הסופר מתן חרמוני: "גם הצעירים הרדיקלים כותבים פה ספרות דידקטית"
הסופר מתן חרמוני: "גם הצעירים הרדיקלים כותבים פה ספרות דידקטית"
במשך שנים הוטרד הסופר המצליח מתן חרמוני בשאלה איך להפוך לאמן עברי. כדי לענות על כך הגיע ברומן החדש שלו עד לעלייה השנייה והוא מתייחס אליה "כמו שהאחים כהן מתייחסים למערבון", עם המון דמויות שלא התקבעו במיתוס ואווירת קרנבל. כי בעיקרון הוא מעדיף להיות פחות א.ב יהושע ויותר קית ריצ'רדס ועל הדרך שוב לערער קצת את "האגו השברירי של סופרי עמנו, הגדולים והגדולים פחות"
למתן חרמוני, אחד הקולות הייחודיים בדור הסופרים שפרץ את דרכו בתחילת שנות ה־2000, יש שני ערוצי כתיבה: האחד מוקדש לעולם היהודי, הגלותי, התוסס והטראגי של מזרח אירופה, וחלקו שהיגר בהמשך לאמריקה; השני מוקדש לעולם הישראלי השזור בתחנות חייו: ילדות בבאר שבע, לימודים והוראה בחוגים לספרות במוסדות אקדמיה שונים, משפחה והתפרקותה. אבל שני העולמות האלה, שהוא בונה בהתמדה ובכישרון ובאינטונציה החיננית של מספר סיפורים יידי־ישראלי, משיקים זה לזה: הוא מביא את הישראליות שלו לכתיבה על עולמות יהודיים, ואת נוסח הסיפורת היידית אל המצבים הכי תל־אביביים שיש.
עכשיו רואה אור רומן חדש שלו, השישי במספר, שאפשר איכשהו לשייך אותו לחטיבה היהודית של חרמוני. "בעצלתיים" (כתר) שוב מציג אנטי־גיבור, דמות לא־הירואית בכלל, על רקע תקופה הירואית לגמרי: סיפורו של אפרים־פישל ברודר, שחקן תיאטרון שעולה לישראל בתחילת המאה הקודמת, על רקע המעשה החלוצי המפואר של אנשי העלייה השנייה. מה הוא בסך הכל רוצה? לעלות על הבמות ולשמח יהודים, להתפרנס ולזכות באהבת הקהל. אבל העלייה השנייה היא עלייה מיוחדת, שאנשיה ידעו להפוך את עצמם למיתולוגיה בעודם חיים ופועלים. אפרים כובש את לבה של השחקנית היפה רחל בק, לומד קצת עברית, נודד בין יפו, חדרה, ירושלים והגליל, עד שב־1913 פוגשים אפרים ורחל טיפוס מפוקפק עם מצלמת ראינוע, והם מפיקים את הסרט האילם העברי הראשון (כן, כן). ונדמה שבארץ ישראל של התקופה נוצר מעין יקום תרבותי, שמורכב מסופרים, משוררים, אמנים ואפילו יוצרי קולנוע, "חולמי חלומות והוזי הזיות שנקלעו לעולמה של התנועה הציונית". ברומן של חרמוני מופיעות דמויות היסטוריות אמיתיות, וציטוטים מעיתוני התקופה, שמתערבבים עם בדיות מוחלטות. הערבוב הזה מהנה לקריאה.
אפרים ורחל היגרו לארץ ישראל אבל הם לא נשארים פה. כאילו אין כאן עתיד.
"גם גיבורו של בן התקופה ברנר ב'מכאן ומכאן' לא נשאר פה, גם ליצחק קומר של עגנון ב'תמול שלשום' אין פה עתיד. זה לא ממש סיפור על כישלון, אלא על מישהו שבא ומנסה לתת את הקטע שלו - וזה לא מצליח. מבחינתי זה סיפור התהוות של אמן: איך אתה הופך לאמן עברי שיוצר את שפת האמנות העברית מאפס. הדמות שלו איפשרה לי להתבונן ממרום שנותיי על דרכי שלי כאמן צעיר, בתוך תנאים כמעט בלתי אפשריים. מה זה להיות אמן עברי זו שאלה שהטרידה אותי מגיל 20 ואין לי תשובות אבל יש לי 30 שנות ניסיון בלשאול את השאלות.
