“רציתי ליצור משרשראות החטופים סמל לכאב ואובדן אבל גם לתקווה"
“רציתי ליצור משרשראות החטופים סמל לכאב ואובדן אבל גם לתקווה"
האמן ומעצב הבמה מוחמד אבו סאלמה, התגורר בעבר בעוטף עזה, וב-7 לאוקטובר חברו נרצח שם וחברים אחרים נחטפו. כעת הוא מציג במוזיאון תל אביב מיצב עוצר נשימה המורכב מ־13 אלף שרשראות דיסקית באורך כולל של 500 ק”מ. אבו סאלמה, מוסלמי יליד כפר קרע, יצר את המיצב בהשראת השרשראות שעונדות משפחות החטופים בכיכר הסמוכה למוזיאון
כמו קרני אור שקפאו או נטיפי מים מרחפים מפלח "אשד" - המיצב המרשים של מוחמד אבו סאלמה - את חלל "מפל האור" במוזיאון תל אביב. מה שנדמה מרחוק כפסי אור מנצנצים בנברשת עצומת ממדים, מתגלה מקרוב כ־13 אלף שרשרות דקיקות וכדוריות, מהסוג שמשתמשים בהן לדיסקיות צוואר. הן תלויות במאונך מתקרת המוזיאון בצפיפות זוהרת, וממלאות בדיוק גיאומטרי את הפיר של האגף החדש, כמו מפל של חוטי מתכת.
בעבר, ביוזמת המנהלת הקודמת סוזן לנדאו, כבר שימש "מפל האור" זירה להצבות אמנות מרשימות, אבל נדמה שכעת "אשד" של אבו סאלמה עושה בו שימוש מקסימלי ואפקטיבי להפליא. במיוחד בימים אלה, כשדיסקיות הזדהות עם חטופי 7 באוקטובר תלויות על צוואריהם של מאות אלפי ישראלים, הבחירה של אבו סאלמה בשרשרות הללו כחומר הבלעדי להצבה שלו - מפעימה ורלבנטית במיוחד.
במפתיע, למרות השאפתנות המינימליסטית־מקסימלית של ״אשד״ והביצוע המורכב והמדויק, זו תערוכת היחיד הראשונה אי פעם של אבו סאלמה כאמן. במקצועו, מוחמד אבו סאלמה (35), מוסלמי יליד הכפר קרע, הוא מעצב במה ותאורה, שבשנים האחרונות אחראי על הפן החזותי בהופעות של אסף אמדורסקי, מרינה מקסימיליאן, שרית חדד, טונה, אסף אבידן, רמי קליינשטיין ושורה של מוזיקאים ישראלים מובילים. בעבר למד קולנוע במכללת ספיר בדרום הארץ, חי כמה שנים בכפר עזה שבעוטף, וב-7 לאוקטובר נרצח שם חבר שלו וחברים אחרים נחטפו. העניין המתמשך שלו בעיצוב פריימים לסרטי קולנוע סלל את דרכו בסופו של דבר לעסוק בעיצוב במה ותאורה, אבל הפעם עבודתו ניצבת בקדמת הבמה, והוא מאיר את עצמו.
1 צפייה בגלריה
המיצב "אשד". "כדי להעצים את הרגש, הבנתי שאני צריך כמויות משוגעות של שרשרות"
(צילום: Blackout Group)
אכן, אלפי השרשרות העדינות שתלה אבו סאלמה במוזיאון מוארות לחלופין באורות לבנים וצהובים, שמשווים לחומר הכמעט בלתי נראה מראה סוריאליסטי ומתעתע. בנוסף, למבקרים בהצבה של ״אשד״ שיירדו סביב ״מפל האור״ עד לקומה התחתונה מחכה עוד הפתעה: השרשרות אינן מסתיימות בדיסקיות, והן נחתכו במדויק מעל ראשי הצופים ומרחפות מעליהם. היצירה אומנם דוממת, אבל פסקול מוקלט ומדיטטיבי של רעשי פיסות המתכת הנוקשות אחת בשנייה מלווה את ההצבה ובוקע מהקירות. גם רצפת הגלריה נהפכה לדמוית ראי, וכל ההצבה משתקפת במהופך פנימה, מה שיוצר לצד הקסם תחושה מטרידה של צניחה לתוך תהום, כאילו בוטלה הרצפה.
