אנשי הקולנוע למען משפחות החטופים: "נתקלנו בצער שלא ראינו כמותו"
אנשי הקולנוע למען משפחות החטופים: "נתקלנו בצער שלא ראינו כמותו"
בתוך כמה שעות התגייסו טובי הבמאים, העורכים והמפיקים בישראל כדי לייצר עשרות סרטונים עם בני משפחות החטופים. הניסיון הוא לגייס דעת קהל כדי להפעיל לחץ לשחרורם, אבל גם לחזק את בני המשפחה שבששת הימים הראשונים של המלחמה איש לא דיבר איתם. "הדבר שהכי בלט לי והכי היה קשה לראות זו הבדידות שלהם", אומר הבמאי ארי פולמן
"ההנחיה הראשונה שלנו לבני המשפחות היא לא לדבר על החטיפה, אלא על החטופים. זה המיס אותם". כך אומר הבמאי עטור הפרסים ארי פולמן, שבין יצירותיו "ואלס עם באשיר" ו"איפה אנה פרנק?", על הפרויקט של "החזירו אותם הביתה עכשיו", שבמסגרתו עשרות אנשי קולנוע וטלוויזיה התנדבו להכין סרטונים של בני משפחות החטופים המדברים על יקיריהם, במסגרת קמפיין של מטה משפחות החטופים והנעדרים.
"הכל קרה נורא מהר. הרמנו את זה ב־24 שעות", מספר פולמן. "מפיקים, תחקירנים, עוזרי הפקה, צלמים, עוזרי צלם. אל תשכחי ששום דבר לא תפקד. הרי לא היה מערך הסברה לאומי".
מה היו הנחיות הבימוי?
"אמרנו למצולמים, 'בדמיון, מה אתם אומרים עכשיו ליקיריכם?'. והם דיברו. מרגישים שהם בדיאלוג עם החטופים".
פולמן ביחד עם יסמין קיני ("להיות אבא") הם הבמאים של הפרויקט. לצדם העורכים אריק להב ליבוביץ', נילי פלר, עינת גלזר זרחין, טל ברוג ואחרים. אלירן פלד, במאי הסרט "המנצחים" וסדרת הטלוויזיה "הבלתי חשובים", שהפיק את המיזם, מדגיש שכל המערך התנדבותי לחלוטין. אולפני "מלון", שבהם מצטלמת בימים רגילים הסדרה שלו ואחרות כמו "סליחה על השאלה", תרמו בסוף השבוע האחרון את האולפן, הציוד ועשרות אנשי הפקה.
“משפחות הנעדרים”, פלד אומר, "מבינות שיש לחץ זמנים הכי גדול. השעון מתקתק. חשוב היה לנו לעלות עם התוכן כמה שיותר מהר ולרוץ עם זה. כולם רק רוצים לעזור. זו משימה רגשית עם מטרה משותפת. אני מקווה שמשהו מההיבט הזה יישאר איתנו לעתיד".
בצוות פועלים צלמים, עורכים, אנשי אפקטים ומתרגמים לכמה שפות. "הקמנו מערך שיווק שיפנה למשפיענים בארץ ובעולם, עם דגש על העולם. הכל בתיאום עם מטה המשפחות במטרה לקדם כמה שיותר מהר את הסרטונים. לא רצינו שהחטופים יהיו עוד שם ברשימת אקסל - יצרנו עדויות רגשיות כדי להראות שאלה אנשים כמונו וכמוכם".
1 צפייה בגלריה
מתוך הסרטונים עם משפחות החטופים. "אמרנו להם, 'בדמיון, מה אתם אומרים עכשיו ליקיריכם?' והם דיברו. מרגישים שהם בדיאלוג עם החטופים"
(צילום: גד ביברמן)
הרעיון, אומרים מובילי המיזם, הוא לגייס דעת קהל כדי להפעיל לחץ לשחרור החטופים, אבל גם לחזק את בני המשפחה שבששת הימים הראשונים של המלחמה, שקדמו לצילום הפרויקט, אף אחד לא דיבר איתם. "הדבר שהכי בלט לי והכי היה קשה לראות היה הבדידות שלהם", אומר פולמן. "איך השאירו גם את בני המשפחה לבד. כאבו לי הבדידות וההזנחה שלהם. הקריאה לעזרה - זה חלק מההתמודדות עם הטראומה".
בתחילה הגיעו המתנדבים ל־80 משפחות, שמהן נוצרו 40 סרטונים. "היו רגעים שוברי לב, כשבאמצע התחקיר התברר שכבר לא רלבנטי לצלם אותם כי הודיעו להן שיקיריהן מתים ולא חטופים". סרטי הדוקו של דקה וחצי, שאותם רוצים יוצרי הפרויקט להעביר לתחנות שידור, הועלו לאתר stories.bringthemhomenow.net, ומהם נערכו גם סרטונים קצרים יותר של 50-30 שניות, מתורגמים לאנגלית, צרפתית, גרמנית וספרדית.
