"מי שניסח את חוק הלאום צריך לא לישון בלילה"
"מי שניסח את חוק הלאום צריך לא לישון בלילה"
במשך שישה שבועות היתה המסעדה של השפית הכוכבת נאיפה מולא סגורה. אף שהיא מתרחקת מתיוגים, עכשיו היא תלתה את דגלי ישראל והעדה הדרוזית בכניסה וחזרה לארח. "העם הזה, שאני חלק ממנו, צריך ריפוי, ואוכל מאז ומתמיד זה ריפוי וחיבור", היא אומרת, גם אם לפעמים היא נשברת באמצע הסרוויס
הכיכר היפה בכניסה למרכז סוזן דלאל בנווה צדק נראית גם בימים כתיקונם כלא ממש קשורה לעיר או לארץ שבה היא נמצאת. לא כל שכן בימים אלו. חוץ משיממונה הבולט, היא עדיין אחד המקומות היפים בתל אביב, אולי בישראל בכלל. בכניסה למסעדת "נאיפה" בקצה הכיכר בולטים עכשיו שני דגלים גדולים: דגל ישראל בכחול־לבן ודגל העדה הדרוזית הצבעוני. שניהם לא היו כאן קודם.
השפית נאיפה מולא מקבלת את פניי כשעל דש ז'קט השפים שלה סיכה קטנה של שני הדגלים הללו. מולא (34) היא אחת ההבטחות הגדולות של המטבח הישראלי והמסעדה היפהפייה שלה היתה מלאה ערב־ערב מאז פתיחתה בפברואר השנה, ולהשיג כאן שולחן היה משימה לא פשוטה.
מולא השתתפה ב"משחקי השף", הגיעה לחצי הגמר, קיבלה לידיה את המפתחות ל־L28, המיזם קצר הימים של האחים ירזין, שפעולתו נקטעה בגלל הקורונה. מיד אחר כך קיבלה לא מעט הצעות ממשקיעים לפתוח מקום משל עצמה אבל החליטה לעשות זאת לבד. כלומר עם חאלד בעלה. במשך שנים חיפשה לוקיישן עד שהגיעה לכאן. לפני שהתפרסמה עבדה חמש שנים אצל חיים כהן במסעדת יפו־תל אביב, ועוד לפני כן היתה בנקאית והיא מוסמכת בראיית חשבון. "ילדה טובה ירכא", כמו שהיא אומרת.
זה הערב הראשון שבו תארח שוב את הקהל הנאמן שלה אחרי שישה שבועות שבהם המסעדה היתה סגורה. עוד כמה דקות יגיעו ראשוני הסועדים ובינתיים השפית שהיתה בטוחה כבר מזמן שמה שהיא רוצה זה לפתוח מסעדה, וידעה שתצליח — מוזגת קפה שחור בכוסות מסורתיות ומתיישבת לשיחה קצרה.
למה הדגלים בחוץ?
"הדגלים כדי לכבד את הנופלים: בני העדה שלי והיהודים, כל מי שנפל", היא מסבירה, "כותבים לי: 'הקול שלך חשוב, תודה רבה'. מה זה תודה רבה? זה מובן מאליו. מאז שאני זוכרת את עצמי, זה משהו מאוד טבעי שאנחנו חלק מהמדינה. יש הרבה בורות בעניין. אי אפשר להצביע על כולם ולהגיד אם יש או אין צורך להוכיח שאנחנו חלק".
גם במטבח מולא מתעקשת להגיש את האוכל שלה. זה שמושפע ממקורותיה וממש לא מתכחש להם, אבל גם לא מפחד ללכת למחוזות אחרים. "מאוד קשה לי שמקטלגים אותי מקצועית. אני לא אוהבת שישר אומרים, 'אה, כן, השפית הדרוזית'. לפני שאני שפית דרוזית אני צריכה לבשל טוב. וגם אחרי הכל".
כך אפשר למצוא כאן מלפוף (כרוב ממולא) אבל בציר טלה מצומצם, משהו שאמא של מולא לא תעלה על דעתה להכין, כמו שהיא עצמה אומרת, או שישברק אבל כזה הממולא בלחם ולא בבשר ומוגש בתוך מרק דגים, בויאבז, ולא ביוגורט חם. וכן, גם סשימי, עם קרם גבינת המאירי, בשביל המקומיות (לאו דווקא דרוזית), מנגולד ו"דואה", תערובת תבלינים מצרית בכלל. בקיצור, הבנתם, זה האוכל של נאיפה. "אף אחד לא שואל את דיוויד פרנקל מ’פרונטו’ למה הוא מכין טורטליני אף שהוא לא איטלקי, נכון?", היא מתריסה.