את ״אשד״ פיתח אבו סאלמה עם האוצרת שחר מולכו, שהזמינה אותו לאחר פרוץ המלחמה ליצור עבודה הקשורה באור, במיוחד לחלל האנכי התלול באגף החדש. ״עבורי אין הבדל מהותי בין עבודות העיצוב לבמה, לבין העבודה במוזיאון", אומר אבו סאלמה. "אלו יצירות שבשני המקרים בוראות עולם וחוויה לצופים".
בפגישה הראשונה שלו במוזיאון "עוד לפני שהתחלנו בכלל לחשוב מה ואיך נעשה - יצאתי לכיכר החטופים שנמצאת בצמוד״, מתאר אבו סאלמה כיצד החלה העבודה על ההצבה. ״ראיתי את השרשרת הזאת על כל משפחות החטופים והאנשים ברחבת המוזיאון. כולם ענדו את הדיסקית, והבנתי שיש בזה משהו מאוד חזק, ושזה החומר שאני ארצה לעבוד איתו כדי ליצור את הסמל לכאב ולאובדן, אבל גם לתקווה.
"השרשרת הזאת לרוב תלויה על האדם כשהדיסקית מוסתרת בין הבגד לגוף", ממשיך אבו סאלמה. "הפרשנות שלי לכך היא רצפת הראי כמענה לדיסקית, שבעצם מציבה את הצופה בין השרשרת לדיסקית, שכאן איננה. משרשרת שאתה עונד פתאום היא זו שעונדת אותך. היא משתלטת עליך ועוטפת אותך בכמויות ובשכפולים. אתה עומד על רצפת המראה, רואה את השרשרות יורדות מלמעלה למטה, ורואה את עצמך כמעט כפות בכל הדבר הזה. בעבודה אני מתייחס לכל סוגי האובדן. קודם כל האנושי, ואחר כך אובדן הקרקע והאמון והביטחון. אבל כדי להעצים את הרגש שגם ככה נמצא בחומר הזה - רגש שקיים אפילו בשרשרת אחת שתלויה על אדם אחד - הבנתי שאני צריך כמויות משוגעות שלהן״.
מולכו מסבירה כיצד התפתחה העבודה ובוצעה: ״בהתחלה יצרנו מודל קטן של ׳מפל האור׳ בתלת־ממד, בשביל לבדוק כיצד לתכנן את התלייה. וכדי למלא את החלל היינו צריכים להזמין מכולה שלמה של שרשרות מסין, כמות בלתי נתפסת של 500 קילומטר שרשרת. בגלל איומי החות׳ים והשיבושים במשלוחים הימיים לא ידענו אפילו מתי או אם נספיק לקבל את המכולה ואת השרשרות בזמן.
"בנוסף, גם אם במקור תוכנן חלל מפל האור כאלמנט אדריכלי המכניס אור טבעי לחללי המוזיאון, בעבודה הזאת, שהיתה כרוכה במבצע תלייה הנדסי מורכב במיוחד, דווקא אטמנו אותו לאור חיצוני. עכשיו האור שמאיר את העבודה הוא סינתטי, מוקרן, וההצבה כולה יוצרת תחושה של הימצאות בלופ סגור. כשאנחנו בתוך מנהרת האור אנחנו מושהים בזמן, יודעים ששמונה חודשים כבר עברו, אבל הימים כאילו לא מתחלפים.
"ואכן למבקרים שמגיעים לתחתית העבודה, מלבד תחושת היראה והנשגבות מהגובה והאור שיורדים עליהם, כמו בקתדרלה, מצטרפת גם תחושה מפחידה ומעיקה. זה קשור כנראה לכך ש־3.5 טונות של מתכת תלויות מעל לראשם. גם החומר של השרשרות אומנם יומ־יומי ומזוהה מאוד, אבל כאן מקבל איכויות שנעות בין השמימי למפעים. בעצם זה שהשרשרות לא מסתיימות בדיסקית, המבקרים עצמם הופכים לדיסקיות שמסמלות את האובדן. מוחמד אבו סאלמה חי את ההוויה המשותפת כאן, וגם האובדן משותף לכולנו״.
