הלך כל הג'וס: כשטים ברטון איבד את הטאץ'
הלך כל הג'וס: כשטים ברטון איבד את הטאץ'
בסרט ההמשך ל"ביטלג'וס" שיצא עכשיו אין שמץ מהמקוריות והברק שהיו בסרט המקורי הנפלא. בכל אשם הבמאי טים ברטון שאיבד את הטאץ' המהפכני שהיה לו בתחילת הדרך
אחרי הצפייה ב"ביטלג'וס ביטלג'וס" — סרט ההמשך עם השם הנודניקי (נקרא לו פשוט "ביטלג'וס 2" ברשותכם) לסרט מ־1988 — הלכתי לבדוק את הפילמוגרפיה של טים ברטון כדי להבין אחת ולתמיד מתי היה הרגע שבו הוא הפך לבמאי מבאס. הרי בתחילת דרכו הסרטים שלו שינו את פני הקולנוע האמריקאי, והפכו את הפריקים, את הגיקים ואת הדמויות האקסצנטריות לחומרים שמהם עושים שוברי קופות. "ביטלג'וס" (1988) ו"המספריים של אדוארד" (1990) היו אגדות גותיות יפהפיות ומקוריות לחלוטין. "באטמן" (1989) ו"באטמן חוזר" (1992) פתחו להוליווד את התיאבון עם סרטי גיבורי־על. טים ברטון נתן לקולנוע האמריקאי צורה חדשה שהיה בה משהו מרהיב ויזואלי עם טוויסט מקאברי.
מעריציו של ברטון הלכו איתו הלאה עם "אד ווד" ו"הפלישה ממאדים", המחוות שלו לסרטי מדע בדיוני זולים מהירים וגרועים משנות החמישים. ככל שתקציבי סרטיו של ברטון נסקו, כך הוא ניסה להראות שהוא בעצם עדיין במאי אנדרגראונד שיוצר סרטים במוסך ביתו באפס כסף. וכך, עבורי, עוברות השנים מאז 1992: סרט חדש של טים ברטון מגיע לבתי הקולנוע, הציפייה גדולה לקרקס ויזואלי מרהיב עם חוש הומור שחור, ואז מגיעה האכזבה. הבמאי המקורי הפך למנייריסט. כמה פעמים מ"כוכב הקופים" ועד "סווייני טוד", הגעתי לסרט של ברטון עם ציפיות גבוהות ויצאתי מאוכזב ומבולבל, כמי שיצא מסרט שהבמאי שלו לא הגיע לעבודה. על הדרך הוא גם הרס את ג'וני דפ, ששקע בעצמו לתוך שטאנצים של שחקן שהבמאי שלו לא מאתגר אותו והוראת הבימוי היחידה שלו היא "תתאפר".
מהבמאי הכי אפל וקינקי, ברטון הפך לבמאי הבית של דיסני. מיצרן של סיוטים מרתקים הוא נהיה בנאי של צעצועי ילדים. שני סרטי "אליס בארץ הפלאות" שלו היו רעים (אבל עשו המון כסף) ו"דאמבו" שלו היה קטסטרופה. אני דווקא חשבתי שלתת לטים ברטון לביים גרסה חדשה של "דאמבו" זו הברקה. כמה טעיתי.
ברטון הודה בראיונות שהוא היה משוכנע שאחרי "דאמבו" הוא לא יחזור לעשות סרטים. אבל אז הגיע הרעיון לעשות סרט המשך ל"ביטלג'וס", 36 שנה מאוחר מדי. יש ב"ביטלג'וס 2" כל כך הרבה סצנות שוברות לב שמזכירות כמה מקורי היה הראשון, וכמה ממוחזר הוא השני.
"ביטלג'וס" מ־1988 הצטרף ל"ברזיל" (1985) ו"חנות קטנה ומטריפה" (1986) ליצירת צורה חדשה והיפר־מסוגננת של קולנוע פופולרי, כזה שמתקיים בלימבו שבין העולם המציאותי לעולם מלאכותי שכולו גרוטסקה. "ביטלג'וס" היה הברקה בכך שהוא הציג מציאות שהפכו אותה מהפנים החוצה, כמו חולצה שנלבשה הפוך, עם התפרים כלפי חוץ. אלק בולדווין וג'ינה דיוויס גילמו זוג נורמלי ומרובע שמגלה פתאום שהם בעצם נהרגו והפכו לרוחות רפאים בבית שלהם. כשלבית נכנסת משפחה חדשה, הסרט עושה היפוך נפלא שבו השדים מנסים לגרש את החיים. העובדה שילדת המשפחה (וינונה ריידר, שהיתה אז בת 17, בסרט שפרסם אותה) מגלה שהיא יכולה לתקשר עם רוחות, הופכת את המפגש בין המתים ובין החיים לקומדיה של טעויות, שבה שני הצדדים נאלצים להילחם בשד מרושע בשם ביטלג'וס, שממרר את החיים לאלה וגם לאלה (מייקל קיטון, בתפקיד בן 12 דקות בלבד). הסרט היה מבריק בתפיסת העולם הוויזואלית שלו - שההשראה שלה הגיעה מלואיס קרול ומדוקטור סוס - שבה התנהל תעתוע קבוע בין המציאותי למלאכותי. בזכות העיצוב של הסרט, כמו גם המוזיקה הרועמת של דני אלפמן, שהפך להיות השותף הקבוע של ברטון בפסקול, הפכו את "ביטלג'וס" לאחד הסרטים הכי משפיעים ומצוטטים בעשורים שאחרי צאתו. עכשיו אחד המושפעים והמצטטים הוא ברטון בעצמו.
"ביטלג'וס 2" בוחר לספר את המשך סיפורן של הדמויות הכי לא מעניינות בסרט המקורי, הכי אקסצנטריות ונלעגות, והסרט מקבל את הצבע שלהן. במקום סיפור ששואל מי הנורמלי ומי יוצא הדופן, התמה שבה עסקו כל סרטיו הראשונים של ברטון, הוא מתמקד כעת בעולם שבו כולם מופרעים. נראה שברטון לא אוהב אף אחת מהדמויות שלו, ומציג את כולן בזוויות לא מחמיאות. הרגעים הכי טובים בסרט (ויש כאלה) הם אלה שממחזרים את הסרט הראשון.
אבל צריך להגיד גם לזכותו. ברטון הוא במאי עם חשיבה מוזיקלית מדליקה. מתחת לכל סרט שלו יש מיוזיקל שמבעבע מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ החוצה ("סוויני טוד" גם עשה את זה). שיר הבננה של הארי בלפונטה מהסרט הראשון, הפסקול של פרינס ב"באטמן", השירים של "צ'רלי והשוקולד" ו"חתונת הרפאים" וכעת גם בסרט הזה - שיאיו היצירתיים ביותר אינם ויזואליים אלא מוזיקליים. בזכותם, ובזכות איזו נוסטלגיה לדארק אייטיז, "ביטלג'וס 2" הוא סרט נסבל לצפייה, מבלי שהוא יהיה טוב.
