"אצל פרימו לוי אושוויץ הוא לא סיפור יהודי"
"אצל פרימו לוי אושוויץ הוא לא סיפור יהודי"
במשך שנים ארוכות לא תורגם הסופר היהודי ניצול אושוויץ פרימו לוי לעברית משום שעמדתו סתרה את הנרטיב הישראלי על השואה. כשכבר פורסם כאן הושמטו פרטים מכתביו. לבקשת משפחת המחבר רואה אור עתה ספרו המונומנטלי "אם זה אדם" בתרגום מחודש של מירון רפופורט. "לוי עוסק שם בשאלה איך מפשיטים אדם מאנושיותו, שרלבנטית מאוד גם לנו עכשיו"
ספריו של פרימו לוי הגיעו באיחור אל קוראי העברית. יש לכך סיבות: הכתיבה שלו על השואה היתה הקצה השני של מה שהכירו בישראל עד אז, ההפך הגמור מק' צטניק או מאלי ויזל. שפה מצומצמת, כמעט ניטרלית, ללא תיאורים גרפיים של הרג ומתים. הספר הראשון שכתב לוי, כימאי במקצועו, עם צאתו מאושוויץ בדצמבר 1945, היה "אם זה אדם" שתורגם לעברית לראשונה בהוצאת עם עובד בידי יצחק גרטי רק ב־1988 תחת הכותרת "הזהו אדם?" שמסתיימת בסימן שאלה, אבל כזה שיש בו סימן קריאה.
השנה תורגם הספר לעברית מחדש בידי מירון רפופורט תחת השם "אם זה אדם" (הספרייה החדשה), שמשאיר מאחוריו מעין שלוש נקודות, ציפייה להמשך המשוואה. "ההחלטה לתרגם מחדש לא היתה שלי", אומר רפופורט, "אבל אני יודע שמשפחת לוי רצתה שהספר יתורגם מחדש — גם בגלל השמטה לא ברורה של הפרק על שואת יהודי טריפולי, וגם כי רצו לרענן את התרגום". ב־2020 פרסם החוקר פרנקו ארביב מאמר בשם "פרימו לוי ויהודי טריפולי", הטוען כי במהדורה העברית של הספר הושמטה מן הסיפור על משפחת גטניו הזקן המילה "טריפולי". בספר תיאר לוי את המשפחה היהודית שהגיעה לאושוויץ, אולם בתרגום של גרטי לעברית נעלם מוצאה הלובי של המשפחה. המאמר פתח ויכוח נרחב האם ההשמטה היתה מכוונת או לא, שכן לממסד הישראלי לקח זמן עד שהכיר בכך שיהודי טריפולי היו חלק מקורבנות השואה. בעקבות זאת פנתה משפחתו של לוי למנחם פרי, מו"ל הספרייה החדשה, והעבירה לידיו את זכויות התרגום לצורך תרגום חדש.
מה מייחד את הספר הזה והופך אותו לרלבנטי?
"פרימו לוי באופן כללי, וגם בספר הזה, כותב בדיוק ובצמצום מתוך רצון לא להוסיף על הזוועה שום דבר, וגם לא לשקוע לתוכה, אלא באמת להביט לתוך מה זה להיות אדם במקומות האלה. הוא ביקר בישראל ב־1967 אחרי מלחמת ששת הימים ופנה להוצאות ספרים בבקשה שיתרגמו את ספריו. הוא כבר היה סופר מוכר באיטליה ובמקומות אחרים, אבל אז לא רצו לתרגם את 'אם זה אדם'. אני חושב שסירבו מפני שהוא היה בקוטב השני של כתיבה על שואה, משני טעמים: האחד הוא סגנון הכתיבה המצומצם על הזוועה, שהוא כמעט מנוגד לטבע האנושי. זה לא הדבר המתבקש מאדם שעבר זוועות — לא לשקוע בהן ולא לתאר ולהעצים אותן אלא לנסות לנתח את מה שקרה; הטעם השני פוליטי יותר: בעיני לוי אושוויץ לא היה סיפור יהודי. זה היה סיפור על האנושות. על מה האנושות מסוגלת לעשות לעצמה, על איך אנחנו מגיעים למקומות שבהם שנאת הזר שמקננת בתוכנו כל הזמן הופכת לכוח, לפוליטיקה. ברור שהיהודים עמדו במרכז, אבל מבחינתו אושוויץ היה סיפור אנושי וזה משהו שהיה קשה לעכל בישראל אז, ואולי גם היום".
גם על הסכסוך הישראלי־פלסטיני העקוב מדם אפשר לומר שהוא לא סיפור ספציפי, אלא אנושי כללי?
"במידה מסוימת כן. אני סיימתי לעבור על התיקונים של מנחם פרי ביום שישי 6 באוקטובר 2023 ותכננתי להעביר לו את החומר הגמור בשבת 7 באוקטובר, זה כמובן התעכב בכמה ימים. כשתרגמתי את הספר, 7 באוקטובר לא היה מול עיניי. אבל פרימו לוי באמת מתעסק בשאלות של איך מפשיטים את האנושיות מהאדם, ואולי גם להפך: איך אדם יכול לשמור על היותו אדם בתוך הסיטואציה הזאת. ב־7 באוקטובר משני הצדדים היתה הפשטה של האדם מאנושיותו: בהתקפה של חמאס, ובמה שאנחנו עושים בעזה".
אתה פעיל פוליטי שנים רבות, עומד בראש היוזמה "מולדת אחת, שני עמים". מה יהיה כאן לדעתך? אצלי האופטימיות הטבעית מתפוגגת.
"גם אני ידוע לשמצה בקרב חבריי כאופטימיסט וגם אני קצת איבדתי את זה. ב־7 באוקטובר התמוטט הסטטוס קוו שאיפשר לנהל את הסכסוך. אבל מכיוון שלא באמת קיימת בציבור הישראלי האופציה לפתור אותו, אז היה ניסיון להשמיד את הצד השני. ישראל תקועה במצב הזה, ועכשיו רק מגלה את זה. האם זו נקודה שממנה יוצאים קדימה? זה לא יהיה קל. לחברה הישראלית ייקח שנים להבין מה עשינו בעזה. אבל אולי יש פה הזדמנות. לוי מסתכל על מה קורה לקורבן, איך הוא מאבד את אנושיותו ואיך הוא צריך לשמור על אנושיותו, אז הוא מספר סיפור שאנחנו חייבים להקשיב לו, גם כקורבנות וגם כמקרבנים, ואנחנו שניהם".
