"החיים במשאית הם חלק מהמרד שלי"
"החיים במשאית הם חלק מהמרד שלי"
דניאל קייקוב הוא החייל היחיד בארץ שיוצא למילואים עם כל הבית. לפני ארבע שנים החליט להפוך משאית פשוטה לבית מושלם על גלגלים, וכשהעלה סרטוני הדרכה לאינסטגרם, נהפך גם למשפיען רשת עם 100 אלף עוקבים. "אני לא משלם שכר דירה, חשבונות חשמל ומים. אבל עדיין מעדיף להתקלח אצל ההורים", הוא מודה
דניאל קייקוב, סטודנט לעיצוב תעשייתי, בנה במקביל שני דברים ייחודיים ומצליחים שלכאורה מנוגדים זה לזה. אחד מהם הוא מאוד גשמי והשני לגמרי וירטואלי. הוא בנה במו ידיו בית במשאית, מעבודת הנגרות, דרך הצנרת ועד האלקטרוניקה הכי עדינה, בית צר ונעים, שמצליח להלין ארבעה אנשים, משאיר מקום למטבח, חדר עבודה, סלון קטן ומרפסת.
בעקבות זאת קמה לו קהילה שהיום מונה כמעט 100 אלף עוקבים באינסטגרם. בימים אלה הוא הוציא מדריך בן 62 עמודים שנקרא "איך בונים בית על גלגלים", ובו הוא מפרט את היתרונות והחסרונות שבמפעל הזה, וגם מציג בצורה בהירה איך מחברים פאנלים סולאריים לגג, מהם כלי העבודה הנחוצים לכל חלק וחלק בבנייה וגם פרטי הפרטים הבירוקרטיים. בחשבון האינסטגרם שלו (d.pro) העלה כעת את הפרק האחרון בסדרת הסרטונים שלו "בית במשאית". כשנשאל בריאיון שנערך במשאית שחנתה בקרבת נחל הירקון למי הוא פונה במדריך ובאינסטגרם, השיב: "אל האדם שהייתי לפני שבניתי את המשאית".
לפני שבנה את בית המשאית היה קייקוב, בן ה־27, נער דתי משכונת נווה יעקב בירושלים ולמד בישיבה תיכונית עד שעבר למכללת אורט, שם למד הנדסת תוכנה. עם שחרורו מחטיבת גולני עבד כקצין אבטחה באוניות נופש וכעת הוא מסיים את לימודי שנה ג' בעיצוב תעשייתי בשנקר. את הדת זנח בגיל 15, אז אימץ את הכלב שלו טומי, מלטזי מתוק, שחולק איתו עד היום את ביתו על גלגלים.
הרעיון התגבש אצלו ב־2020, אז נתקע בלב ים על אוניית נופש שבגלל הקורונה לא הורשתה לעגון בנמל. במשך 100 ימים של הפלגה ללא מטרה הבין שזה מה שהוא רוצה לעשות: " כשעבדתי על האונייה הגענו לפיורדים בנורבגיה, ראיתי הרבה מאוד קרוואנים על החוף וזה היה מגניב; גם חברה סיפרה לי שהיא רוצה לגור בוואן והראתה לי תמונות. התשוקה שלי היא לבנות וליצור. אז החלטתי לעשות את זה, וכשהגעתי לארץ החלפתי את החלום — מוואן למשאית".
איך הגיבה הסביבה?
"ההורים שלי חשבו שהשתגעתי אבל כשראו שאני רציני, החליטו לעזור לי כלכלית. לא יכולתי להראות להם מישהו שכבר עשה את זה וקשה לתמוך במשהו שלא ראית, לכן פתחתי אינסטגרם לתעד את התהליך".
קייקוב מספר שהתיעוד שלו את התהליך החל מתוך רצון להפיץ את הפרויקט בעולם "אבל גם מתוך כאב — מרצון להוכיח את עצמי מול חוסר ההערכה שקיבלתי על הדרך. אתה יודע מה אתה שווה אבל לא מקבל יחס הולם".
