הסדרה "החוג לספרות": זומרים נגד בומרים
הסדרה "החוג לספרות": זומרים נגד בומרים
הסדרה החדשה והמרשימה של נטפליקס היא עוד קומדיה על הקרב בין שמרנים למבטלים, אך לשם שינוי היא נותנת במה מכבדת לכל הצדדים. ועל הדרך מצחיקה מאוד
הקמפוסים של האוניברסיטאות נהפכו לשדות קטל. כך לפחות אוהבים להגיד בארצות הברית. אלו זירות מלחמה בין־דורית מסוכנות, שבהן חופש הביטוי נאבק בזכויות הפרט. בצד האחד ניצבים הזומרים — סטודנטים שמואשמים בחיסול קריירות וחיים בגלל "תרבות הביטול" (נידוי אנשים בשל אמירה או מעשה שעשו, שכיום אינם פוליטיקלי קורקט). ומהצד השני נמצאים הבומרים (מבוגרים שאינם בהכרח ילידי דור הבום) — המרצים בעלי הדעות המיושנות, שהיו רגילים לעשות ככל העולה על רוחם, אבל עכשיו חרדים לפתוח את הפה כי יידרשו לתת דין וחשבון.
אלא שהמלחמה בין הבומרים לזומרים אינה תחומה רק לאוניברסיטאות, כמובן. היא מככבת גם במיטב סדרות טלוויזיה של התקופה: ב"הלוטוס הלבן" הבת הצעירה קוראת ניטשה ופרויד על שפת הבריכה, ומטיפה לאמה, סמנכ"לית בחברת הייטק גדולה, על כך שאינה פמיניסטית דייה; ב"האקס" הקומיקאית הצעירה מסבירה לקולגה המבוגרת שהמבנה של בדיחה עם פאנץ' הוא פטריארכלי ותואם יחסי מין כפי שרק גברים חווים אותם; בדוקו "בטלו אותי", שיעלה בקרוב בבריטניה, הקומיקאי ג'ון קליז מנסה להבין מדוע דור ה־Z משכתב את החוקים של מה מותר ואסור לומר; ב"שיטת קומינסקי" ו"גרייס ופרנקי" מתוארים פערי הדורות מנקודת המבט המבוגרת; וב"אנשים לבנים יקרים" מתואר המאבק הזה מהצד של הדור הצעיר, של אנשים שאינם לבנים.
כעת מצטרפת לרשימה הזאת גם "החוג לספרות", הסדרה החדשה והמרשימה של נטפליקס, שמתרחשת במכללה בחוף המזרחי הנלחמת על מעמדה ועל תקציביה. ג'י יון קים (סנדרה או המצוינת מ"להרוג את איב" ו"האנטומיה של גריי") מתמנה לתפקיד ראשת החוג לספרות אנגלית ומוטל עליה להיפטר מדינוזאורים עם קביעות (שאותם מגלמים למופת הולנד טיילור ובוב בלבן), לשמור על הכוכבת והחברה שלה יסמין (נאנה מנסה), מרצה אפרו־אמריקאית צעירה ואהובה, ולטפל בחבר שלה ביל (ג'יי דופלאס), שבזמן שיעור עשה משהו בבדיחות הדעת, שהתפוצץ אחר כך באינטרנט.
כוחה של הסדרה הוא שהיא לא נופלת לעמדות צדקניות ומצקצקות משום צד — במקום בוז, ביטול או התעלמות, הטיעונים של בני כל הדורות מובעים באותה ענייניות ונשמעים לגיטימיים ומשכנעים.
זה לא מה שקורה ברוב הסדרות על המלחמה הבין־דורית, שאוהבות לבחור צד. ב"הלוטוס הלבן" הבוז לזומרים ניכר כי הצעירות מוצגות כמפחידות ומתנשאות, "גרסת דור ה־Z ל'ילדות רעות'", כפי שנכתב ב"ניו יורק טיימס", שהנשק שלהן הוא ספרי הגות, שהן לא באמת קוראות, וגלגול עיניים שבו הן מרבות. אוליביה נוטה לבקר את אמה על דעות שאינן רדיקליות דיין, על וורקוהוליות ועל הפריבילגיות שלה. אבל היא, שמעולם לא נדרשה להתמודד עם בעיות אמיתיות בחייה הנוחים, אינה באמת שונה מאמה. הפערים אינם דוריים, כך סבורה הסדרה, אלא מעמדיים.
גם "האקס" מבהירה כי כל אחד יכול ליפול חלל של תרבות הביטול בגלל עקיצה. בטוויסט מחוכם דווקא הקומיקאית הצעירה שלא יכולה למצוא עבודה בעקבות בדיחה שצייצה, הגאולה שלה תהיה דרך שותפות עם קולגה בגיל פנסיה.
לכן "החוג לספרות" כל כך מתבלטת לטובה (אף שגם "הלוטוס הלבן" ו"האקס" מצוינות) — היא מטפלת במלחמה הבין־דורית באופן מדויק, מכובד ומצחיק. הדור של הזקנים מאוד באקדמיה חוטף ממש כשם שדור הביניים חוטף, דור שאליו משתייכות יון קים ויוצרות הסדרה השחקנית אמנדה פיט ואנני ויימן. וגם דור ה־Z מקבל על הראש, כשסטודנטים מעלים שאלות כמו האם צריך לקרוא את "מובי דיק" של הרמן מלוויל, על אף שידוע כי הוא הכה את רעייתו. ניכר שהיוצרות מעריצות (בצדק) את החשיבה, השחרור והחדשנות של הזומרים, ובו־זמנית מלאות הבנה והערכה לבומרים. שהרי הרבה לפני תרבות הביטול, האוניברסיטאות היו מקום מושבה של תרבות הדיון.