"זה גם הניסיון שלי להתמודד עם העלייה השנייה, עם המיתולוגיה העברית המודרנית הגדולה. זה כמו ז'אנר המערבון, שהוא המיתולוגיה האמריקאית הגדולה. לנו יש ברנר, גנסין, עגנון. אני הרי לא יכול לספר את זכרונותיי מהעליה השנייה, אני ניזון מפילטרים, אני ניגש לזה כמו שהאחים כהן ניגשים למערבון. ומה שנשאר זה האמירה המפורסמת של דוד אבידן 'אני לא כותב בתל אביב, אני כותב מתל אביב', אני כותב מנקודת זמן של תל אביב בשנים 2023-2020, על מיתולוגיה שהתרחשה לפני יותר ממאה שנה. כדי שזה יהיה אמין אני צריך לאמץ טכניקות כתיבה שיאפשרו לי כניסה לעולם הזה — בין אם זה גזרי עיתונים ובעיקר דמות המספר".
אתה אוהב לכתוב על אנטי־גיבורים, לפעמים מפסידנים ממש.
"מה שלא נכנס לפרוטוקול, דינו להישכח, ואני כותב כאן על מה שלא נכנס. יש המון סיפורים לא מסופרים: למשל שאיתמר בן אב"י היה דנדי ארץ־ישראלי, שהייתה הרבה הומואיות מוסתרת. הסיפורים יותר מורכבים מכפי שהם מסופרים פורמלית.
ניסיתי לשחזר את נופי ארץ ישראל בלי שלמת הבטון והמלט. לספר סיפור אנושי על אמן שנוסע לעיר הגדולה, חולם חלום, פוגש אישה, נשבר לו הלב, הוא ממשיך הלאה, זה המקום שאני כותב מתוכו".
מתן חרמוני (53) נולד בקיבוץ דורות. כשהיה בן שנתיים נהרג אביו בתאונת דרכים. הוא גדל בבאר שבע ובעומר. ב־1995 עבר לתל אביב. יש לו דוקטורט בספרות מאוניברסיטת בן־גוריון, הוא מלמד ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה הפתוחה ובמוסדות נוספים, ופרסם עד כה ששה רומנים: "היברו פבלישינג קומפני", "ארבע ארצות", "קרבת דם", "שפילפוגל, שפילפוגל", "מחר אני יוצא מזה" וכעת "בעצלתיים".
חרמוני היה נשוי לתמר מרין, סופרת, מרצה לספרות ומבקרת, ולהם שני ילדים. בשנים האחרונות הוא בזוגיות עם המאיירת והקומיקסאית תמר בלומנפלד, ולהם תינוק בן כמה חודשים. לפני פחות משנה פרסמה מרין את הרומן "הדיירת", שנראה כי הוא מתבסס על סיפור חייהם המשותפים — יש שם מוטיבים של אהבה אלימה, וחוסר יכולת של שני בני הזוג לשחרר רגשית את הקשר. חרמוני לא מוכן להתייחס לספרה של מרין, ולחשיפה שהוא הביא איתו.
בחודשים האחרונים היה עסוק גם הוא במחאה נגד ההפיכה המשטרית. "העמדות שלי הן עמוק בתוך הספקטרום של מה שקרוי היום 'השמאל הציוני'", הוא אומר. "אני חושב שמבחינה תרבותית אנחנו נמצאים איפשהו בין פומפיי בימיה האחרונים לסדום ועמורה רגע לפני שאלוהים התעצבן באמת. אני חושב שאין לך ברירה היום אלא לנקוט עמדה — אור או חושך".
אתה גדלת בישראל של שנות ה־70, אבל האבות הרוחניים שלך הם דווקא סופרי היידיש.