מעבר להנאה ולסיפוק בבנייה וביצירה קייקוב נהנה גם מכך שיש לו בית שעלה רק 250 אלף שקל. הוא אומנם קטנטן, אבל משרת את צרכיו וגם נוסע איתו לכל מקום. "ברגע שחשבתי על הרעיון, אני בעצמי גרתי בקבינה פיצית על אונייה בים", הוא מספר בהקדמה למדריך שלו. אבל מה ששונה, הוא ממשיך,"שפה אני אבחר איך לבנות ולעצב את הבית ובסופו של דבר הוא יהיה אך ורק שלי!!! בלי בוס, בלי מפקד".
החיים במשאית הם גם פתרון ליוקר המחיה ולמצוקת הדיור, הוא מסביר: "אין שכר דירה, אין הוצאות חשמל ומים. אני חי חיים מינימליסטיים, מחזיק רק במה שבאמת חשוב. הבית קטן, אבל הוא מלא בנוחות ובחמימות שבניתי ועיצבתי. זה גורם לי להרגיש עצמאי באמת, אני אדון לעצמי".
על מה ויתרת?
"אני משתדל לא להתקלח פה כי זה לוקח המון מים. אז אני הולך לקאנטרי, לחדר כושר, מתקלח אצל ההורים".
"העצמאות", הוא אומר, "היא בלדאוג לעצמך", הוא אומר. על השאלה אם הוא לא חש בדידות הוא משיב במדריך: "שואלים אותי אם אני בודד. יום אחד אני יכול להיות בנוף של יער לבד ויום אחר אני יכול לבלות יום סואן בתל אביב".
הקשיים, הוא אומר, הם בשיא החורף והקיץ, אבל ביום הקיץ הלוהט באוגוסט שבו אנחנו נפגשים, המיזוג במשאית פועל. המים מהמקרר — בכוס מנירוסטה, כמו כל הכלים במשאית (כדי שלא יישברו בנסיעה) — קרים, וכך גם הענבים שעל השולחן, שיצאו ישירות מהמקרר, שמופעל, כמו כל החשמל במשאית, באנרגיה סולארית.
ועם זאת, במדריך שחיבר הוא מודה שיש גם חסרונות: "עם כל החופש הזה, יש גם אתגרים. השטח מצומצם, וצריך להיות יצירתי עם אחסון וסידור החפצים. התחזוקה השוטפת יכולה להיות מתישה — כל בעיה קטנה במשאית יכולה להפוך לסיפור גדול. וגם, צריך לקבל אישורים ולעמוד בתקנות, מה שמוסיף עוד קצת בירוקרטיה לחיים… ובנוגע לביטחון האישי, יש תחושה שצריך להיות תמיד על המשמר".
מה אתה עושה במקרה של טילים?
"אין לי מרחב מוגן. אבל אני גם לא מחפש לחנות ליד אחד כזה. זה נראה לי כמו דאגה מיותרת". אגב, קייקוב הוא אולי החייל היחיד בארץ שיוצא למילואים ומביא איתו את כל הבית: "כשיצאתי למילואים עם המשאית, היינו תחת איום. אבל החיים האלה דורשים הקרבה מסוימת. אני דואג למשאית יותר מאשר לעצמי".
אם מסתכלים על חשבון האינסטגרם של קייקוב, רואים כי לפני פחות משנה נרשמה קפיצה משמעותית במספר העוקבים שלו. איך זה קרה ומיהו העוקב הממוצע? "הפרופיל של העוקב הוא אני לפני שהתחלתי את התהליך. חיפשתי את הידע הזה ולא מצאתי בעברית עבור ישראלים. כשסיימתי לבנות את המשאית, היו לי בערך 3,000 עוקבים. קצת לפני 7 באוקטובר טסתי למילאנו ושם התחלתי לערוך את הסרטים מחדש. הבנתי שיש לי תוכן טוב, אבל שיש בעיה עם איך שאני מנגיש אותו לקהל. ערכתי את הסרטונים מחדש, התחלתי לדבב אותם, עברתי רק לעברית, והוספתי כתוביות. הבנתי שאנשים צופים בסרטונים בשירותים בלילה בלי רמקול. אחרי כמה חודשים חזרתי ממילאנו עם 70 אלף עוקבים".
תהיה עונה שנייה?
