קורין אלאל: העפתי את הפחדים החוצה
קורין אלאל: העפתי את הפחדים החוצה
המוזיקאית קורין אלאל מעדיפה לאחרונה להופיע רק עם גיטרה במקום עם הרכב שלם. היא מסיימת קורס משיטי יאכטות, היתה שמחה לבירה עם שלמה המלך, חזרה לזוגיות, מתה להפסיק לעשן, לא נוהגת לבשל ולפעמים נפלטת לה איזו קללה או שתיים, אבל יש לכך הסבר טוב
קורין אלאל
גיל: 66 • מקום מגורים: מושב גנות
• מצב משפחתי: נשואה + 2 בנים (עומר 19, יונתן 13)
• מוזיקאית, זמרת ויוצרת ("אין לי ארץ אחרת", "ארץ קטנה עם שפם", "זן נדיר", "שיר לשירה", "אנטארקטיקה"). תופיע בחמישי הקרוב בפסטיבל "המגבר" הראשון במרכז ענב לתרבות תל אביב ותארח את הילה רוח למופע שכולו גיטרה
איפה אנחנו תופסים אותך?
"באולפן שלי בבית במושב גנות. אני מתכוננת למבחן האחרון שלי בקורס סקיפרים. בגלל שאני הרבה באולפן תליתי פה את המפה הגדולה של ישראל, אין לי מקום אחר להניח ולמדוד עם מחוגה".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"אני שותה הרבה קפה. בבוקר זה או שרותי בת זוגי מביאה לי, או אני לה. תלוי מי מתעוררת ראשונה. אנחנו תמיד עושות לחיים שיהיה לנו יום טוב. מתחילה עם נס ובהמשך עוברת למכונת אספרסו".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"הייתי מאוד רוצה לפגוש את שלמה המלך. מאז שעשיתי את פרויקט הלחנת מגילת קהלת אני מומחית לזה והתחברתי מאוד. שלמה המלך מספר בקהלת על כל סוגי בני האדם שיש. הוא בנה לפני 2,500 שנה מניפה של סוגי האנשים. כשלמדתי על כך ראיתי את כל הדמויות האלה גם בחיי. הוא מתאר מצבים והתנהגויות של אנשים בדיוק כפי שהם גם היום. הייתי רוצה לספר לו את זה ולשאול אותו הרבה שאלות. אני כל כך אוהבת אותו".
על מה את עובדת עכשיו?
"נכנסתי חזק לקטע האלקטרוני ואני יושבת ועושה קטעים לעצמי, בינתיים לא החוצה. אני משחקת עם הצלילים דרך תוכנת אבלטון המדהימה, לומדת מחדש את המוזיקה דרכה. בפסטיבל המגבר אני הולכת להופיע עם גיטרה ולארח את הילה רוח. מה שיפה בפסטיבל הזה הוא שהם נותנים במה לנשים שמארחות אחת את השנייה ומלוות עצמן רק עם גיטרה. כל היופי בגיטרה הוא שאפשר להחזיק איתה הופעה שלמה בלי נגנים, זה המיצוי של הרוקנרול ואני מתה על זה, יותר מאשר הופעות עם הרכב. אני עושה מה שבא לי עם הגיטרה, אפילו מתופפת עליה, והיא כבר כמעט נשברה לי".
מה השריטה שלך?
"פיזית, הידיים שלי שרוטות לגמרי, מזה שניסיתי להפריד בין החתולה לכלב. אבל השריטה שלי היא שאני מקללת. הבן שלי אומר לי 'אמא, תפסיקי לקלל' ואני אומרת לו שאני לא מקללת, זה יוצא לי. אבל יש לזה סיבה: בתוניס למדתי במנזר עד גיל 8 והייתי צריכה להצטלב כל בוקר. סבא שלי, שהיה יהודי דתי, אמר לי שכשאני עושה את זה אני צריכה לקלל וכל בוקר קיללתי. כשבגרתי סיפרתי את זה לחבר דתי שאמר שיהודי ספרד היו צריכים לקלל כדי לבטל את הצליבה, וכל היהודים שידעו את זה ניצלו. אז כל פעם אני שמחה שאני מקללת".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"לפני האלבום הראשון שלי, 'מותק' מ־1984 סיפרתי לידיד שלי שאני מוציאה כל שנה שירים לרדיו ולא מתייחסים אליהם וזה קשה. הוא אמר לי: 'תהפכי את הרע לטוב'. זה עובד גם בחיים, סוג של קהלת כזה".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"אם יש לי הופעה בערב אז אני ישנה. אם אין אז אני מנקה, מסדרת, וקונה אוכל מוכן. אני לא מבשלת, רותי מבשלת".
איזה כוח על היית רוצה שיהיה לך?