"המטרה העיקרית היא להעלות מודעות, שלא תהיה הפרדה בין החטופים ללחימה", אומר פולמן. "אי אפשר להגיד 'קודם לחימה ואחר כך החטופים'. כולם כל כך עסוקים בנקמה ובטיהור, שזה אולי לגיטימי - אבל אסור לאבד לרגע את ההבנה שנמצאים שם חטופים חיים".
הסרטונים פונים לקהל בחו"ל, וגם לחטופים אם יראו אותם, אבל אפילו לחוטפים, כפי שאפשר ללמוד מהסרטון של אורין, אמה של עדן זכריה. "אם יש משהו שאי אפשר לפספס על עדן זה באמת החיוך שלה... אי אפשר בלעדיה בעולם הזה. היא יותר מדי טובה", אומרת האם בקול בטוח ישירות למצלמה, על רקע מסך שחור, כמו בכל הסרטונים.
זה לא סרט הספד, חלילה. היא מאמינה שהיא בחיים ושהיא תחזור. "אחלה פסטיבל", היא אומרת על המקום שממנו נחטפה בתה. "אנשים כל כך, כל כך יפים. כשחיפשתי את הבת שלי זה היה ממש קשה כי כולם נראים אותו הדבר. כולן שם יפות, כולן נראות כמו הבת שלי". אחר כך היא מספרת על הקשר עם עדן באותו הבוקר. "יורים עלינו, זה ממש קרוב. תשמור על הכלבים", אמרה לאביה. "הקשר נותק עד היום. הילדה שלי שועלה. הילדה שלי שורדת... המחבלים עשו דבר נוראי, אבל אני יודעת שיש גם אנשים טובים. יש ערבים טובים. אני בעצמי ממוצא סורי. אי אפשר לא לאהוב אותה. אני יודעת שאם היא בידיהם, היא מקבלת טיפול". ואז היא מצמידה ידיים כבתפילה ואומרת "בבקשה, בבקשה תחזירו אותה". כך מסתיימים כל הסרטונים.
כשהוא נשאל מה למד מהמפגש עם בני המשפחות, משיב פולמן ש"יש כאלה שהם שבורים לגמרי. יש כאלה שתמיד ייאחזו בתקווה, שיש להם אמונה אמיתית שהכל יהיה טוב. זה האופי שלך שאתה משליך על הסיטואציה. יש כאלה שמגיעים חסרי תקווה ואתה מרים אותם. זה נורא אישי. אני מזכיר, זו פעולה הומניטרית, לא עיתונאית".
לא שילבתם בסרטונים שלכם את רגעי החטיפה המצולמים. למה?
"הבנו שהאלגוריתמים של הרשתות החברתיות פשוט מחקו את הסרטונים", אומר פלד. "אז במקום להשתמש בסרטון החטיפה של נועה ארגמני, השתמשנו בכתבה של 'הדיילי מייל' ששילבה תמונה שלה חטופה. חיפשנו פריימים שלא יפילו את הסרטונים וימנעו את הפצתם".
גם חמאס עסוק כעת בהעלמת הסרטונים שיצרו אפקט הפוך משציפו.
"סרטונים ברשתות משוכפלים ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
כשפלד נשאל איך השפיעה עליו אישית העבודה על הסרטונים, הוא אומר ש"יש משהו ממוטט בלשמוע את העדויות של האנשים האלה, אין לי מילים לזה. מדאיג אותי שאין רעיון מגובש להחזיר את החטופים. אפילו לא יודעים את המספר המדויק שלהם, ומדובר בתינוקות, ילדים, נשים, סבים וסבתות שמחכים שמישהו יציל אותם אחרי המחדל המטורף.אני מבין שיש סכנה במאסות, שהטרגדיה כל כך גדולה שהיא מעוררת קהות רגשית. אני מקווה שיראו את הסרטונים ויראו בן אדם, יראו ילדים שיכולים להיות הילדים שלך. להציל את החטופים זה עולם ומלואו של אנשים שיוצאים מהתופת הכי גדולה שקרתה כאן אי פעם. אני מודה שהמילה 'מקווה' ומי שמנהל כאן את המדינה לא מתחברים לי, אבל חייבים למצות את האפשרות הזאת.
"אלה בני העם שלנו, אנחנו כעם צריכים להביא אותם חזרה. אני יושב עם המשפחות והראש שלי לא יכול להכיל את השרירותיות והברוטליות של המעשים. כדוקומנטריסט אני רגיל לראות אירוע ממרחק הזמן: 50 שנה ליום כיפור, למשל. אבל כאן זה משהו אחר - המשפחות בחלום רע ולא מצליחות להתעורר ממנו. אני רואה כאן סוג של צער שלא ראיתי בעבר".
