עודד הירש: "עצם התצוגה של יצירותיי לא מדליק אותי"
עודד הירש: "עצם התצוגה של יצירותיי לא מדליק אותי"
לפני עשור עודד הירש היה אחד השמות הלוהטים בשדה הווידיאו ארט, עם יצירות מונומנטליות שהוצגו בגלריות נחשבות בניו יורק וזכו בביקורות מהללות, ואז כמעט שנעלם. בעבודה חדשה שלו הוא מתמקד בחברי החשמלייה של קיבוץ כברי. חוסר התוחלת שמתגלה שם ישנו גם בעבודות האפיות שלו, הוא אומר, "זה אותו לשווא"
"תגידי, מה קורה בסוף עם המונים במרכזייה א'?", "חמישה מונים הלכו לי בסערה הקודמת".
"חמישה מונים?", "חמישה מונים". "הביטוח לא מסכים לבטח פה את כברי כי הוא מקום כאילו רגיש". "כל ברק שפוגע פה בקיבוץ...", "הוא מכה פעמיים, באותו המקום, לא כמו האמרה". "צריך להביא את דן, הוא היה אלוף בהגנת ברקים".
השיחה הזו, שאורכה 40 דקות, צולמה בהפסקת הקפה בחשמלייה של קיבוץ כברי והיא מוקרנת בתערוכה "חשמלייה" של עודד הירש, שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה השיתופית בקיבוץ. השיחה מתנהלת בין ששת עובדי המקום, חמישה חשמלאים ומנהלת, כשפני הדוברים מוקרנים בנפרד על קירות הגלריה והצופה מצוי בתווך, מאזין לפטפוט האינסופי על מונים, ברקים והצפות.
הגלריה הוותיקה נמצאת מתחת לחדר האוכל במעין מנהרה רוחשת אנשים: אמהות שבאות לקחת את הילדים מהגן, אנשי הקיבוץ באים לקחת מפתחות של מכוניות או לאסוף דואר. אפשר להבין מדוע שיחת החשמלאים, שנשמעת גם מחוץ לגלריה, גורמת לעניין מסוים בקרב המקומיים. הם מזהים את הדוברים, והתצוגה שלהם בענק על קירות הגלריה, ולא בהקשר המוכר, מעוררת אצלם עניין ופליאה. אבל אם תשאלו אותי למה שהשיחה המינורית הזו, המקומית, תניע אותי להיכנס למכונית ולנסוע שעתיים וחצי לצפון המדינה, התשובה ברורה: עודד הירש.
הירש (46), בוגר תואר ראשון בצילום מויצ"ו חיפה ותואר שני ממכון פראט בברוקלין, היה כוכב עולה לכמה רגעים כשסרטו "כחול 50" מ־2009 — שבו הניף את אביו המשותק על כיסא גלגלים לראש מגדל שמירה מאולתר בכנרת — נרכש והוצג במסגרת רכישות חדשות של מוזיאון ישראל.היסטוריון האמנות גדעון עפרת כתב אז שזו "עבודה במעמד של קלאסיקה מקומית, מסוג אותן עבודות שהן קאנוניות מרגע היווצרן".
רוברטה סמית, מבקרת האמנות של "הניו יורק טיימס", שיבחה את הסרט. תערוכת יחיד שהציג בגלריה טיירי גולדברג בניו יורק זיכתה אותו בביקורת אוהדת של ג'רי זלץ ב"ניו יורק מגזין". ב־2011 הוזמן על ידי האוצר לורנצו פוסי להשתתף בביאנלה בליברפול.
מאז הירש נעלם. כלומר, הוא חזר לארץ, יצר סרטים נהדרים נוספים ואף הציג פה ושם, ובשנים האחרונות משמש כראש בית הספר לאמנות במכללת אורנים — אבל כל זה לא יכול להסביר מדוע הירש פחות נוכח בשדה.
אולי הסיבה קשורה לכך שהירש עצמו לא רואה בפרסום או בתערוכה את היעד הסופי אלא רק במימוש האירוע החזותי: "מה שמעניין אותי הוא לראות את החזון מתממש בפועל. אחר כך, אם זה יוצג או לא, זה כבר פחות מעניין", הוא אומר. "כנראה שזה מבנה אישיות כזה. אנשים לא מבינים אותי. אומרים לי 'בוא, תציג', ואני כאילו גורר רגליים. עצם התצוגה לא מדליק אותי".
אז מה בכל זאת מניע אותך?
"העבודה עם האנשים, האירוע עצמו. כשצילמתי את הסרט הראשון, 'כחול 50', עם אבא שלי, עמדנו על החוף בעין גב והתקהלו שם 50 אנשים, דייגים וסתם עוברי אורח, שבאו והסתכלו על הפרפורמנס ההזוי הזה, מין חומה ומגדל באמצע הכנרת, וקבוצה של אנשים עם מעילים צהובים מושכים אדם על כיסא גלגלים. וואי, איזה רגע חזק, פי אלף יותר חזק מלבוא ולהיכנס לגלריה ואנשים מתלהבים ושואלים שאלות. הרגע עצמו שזה קורה, זה הוואו בשבילי".