"זה כמו מבחן אומץ, כמו ללכת על גחלים — האם אתה מסוגל לוותר על כל מה שגדלת עליו בספרות הישראלית? כשהתחלתי לחפש דרך אמנותית, ידעתי שאני לא רוצה לכתוב ככה. חיפשתי סאונד ואינטונציה ודרך הצגת דברים אחרת".
בתקופה האחרונה מתו רבים מסופרי דור המדינה, בהם עמוס עוז וא.ב יהושע, ופרשו חוקרי ספרות חשובים. נראה שבאמת הבמה מתפנה ומחכה לדבר הבא.
"אף פעם לא הייתי הצופה לבית ישראל. הספרות המיינסטרימית פה עדיין מאוד דידקטית, גם כשאלה סופרים צעירים או רדיקלים — עדיין זה בא עם אג'נדה מסודרת. ככה מחנכים אותך. תמיד יש סיפור גדול של צדק שנחשף, והשאיפה שלי היא לחזור אל העבר הקרנבלי, ואם הוא לא קיים — אז להמציא אותו. שוב, אני מחפש סאונד, ושיהיה בו ריבוי קולות, שלא יהיה מוחלט — שתהיה תנועה בספר".
כשהוא מדבר על הסאונד שהוא מחפש לעצמו הוא פונה לרוק’נ’רול: "שמעתי לא מזמן ריאיון עם קית ריצ'רדס מהרולינג סטונס, שמספר איך הוא לימד את עצמו לנגן גיטרה. הוא ידע אקורדים בסיסיים — שמבחינתי אלה ס. יזהר ועמוס עוז וא.ב יהושע — אבל אז הוא ניסה לבדוק מה עושים עם המיתר הזה, לכוון אותו לדי־מינור, להשאיר פתוח, לקחת השראה מהנגן הזה והנגן ההוא, הוא חקר לעומק את הגיטרה ומזה בנה את הסגנון המודרני. זה קצת להיתלות באילנות גבוהים. אני לא קית ריצ'רדס, אבל גם אני הייתי צריך ללכת למקומות רחוקים יותר, היוליים, ראשוניים, ומשם לשנות את הדנ"א של מה שהשתרש כאן כבר".
ברומן המצליח שלו "שפילפוגל, שפילפוגל" חרמוני תיאר את עולם האקדמיה ובמיוחד את החוגים לספרות באקדמיה, ודי הגחיך את המרצים, החוקרים, המבקרים, הסופרים – המיליה שאליו הוא למעשה שייך. "כשכתבתי את 'שפילפוגל, שפילפוגל' ערכתי את כתב העת 'מאזניים' של אגודת הסופרים העברים. לא רק שהתעסקתי בתכנים ספרותיים, אלא שהייתה לי גם אספקה יומיומית של חומרים נרקוטיים כמו אגו שברירי, עלבונות קטנים וגדולים, מה שסופרי עמנו הגדולים והגדולים פחות מספקים בשפע. זו הייתה קודם כל קומדיה על חולשות אנושיות שמוקמה במחלקה לספרות עברית. היו כמה חוקרי ספרות שנעלבו מהספר. אחד הידועים יותר מהדור המבוגר יותר כינה את הספר 'תועבה'. אבל בכל זאת הספר מאוד פופולרי בקרב מרצים באוניברסיטאות. מכל החוגים".
שבוע הספר נפתח בשבוע הבא. מה לדעתך הולך לקרות עם הספרות, לאור מספר הקוראים ההולך ויורד?
"תמיד ייכתבו ספרים טובים ומעניינים, ואנשים כן קוראים. נטפליקס לא מספקת את כל הצרכים. אני הייתי נורא בתוך העשייה וגם ערכתי את 'מאזניים' — אז גם דברים שלא רציתי לדעת הייתי יודע על כורחי. אבל מאז שהוצאתי את הספר הקודם התנתקתי מרשתות חברתיות, עכשיו אני מרים את הראש אחרי שנתיים של שנת חורף, ואני רואה אנרגיה ספרותית חיובית — הייתי רוצה שיקראו אותנו ברצינות, ויבינו שאנחנו כותבים את הביוגרפיה של הדור שלנו".