"לנקות את הזפת והפלסטיק מהעולם. מפריע לי שהאנושות דפקה ככה את עצמה ואנחנו צריכים כוחות על כדי להציל את עצמנו".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני לא אדם שמשקר אבל קשה לי להסתיר הפתעות שנשמרות בסוד, הפה שלי ישר מדבר. לא סודות אישיים של מישהו אלא סודות חברתיים".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"אין לי במוח את הדבר הזה של 'סקסיוּת', אני לא הולכת בכיוון הזה בחיים. זה דבר חיצוני שאין לי אותו".
למי את מתגעגעת?
"לאמא שלי ולאח שלי. אמא שלי נפטרה מקורונה לפני שנה וקצת ואח שלי לפני עשר שנים מסרטן. הם חסרים לי ביומיום, בכל רגע ובכל דבר שקורה לי. זה שאני לא יכולה להרים טלפון ולקיים ארוחות שישי ושבת. זה ממש פירק לי את השבת. אחרי שאמא נפטרה הבנתי שעכשיו אני צריכה להיות האמא, וזה קשה".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"כשהייתי צעירה אז על ציוד למוזיקה. היום אלה תוכנות קטנות כאלה. ועל הילדים, כל הזמן".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"להפסיק לעשן. אני מנסה כל הזמן. בשבוע שעבר הייתי בתוכנית אלן קאר פעם שנייה ולא הצלחתי. זה מדכא, אבל באותו יום נורא נלחצתי וממש התנגדתי והייתי אנטי. ניסיתי כל דבר: מקופת חולים, דרך דיקור, הכל. פשוט אין לי באמת את הרצון הזה, הוא בא והולך. הוא נכבה יותר מאשר נדלק".
על מה יש לך רגשות אשם?
“על הסיגריות. וגם, היתה תקופה ארוכה בחיים שמאוד כעסתי על ההורים שלי, והיום בתור הורה אני יכולה לקלוט איזה עונש נוראי זה שילד מעניש את ההורים על משהו שלא יכלו לעשות אחרת. לקח לי זמן להבין שביום אחד היינו צריכים לברוח מתוניס. אני זוכרת את עצמי בגיל שמונה כילדה בוגרת, ולא הבנתי למה לא יכלו לסמוך עלי ולספר לי את האמת, וככה גרמו לי לעזוב בלי להיפרד מכלום, גדעו אותי מהחיים. אבל הם דאגו כי פחדו שאגלה לחברות שלי. בגלל זה אני לא יכולה לשמור סוד. אחרי הרבה שנים סלחתי אבל על כל שנה שעשיתי להם רע אני אוכלת את הלב".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"הפרויקט של הלחנת קהלת. זה תמיד היה חלום שלי לא לעשות רק שירים ולעשות מוזיקה ארוכה יותר. אני רוצה לתת יותר, בגלל זה אני אוהבת לעשות אלבומים, ולא רק שירים. זו לא גלויה — זה ספר, זה יותר כיף".
מה מפחיד אותך?
"כשילדי עומר ויונתן היו קטנים הייתי נלחצת מכל טלפון שהגיע, אני אמא פחדנית. זה קצת עבר לי".
מה עושה אותך מאושרת?
"עכשיו אני מאוד מאושרת. המשפחה שלי חזרה להיות משפחה, כי היתה תקופה שרותי ואני נפרדנו והיה מאוד קשה. הצלחנו לחזור ולתקן את הטעויות ולהמשיך. זה בית ספר לחיים של כולנו".
מה הכי חסר לך בחיים?
"חוץ מאמא ואח שלי, לא חסר לי כלום".
את מה את מחשיבה הנכס היקר ביותר שלך?
"שיש לי הבנה שלא היתה לי בגיל צעיר. כשהייתי בתיכון הייתי תלמידה מאוד טובה ומשקיעה, ובמבחנים הייתי נכשלת. הייתי רואה את השאלה במבחן, נבהלת ולא עונה. לא הבנתי איך זה יכול להיות. מה עוצר אותי? ואז הבנתי שיש לי תמיד מחשבה שחוסמת את הידע, ושאם אני אוציא אותה כל המחשבות האחרות ימשיכו לזרום. זה רק הפחד שלא אבין את השאלה שסגר אותי, אבל כשהעפתי את זה הכל נשפך החוצה. מאז זה כלי לחיים שעוזר לי, הקטע של להשתחרר ולא לפחד".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"עד שהוצאתי את האלבום הראשון שלי הייתי מחוברת לכל המוזיקה שעשו אז. ברגע שהתחלתי לעשות את המוזיקה שלי התנתקתי מהעולם. רק לפני חמש שש שנים הבנתי שזה קטע מוזר. עכשיו אני מסתכלת על עולם המוזיקה בחזרה. אז הביטלס, לורי אנדרסון, דייוויד בואי, ז'אק ברל, אדית פיאף, ריי צ'ארלס ואריתה פרנקלין".
אם לא היית מוזיקאית מה היית עושה?
"רופאה".
