ספר חדש וחושפני של אשת הכסית - הקפה המפורסם שנסגר בתחילת שנות ה-2000
ספר חדש וחושפני של אשת הכסית - הקפה המפורסם שנסגר בתחילת שנות ה-2000
"כסית" הוא מכוכבי מוזיאון העיר: בית קפה עם תיבת דואר וקבוצת כדורגל משלו שבו ישבו כתף אל כתף משוררות, עבריינים וגנרלים. בספר חדש וחושפני מתארת רותי איש כסית את סיפור אהבתה ליושבי המקום ולבעליו, שהיה בעלה, מויש'לה, "האיש שדאג לכולם אבל אף פעם לא הרוויח גרוש"
"את מי אתה מראיין?", שואלת הבריסטה הצעירה של קפה "המשולש" בדיזנגוף פינת בן גוריון. "זו רותי איש כסית", אני עונה לה ומיד מסביר. "היא היתה אשתו של מויש'לה איש כסית, הבעלים של קפה כסית שישב לא רחוק מכאן". לא שחשבתי אחרת, אבל שום דבר מהשמות הללו לא אומר לה דבר. זה לא צריך להפתיע. מויש'לה נפטר ב־1987. קפה כסית נסגר סופית בתחילת שנות ה־2000, שנים אחרי תקופת הזוהר שלו. ועדיין קצת נחמץ הלב. בכל זאת זה בית הקפה הכי מפורסם שפעל פה אי פעם.
רותי איש כסית (73) היתה כאמור אשתו של מויש'לה, בנו של חצקל, מייסדו האגדי של כסית. עכשיו היא מוציאה בהוצאה עצמית ספר עב־כרס — כמעט 400 עמודים בשם "כך היינו". דמותו של חצקל (יחזקאל ויינשטיין בשמו המקורי) מרחפת לא רק מעל הספר אלא גם מעל ראשו של מויש'לה שגם רותי מאשרת שאף שהיה איש עם גוף ענק ולב ענק (שבגד בו בגיל 40) — הוא לא הצליח מעולם להשתחרר מצילו של אביו. "הוא לא פחד ממנו, אבל נתן לו ריספקט ובכלל רצה להיות שחקן", היא אומרת. מוישל'ה שיחק בעשרות סרטים ותוכניות טלוויזיה ("גבעת חלפון אינה עונה", "צ'רלי וחצי", "לול"), אבל היה ונותר מויש'לה מכסית. שטותיק נצחי, ש"ידע גם להסתדר" והיה אחד האנשים הכי מצחיקים על המסך ומחוצה לו.
הספר מספר בעיקר את סיפור אהבתם של מויש'לה ורותי. לעתים הוא מעניק תחושה של יומן אישי אך מטבע הדברים, ומטבע יושבי בית הקפה, משובצות בו גם דמויות תל־אביביות אגדיות כמו חברו הטוב של מויש'לה שמוליק קראוס ("הוא היה חולה. אבל הוא היה גם איש מקסים"), אריק איינשטיין, עוד חבר קרוב ("חמוד אמיתי, בדיוק כמו שאתה מדמיין"), אורי זוהר, המשורר והשחקן אברהם חלפי ("הוא גר לידנו והיה איש מתוק. כל הזמן דאג לבן שלי") ומשה דיין ("היתה לו דירה מעל כסית. הוא היה נפגש שם עם המאהבת שלו. כן, אתה יכול לכתוב את זה, כולם יודעים"). אך למרות גלריית הדמויות הצבעונית האינסופית כמעט, הוא כאמור בראש וראשונה סיפור אהבתם היפה והמסובך והלא שגרתי של רותי ומויש'לה.
רותי הגיעה לתל אביב בתחילת שנות השבעים עם חלום להיות שחקנית. כמו כל מי ששאפה להיכנס לתחום באותם ימים, היא נחתה בכסית ובתחילה לא קלטה את מויש'לה. לאט לאט התאהבו והפכו לזוג ואחר כך למשפחה. משפחה מאוד לא שגרתית. חלק גדול מהזמן שלהם, כשהם כבר הורים לשניים, עשו בשתי דירות נפרדות, ואחר כך עוד נולדה בתם השלישית בת (את השם הגו מויש'לה וקראוס, תחילה כחצי בדיחה).
3 צפייה בגלריה
שמוליק קראוס, לי איש כסית (בנה של רותי) ואריק איינשטיין. בין מועדון לבית תמחוי
(באדיבות המשפחה)
בספר (שמעט עריכה לא היתה מזיקה לו) לא מסתירה רותי את סיפור התמכרותו של מויש'לה לסמים — "לא כתבתי נרקומן", היא מתקוממת, "כתבתי שהוא לא התנהג כמו נרקומנים אחרים. להפך, הוא עזר להם להשתקם" — את קשריו עם אנשי העולם התחתון שגם נמשכו לכסית, וגם את הבגידות שלו, כולל סטוץ קצרצר עם חברתה הטובה ביותר. "ידעתי לסלוח. זו היתה תקופה אחרת מהפמיניזם של היום", היא אומרת ומסגירה כנראה את סוד ההצלחה של החיים הלא פשוטים שלה, כולל אונס שעברה על ידי מי שאת שמו היא לא מסגירה אך אומרת שהוא לא רק היה מבאי הקפה אלא ממש אחד מהחבר'ה. לא רק זאת , "אחר כך, כמו שאני מספרת בספר, מצאתי את עצמי שוב איתו באותה מיטה. אומנם החברה שלו היתה בינינו אבל בכל זאת". איך לא קמת והלכת? אני שואל והיא לא יודעת לענות.
אחרי שנות כסית עבדה רותי בסוכנות הנסיעות איסתא, וכיום היא מנהלת את סוכנות הנדל"ן שלה ושלה בתה בת. מעולם לא נישאה שוב ולא חיה בזוגיות משמעותית, בדיוק כמו שהבטיחה לילדיה אחרי מותו המוקדם של מויש'לה בגיל 40.
כשאני יוצא לרחוב הגשום, אחרי פגישתנו, אני חולף על פני המבנה בדיזנגוף 117, שבו שכן הקפה האגדי. עכשיו בונים שם כמו בכל מקום בתל אביב. אני מבין שאיש כסית צודקת כשהיא אומרת שכבר אין מקום למקומות כאלה כמו "כסית" שבהם "אנשים ידעו שאם אתה מחפש מישהו, תמצא אותו שם, ואם לא, תוכל להשאיר לו הודעה. בכסית הרי היתה תיבת מכתבים". מקום שהיא לא חושבת שהיה "מועדון סגור" כמו שאני מציע, וגם לא סוג של בית תמחוי, שבו חצקל ומויש'לה מעולם לא סירבו ללקוח שלא היה לו איך לשלם: "כסית אף פעם לא הרוויחה גרוש. מויש'לה וחצקל דאגו לכולם. לכל מי שהיה צריך. אם זה לנרקומן כמו ג'ימי הצנחן היפה או ההיא שמוישל'ה שם על מונית ושלח לאברבנאל, ואפילו לחנה רובינא חצקל דאג כשהיה צריך". אז בכל זאת, זה לא היה בית קפה רגיל, אפילו לא בנוף של תל אביב של פעם. בית קפה שהיתה בו כאמור תיבת דואר ואפילו קבוצת כדורגל משלו (אבא שלי שיחק בה), וכשמתו בעליו, גם חצקל וגם מויש'לה, כל העיר באה ללוויה”.