פתחת מסעדה של נאיפה מולא כמו שיש מסעדה של חיים כהן או אייל שני.
"נכון. אני שפית ומסעדנית לכל דבר. אנשים מגיעים לפה ושואלים אותי על מה אני ממליצה, ואני אומרת להם 'את הסשימי שלי אתם חייבים לטעום', והם עונים 'אני בא לנאיפה לאכול סשימי?', ואני עונה 'כן, הסשימי שלי טעים'. מעט מאוד אנשים, אם בכלל, מתאכזבים לגלות שזה לא אוכל דרוזי מסורתי".
בהמשך היא מספרת שחאלד בעלה, והשותף שלה בניהול המסעדה, נמצא עכשיו במילואים, "כבר מהיום הראשון. הוא היה 22 שנה בצבא". כשאני שואל מה תפקידו היא מתפתלת. “חאלד הוא מהנדס בכיר באלביט כיום והוא מעורב בפרויקטים שבזכותם רובנו יכולים לישון בשקט כבר שנים". בעבר פורסם שהיה מעורב בפיתוח כיפת ברזל. לא פחות. ועכשיו לך תבלבל למולא את המוח על מקומה בחברה הישראלית.
"חשבתי שנדבר על אוכל", היא מתקוממת. "אני לא בן אדם של פוליטיקה. זה לא מקצועי לדבר עם בן אדם על המוצא שלו". אם כבר, היא אומרת, היתה שמחה אם היו מדברים על כמה יפה היא העובדה שלקחה את המקורות שלה לאן שלקחה. "זה אוכל ישראלי". היא אומרת.
חוק הלאום?
"אני ישנה טוב בלילה בתור אזרחית מדינת ישראל מבחינת מה שאני. כל מי שסביבי תורמים. אז מי שצריך לא לישון טוב בלילה — זה מי שהעביר את החוק הזה, אם הוא בן אדם. הקשר בינינו הוא לא רק ברית דמים, צריך שתהיה גם ברית חיים".
איך התחושה עם הפתיחה המחודשת אחרי שישה שבועות?
"לקח לי חודש להתאושש מהמצב. לא היה לי חשק לכלום. לא יצאתי מהבית חודש שלם, אפילו לא למכולת. בעלי במילואים, אח שלי בדרום. נרצחו חברים שאני מכירה, חיילים ואזרחים. יש לנו עובדת מניר עוז במשרד של המסעדה שחצי מהמשפחה שלה חטופה. זה היה לי יותר מדי. ואז הבנתי שאני צריכה לצאת, בשביל העובדים, הלקוחות, ובשביל הבנות שרואות אותי ככה בבית. עכשיו זה הזמן".
אשאל, כמו שאני שואל את כולם, לא מוזר לפתוח מסעדה בזמן מלחמה?
"לא נעים? זה לא נעים כשאני שותה קפה ואני לא יודעת מה עם התינוק החטוף בעזה, כשאני מחבקת את הבת שלי לפני שהיא הולכת לישון, כשאני מצחצחת שיניים. העם הזה, שאני חלק ממנו, צריך ריפוי, ואוכל מאז ומתמיד זה ריפוי וחיבור".
יומיים אחרי שנפגשנו לקראת הפתיחה המחודשת התקשרה אליי מולא וביקשה שלא אפרסם את הכתבה. לבה נשבר מול הנופלים הדרוזים בסוף השבוע. אחר כך היא התעשתה. בחשבון הפייסבוק שלה כתבה: "קמתי עם עיניים נפוחות, זה לא העייפות שהייתי רגילה אליה. אתמול התפרקתי תוך כדי סרוויס, עצרתי כמה וכמה פעמים ונחנקתי מבכי. המדינה עברה דבר קשה מאוד, כל המדינה באבל. כל העדה שלי מדממת וכואבת. ואני מוצאת את עצמי מארחת אנשים ועושה להם טוב על הלב.
"כל יום אני מבינה כמה טוב שפתחתי וכמה אנשים מודים לי על זה. ולכמה אנשים זו היתה היציאה הראשונה שלהם אחרי השבת השחורה... זה הייעוד שלי פה... לארח, לשמח ולתת לאנשים קצת אוויר. תודה לכל מי שהגיע, תודה לכל מי שיגיע". ואז גם אישרה לפרסם את הכתבה איתה.