"לא. הסדרה היא 'בניתי בית במשאית'. עכשיו אני בונה אופנוע חשמלי בעצמי — וזאת תהיה סדרה חדשה לגמרי".
באחד הסטוריז הסברת שהמדריך הוא הדרך שלך להתפרנס.
"קשה להתפרנס כאן מעוקבים או מיצירת תוכן באינסטגרם. ביוטיוב אפשר להתפרנס מפרסומות שמצמידים לסרטונים לפי הצפיות. אין לי דרך להתפרנס אלא אם אני מוכר את המוצרים שלי. אז יש לי צמידים, שרשראות שאני מעצב, בייעוץ, בעבודה פיזית או דרך המדריך".
מה עם חסויות?
"זה נושא מאוד רגיש. פנו אליי לפני כמה ימים בהצעה לקמפיין לאיזה מסטיק. מה הקשר? פנו גם עם אפליקציה של כושר. שוב, מה הקשר? בעולם של בניית דברים לא קונבנציונליים אני בין היחידים בארץ. אז אני לא מוצא עדיין את הפרסום הנכון ואני לא רוצה לעשות ספאם לעוקבים שלי. פוטנציאלית, אני אמור להיות עכשיו מיליונר. בינתיים אני לא מתפרנס מחסויות, אבל אני עושה מה שאני אוהב".
קייקוב מספר שהחזון הבא שלו הוא לפתוח סדנה שיתופית, שיגיעו אליה צעירים שרוצים ליצור. "אפילו להקים מכללה קטנה לאנשים שאם הם ירצו להכין בסוף גיטרה חשמלית, למשל, הם יידעו איך לעשות את זה. אני רוצה גם לעשות דברים התנדבותיים, לשפץ בתים של ניצולי שואה, בתים של אנשי העוטף, לנצל את העובדה שיש לי הרבה עוקבים שיצטרפו לזה".
לפני שבוע הבין קייקוב עוד דבר על המהות שבלהיות משפיען עם 100 אלף עוקבים כאשר התייחס לאירוע אקטואלי־פוליטי. תחילה שיתף כתבה על כך ש"המונים הגיעו להפגין בשדה תימן לאחר שנעצרו תשעה חיילי צה"ל" וכתב כי "אנחנו מאבדים את טובי בנינו בשם 'ההומניות' ושם למעלה עושים מהלוחמים הגיבורים בדיחה". למחרת העלה סטורי עם הבהרה: "אני לא מעודד פריצה לבסיסים, להכות כתבים וחיילים", ו"בחייאת, בואו נתעסק בחיי החטופים ולא באלו שאחראים לטבח".
אני מבינה שקיבלת הרבה תגובות לדברים שכתבת.
"הדעות הפוליטיות שלי משתנות. הן מונעות מהמקום שבו גדלנו. אנחנו מדינה פוסט־טראומטית. אני ירושלמי. גדלתי במקום שמסביבו שכונות ערביות ובדרך לבית ספר הייתי נשמר ששום רכב לא ידרוס אותי או מישהו ידקור אותי. עברתי רכבת הרים של דעות מאז שהתגייסתי. בהתחלה הייתי בשוק כשהכרתי אנשים שלא אכלו כשר. באתי מישיבה תיכונית, בית מסורתי, כיפה וציצית, עם חינוך מסוים, יש דעות שזנחתי. בעינייך אני נתפס כבן גביר אבל בבית אני נחשב שמאלני".
עזבת את הישיבה התיכונית, יצאת בשאלה. יש משהו בזה שעזבת את הבית ואורח החיים שגדלת בהם ובנית לעצמך בית מסוג אחר, על גלגלים, שמקבל משמעות סמלית?
"כן. אני לוקח צעד אחורה מהחיים המוכרים. תמיד היה בי משהו מן המורד, גם במשאית וגם כשהייתי ילד. אפילו בזה שהלכתי לקרבי. אצלנו התגייסו, אבל בבית רצו שאלך למקצוע טכנולוגי. עשיתי דברים שהמשפחה שלי לא העריכה, דברים שבעיניהם לא תרמו לעתיד. היום הורי מקבלים את ההחלטות שלי. הם מצטרפים אליי לסופי שבוע בים עם המשאית".
