סגור
פנאי אוצרת מוזיאון ישראל ירושלים נירית נלסון
נירית נלסון. "אתניות, מסורות, מלאכות יד והגירה הפכו להיות דבר מרכזי בעולם האמנות, ואי אפשר להתעלם מהן" (צילום: יובל חן)

"התפקיד שלי הוא לשקף את הזעזועים שקורים בעולם"

נירית נלסון, שמונתה עתה לאוצרת בכירה לאמנות עכשווית של מוזיאון ישראל, הגיעה מתחומי העיצוב והאמנות והיא שואפת להרחיב את הפרספקטיבה של התפקיד שלה. “אנחנו רוצים שלקהל תהיה צפייה פעילה, שכוללת השתתפות”

״תפקיד האוצרת חובק בתוכו אוֹצָר״, אומרת נירית נלסון, האוצרת הבכירה החדשה לאמנות עכשווית במוזיאון ישראל. ״פעם המשמעות של המקצוע שלנו To curate, היתה לדאוג לאובייקטים, ועכשיו אנחנו גם רוצים לדאוג לסביבה, לאנשים, לעצמים, לכל דבר. אנחנו רוצים שלקהל תהיה צפייה פעילה, שכוללת משהו השתתפותי, אני מעוניינת לא רק במרכיב הפרפורמטיבי, לא רק בתערוכה עצמה, אלא גם באינטראקציה עם הקהל״.
זו הצהרת הכוונות הראשונה של נלסון מאז ההודעה על מינויה לאוצרת בכירה לאמנות עכשווית שהתפרסמה בשבוע שעבר. הידיעה התקבלה באלפי תגובות מחבקות, והיתה תחושה שיש כאן אהדה יוצאת מגדר הרגיל, גורפת.
הופתעת מהתגובות?
“כן. לגמרי. היה בזה משהו מקסים. היתה תחושה שסצנת האמנות עושה לי הכנסת אורחים נדיבה, עם חיבוק מאפשר וגם עם אמונה ותקווה בעשייה.״.
נלסון (54) סוגרת מעגל וחוזרת למוזיאון שבו עבדה בשנים 2000-1991. היא החלה את עבודתה שם כמדריכה, עם סיום לימודי התואר הראשון באמנות באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן החלה לעבוד כעוזרת אוצרת במחלקה לעיצוב ולארכיטקטורה תחת ניהולו של איזיקה גאון. שם גם החל הרומן המתמשך שלה עם עולם העיצוב.
בשנים שלאחר מכן אצרה כמה תערוכות עיצוב ואמנות במוזיאון ישראל וב־2000 עזבה, החלה ללמד בבצלאל, שם היא משמשת כראש המגמה ללימודי האוצרות, התמנתה ליועצת לענייני אמנות של קרן ירושלים ובשנים 2014-2001 ניהלה את תוכנית שהות האמנים הבינלאומית של המרכז הירושלמי לאמנות חזותית (JCVA). במקביל, אצרה במשך השנים תערוכות רבות בנושא אמנות ועיצוב בארץ ובעולם.
לכן הידיעה על מינויה אולי הפתיעה מעט, היות שאצל רבים היא מתקשרת לעולם העיצוב. נדמה שדווקא הבינתחומיות הזאת, שאינה רווחת בשדה, היא זו שתרמה לבחירתה. היא אומרת שבנטייה האוצרותית שלה "יש רגעים של התמקדות ויש רגעים שהם לגמרי לרוחב, ומכלילה דברים שלאו דווקא היו מקובלים״
למשל בערבוב בין אמנות לעיצוב?
"כן. למשל התערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה ב־2017, שאצרה כריסטין מאסל לגמרי קטלו. כשראיתי את התערוכה היו לי הערות אבל אמרתי שהיא תשפיע כי היא הכניסה מלאכות יד בצורה מאוד מאוד מסיבית. מאז אנחנו רואים שכל העניין של המסורות — אתניות או מסורות של מלאכות יד — הפכו להיות דבר מרכזי בעולם האמנות.
"כך גם נושא ההגירה: היום מדברים לא רק על הגירה של בני אדם אלא גם על הגירה של חפצים או חומרים ודרך זה עוסקים בנושאים כמו כלכלה ואקולוגיה. מקורות ההשראה מבחינתי נמצאים בכל מקום, אנחנו רק צריכים לשים לב אליהם״.
הבינתחומיות הזו גם הופיעה בהצעה שהגשת לתפקיד?
"היום גם הפרקטיקות האוצרותיות וגם האמנות הן הרבה יותר גמישות. הן כן יודעות להתייחס לעבר, ולהביט אל העתיד. לדעת לעבוד עם האוסף, שהוא העכשיו של אתמול ועם מה שקורה ברגע זה״.
נלסון גאה להצטרף לשושלת האוצרותית של המוזיאון. ״למחלקה של אמנות עכשווית יש אוסף מדהים ברמה בינלאומית ואני נכנסת לשושלת נורא מכובדת״, היא אומרת. ״יונה פישר, סוזן לנדאו שבעיניי עשתה מהפכה, ריטה קרסטינג שהביאה מחשבות חדשות על אמנות עכשווית, הגוון האחר שמירה לפידות העניקה לאוסף ואורלי רבי, אוצרת המשנה שאעבוד איתה״.
אולי גם את כמו קודמותייך, לנדאו ולפידות, תגיעי בסוף לתפקיד האוצרת הראשית במוזיאון תל אביב.
״התפקיד של אוצרת ראשית לא מושך אותי. התפקיד שקיבלתי עכשיו הוא נורא מעניין ומרתק. אני מרגישה שאמנות עכשווית זה כמו לצעוד על משטח נע. זה כל הזמן משתנה, חמקמק, אלסטי, במיוחד היום כשהעולם סוער מאוד פוליטית וחברתיות. כל הפרספקטיבות האלה שפתאום נפתחות, זה מרתק בעיניי ותמיד האמנות היא מעין סיסמוגרף. האמנות שמה לב. זה הדבר שמעניין״.
יש תערוכה שפנטזת לאצור ועכשיו תממשי?
“יש לי הרבה פנטזיות לגבי הרבה תערוכות ואני מאמינה שאגשים אותן״.