט את המשטר הרגולטורי החדש, אבל עקרון היסוד צריך להיות ברור: כל דבר שיש להציל אותו בעת משבר כלכלי, משום שהוא ממלא תפקיד חיוני במנגנון הפיננסי, צריך להיות נתון לרגולציה כאשר אין משבר, כדי שלא ייקח סיכונים מוגזמים. מאז שנות השלושים נדרשו בנקים מסחריים להיות בעלי הון מספיק, להחזיק ביתרות נכסים נזילים שניתן להמירם במהירות למזומנים, ולהגביל את סוגי ההשקעות שהם מבצעים, הכל בתמורה לערבויות פדרליות לזמנים שבהם הדברים משתבשים. כעת, משראינו מיגוון רחב של מוסדות לא בנקאיים יוצרים משבר שהוא לאמיתו של דבר משבר בנקאי, יש להטיל רגולציה דומה על חלק הרבה יותר גדול של המערכת.

כוחם של רעיונות

כפי שהבינו בוודאי הקוראים, אני מאמין לא רק שאנו חיים בעידן חדש של כלכלת שפל, אלא גם שג'ון מיינרד קיינס - הכלכלן שהצליח להסביר באופן ברור את השפל הגדול - רלוונטי כיום יותר מאשר אי פעם. קיינס סיים את יצירת המופת שלו, התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף, בקביעה מפורסמת בדבר חשיבותם של רעיונות כלכליים: "במוקדם או במאוחר, רעיונות ולא אינטרסים משוריינים הם המסוכנים, לטוב ולרע".

נוכל להתווכח בשאלה האם טענה זו נכונה תמיד. אבל בזמנים אשר כאלה, היא נכונה בהחלט. המשפט "אין ארוחות חינם" אמור להיות תמצית הכלכלה; פירושו הוא שהמשאבים מוגבלים, שכדי שיהיה לך יותר מִדָבָר כלשהו, צריך להשלים עם כך שיהיה לך פחות מדבר אחר, שאין רווח בלא מכאוב. אבל כלכלת השפל היא חקר המקרים שבהם יש ארוחות חינם, אם רק נוכל להבין כיצד להניח את ידינו עליהן, שכן יש משאבים בלתי מנוצלים, ואותם ניתן לנצל. המחסור האמיתי בעולמו של קיינס - ובעולמנו אנו - לא היה, אם כן, במשאבים, או אפילו בסגולות תרומיות, אלא בהבנה.

אלא שלא נשיג את ההבנה שאנו זקוקים לה, אלא אם כן נהיה מוכנים לחשוב באופן מפוכח על בעיותינו וללכת בעקבות המחשבות לכיוון שאליו יובילו. יש אומרים כי הבעיות הכלכליות שלנו הן מבניות, ולא קיימת תרופה מהירה להן; אבל אני מאמין שהמכשולים המבניים המשמעותיים היחידים העומדים בפני שגשוג עולמי הן תפיסות שאבד עליהן הכלח, החוסמות את רוחם של בני אדם.