4 צפייה בגלריה
עודד הירש. "המבוגרים בקיבוצים מעניינים אותי: פרלמנטים של גברים שפעם היו משהו והיום הם מספרים על כיבושי העבר"
(צילום: אלעד גרשגורן)
סרטיו הגדולים, המונומנטליים, מייצרים תחושה של היפעמות. בדרך כלל הם מצולמים בנופי עמק הירדן המיתולוגיים, ומתעדים פעולה כלשהי, סיזיפית. כךבסרט "טוצ'קה" מ־2010 שעקב אחר קבוצת קיבוצניקים מעמק הירדן, הולכים ברכס רמת סירין, בידיהם כלים כבדים ומסורבלים, ובמקום לקפוץ מעל נקיק צר הם בונים גשר מסיבי כדי לעבור לצד השני. באותה שנה עשה סרט נוסף, "הביתה", ובו 21 אנשים מוצאים את עצמם תקועים יחד על סירה בכנרת, שלא שטה לשום מקום. ב"אינחדש" מ־2012 מופיעים כ־200 חברי קיבוץ היוצאים לחלץ אדם שנתפס עם מצנח בחוטי חשמל.
מתבקש לקשר את היותו בן קיבוץ בעבר (אפיקים) לעיסוק בקבוצה, באינדיבידואלי האנונימי, באתוס ובפאתוס, ובאידיאולוגיה שלא הובילה לשום מקום, ואכן, התכלית היחידה של הפעילות הסיזיפית, לדברי הירש, היא עצם קיומה כאמנות ומעשה הביחד האמנותי.
על רקע העשייה המפוארת הזו לא ברור מה משך את הירש לקבוצת החשמלאים מכברי. "אחד הדברים שאני מפחד זה לעשות שמונה פעמים אותו סרט", הוא עונה. " אני מתחיל להרגיש שאני עושה את אותו הדבר עוד פעם ועוד פעם, אז אני מנסה לברוא את עצמי מחדש ולמצוא דברים אחרים שמעניינים אותי. כשתמר הורביץ ליבנה, אוצרת הגלריה, פנתה אליי, ביקשתי ממנה שתמצא לי פרלמנט בקיבוץ".
גם בעבודות הקודמות של הירש יש עניין במבוגרים בקיבוץ: "יש סימן שאלה לגבי הנחיצות שלהם, שכוחם בעברם. הפרלמנטים האלה של הגברים שההוא היה פעם טייס פנטום, וזה היה ראש המועצה ועכשיו בגיל יותר מתקדם הם יושבים ושותים כוס קפה ומספרים על כיבושי העבר. מעניין אותי — יש מילה באנגלית Futility — הלשווא הזה, שיש אותו גם בעבודות האפיות שלי. זהו אותו לשווא".
אבל זה לשווא אחר. בעבודות האפיות זה לשווא חזותי ומפעים. פה זה פטפטת של אנשים לא מוכרים. למה שזה יעניין אותי?
"אבל זה העניין, לשלוח זרקור על משהו שלא היית מדליקה עליו זרקור".
וכשהדלקת, מה אני כצופה מקבלת?
"דברים מאוד מעניינים. למשל, את רואה שמי שבעצם מנהל את כל העניינים בחשמלייה זו אשה. דבר שני זה שפתאום הם מתחילים לדבר שם על היררכיות בחברה הסגורה של הקיבוץ. ברגע שהעברתי להם את הקובץ הסופי, הם ביקשו ממני להנמיך בכל מיני מקומות את הווליום כדי שלא ישמעו את השם, מין צנזורות מצחיקות כאלה, שהופכות לקטעים מושתקים. לפני כן בדקתי את הפרלמנט של האינטלקטואלים בקיבוץ ואמרתי, 'או.קיי, לא מעניין'. הרבה יותר עניין אותי הצווארון הכחול הזה, של אנשי כפיים, שעובדים ועושים רגע הפסקה וגם בה הם לא מסוגלים להתנתק מהעבודה".
אך הירש לא באמת זנח את המונומנטלי וביולי תיפתח תערוכת יחיד גדולה שלו במוזיאון חיפה (אוצר קובי בן מאיר), מיני רטרוספקטיבה של סרטיו מ־12 השנים האחרונות ובהם סרט חדש, ו"Safe Passage", שמצולם בימים אלה ובו קבוצה של אנשים בכיסאות גלגלים תקועים על רפסודה בכנרת עם סוף מפתיע, שאותו הירש לא מסגיר.
