ההר שהיה כמפלצת: מרוץ סודי במרומי החרמון
ההר שהיה כמפלצת: מרוץ סודי במרומי החרמון
במשך שבועות ארוכים חיכתה קבוצה של רצים להודעה על מועד המרוץ בלבן הסודי אל פסגת החרמון. כשהגיע הרגע המיוחל הם התקשו להאמין כמה מאמץ וסבל נדרשים לאורך הכביש המפותל בדרך לרכבל העליון. כתבנו רץ (והגיע למקום השלישי) כדי לספר
בינואר האחרון החלה להתפשט בקרב קהילת הרצים המקומית שמועה עקשנית ומסעירה: מרוץ סודי צפוי להתרחש במרומי הר החרמון. מרוץ שכולו שלג והתמודדות עם העליות המטורפות שרק ההר הגבוה בישראל יכול להציע.
לינק מסתורי שהועבר אושש את השמועות: "המרוץ בלבן אל פסגת החרמון הזוהרת יתקיים קרוב לוודאי בפברואר או מרץ". אלו שיבחרו לקחת חלק ולהירשם להרפתקה, נכתב בקישור, יידרשו להביא בחשבון כי מספר המשתתפים במרוץ מוגבל ומצומצם, אבל גם את העובדה המאוד מלחיצה כי הודעה על מועד קיומו תופץ 48 שעות בלבד לפני יריית הזינוק.
כל כמה ימים בדקו הנרשמים (כולל אני) אם ההודעה המיוחלת נחתה כבר בתיבת המייל שלהם. האם עליהם להכין את הציוד, להרגיע את האינטנסיביות בריצות היומיות ולצאת לדרך לחרמון. "אני מחכה לזה בטירוף", סיפר אחד הנרשמים לאירוע, "נראה לי שזו הולכת להיות חוויה בלתי נשכחת". אולם השלגים הכבדים שירדו בפברואר ומרץ טרפו את הקלפים והמרוץ בלבן נאלץ להידחות עד שוך הסערות, ורגיעה בכמות המבקרים באתר החרמון.
אבל אז, ממש בראשית אפריל, הגיע הרגע המיוחל שלו חיכו כמה עשרות רצים: הודעה ממארגני האירוע כי המרוץ בלבן יוצא לדרך. הזינוק נקבע ליום שני 4 באפריל בשעה 8:00 בבוקר. המסלול כלל ריצה של 5 ק"מ בעליית כביש חדה להחריד, מרחבת הרכבל התחתון ועד לפתחו המושלג של הרכבל העליון. באותה פיסת דרך, המשמשת את חיילי המוצב הגבוה במדינה, הובטח לרצים כי יטפסו גובה של 400 מטרים היישר אל תוך "מסיבת שלג" שתחכה להם למעלה. לרגליים ולריאות לא אמור להיות רגע מנוחה בהרפתקה שכזו.
בבוקר המרוץ המראה היה פסטורלי. עשרות רצים צבעוניים המתחממים על רקע פסגת החרמון הלבנה, שבשבועות האחרונים החלה לנער מעצמה את מעטה השלג העבה. אף שבכל רחבי ישראל שרר שרב מעיק, ההר הגבוה במדינה סיפק בוקר קר ושטוף רוחות. לרצים, שעיניהם היו נשואות אל עבר קיר האספלט התלול שאליו עמדו לזנק, היה ברור כי נידונו למאבק עיקש מול איתני הטבע. "אחת, שתיים, שלוש", ספר מנהל התפעול של אתר החרמון - והרצים, שבאו למרוץ מכל רחבי הארץ, יצאו להילחם בעלייה.
כמה עשרות מטרים מהזינוק וגוש הרצים הצפוף כבר החל להיקרע לגזרים. השיפוע החד מיד עם היציאה מהרכבל התחתון עשה את שלו, ובשונה ממרוצים רגילים, כאן כל אחד נותר במהירות הבזק לנפשו. איש איש עם נשימותיו הכבדות, רגליו הכואבות ומאבקיו הפנימיים עם השדים. מסביב לפחות הנוף מהפנט ביופיו ומקל מעט את הסבל: ערימות שלג לבן השזורות בפיסות אדמה חומות וסלעים שבדיוק החלו לבצבץ. חבל רק שכל כך קשה למצוא את הכוחות הפיזיים להרים את הראש הקבור ברצפה, ולהתבונן בכל היופי הזה מסביב.
2 צפייה בגלריה
משתתפי המרוץ בלבן. כעבור 20 דקות שנדמו לנצח אפשר לראות את קצה ההר. אך הרגליים גמורות, הריאות משוועות לאוויר
(צילום: תומר פדר)
"להילחם על כל צעד", אני מדקלם לעצמי בראש משפט שאני נוהג לומר לספורטאים שאותם אני מאמן. אין צעד דל ואין צעד קל. אחרי כל פיתול בדרך מגיע עוד שיפוע תלול ומפרק שמאיים לעצור אותך ולדרדר אותך במורד הכביש.
אף שהמרוץ בלבן הוא תחרות ריצה לכל דבר ועניין, רבים לא התביישו ועברו להליכה כנגד העליות החדות. "לפעמים זה עדיף וחוסך כוח להמשך", הסביר לי פעם אחד מרצי האולטרה מרתון הבכירים בארץ, "תמיד צריך לבחון אם זה הדבר הנכון לעשות באותו הרגע". גם כאן, ובמיוחד שעם משבי רוח הפנים העזה שתוקפת בחלקים מסוימים של המסלול, זו כנראה חלק מהטקטיקה שאפשרה לבסוף לחלק מהמשתתפים להגיע אל ראש ההר.
אחרי כל פיתול בדרך מגיע עוד שיפוע תלול ומפרק שמאיים לעצור אותך ולדרדר אותך במורד הכביש. אין צעד קל
כעבור קרוב ל־20 דקות שנדמו לנצח, הגיע הרגע המיוחל שבו אפשר היה לראות את תחנת הרכבל העליון על קצה ההר באופק. בשונה ממרוץ כביש שטוח, כאן כבר קשה מאוד למצוא את הכוחות להחיש את הקצב. הרגליים תשושות, גמורות לגמרי, והריאות משוועות לאוויר והפוגה. להגיע לקצה הדרך המפותלת.
כאן גם הגיע השינוי הדרמטי ביותר בנוף: לא עוד מראה פסגות משכר, אלא ריצה במעין מסדרון צר התחום משני צדיו בקירות שלג גבוהים וקשיחים. זה מחזה השמור בדרך כלל למרוצי האופניים הגדולים בעולם, שם מטפסים הרוכבים לפסגות ההרים הגבוהות של אירופה. התחושה קרירה ומעט משונה, אך כזו המטעינה את הגוף בעוד מנת אנרגיה להגיע לקו הסיום. לאוזניים כבר מתגנבת המוזיקה המתנגנת ממסיבת השלג שהובטחה ויצאה לדרך, ונשמע קולו של הכרוז המודיע על הראשונים שחצו את הקו.
המטרים האחרונים של המרוץ, איך לא, מתרחשים על מרבד שלג לבן ובוהק. כך גם טקס המנצחות (ג’סיקה מיסונישניק במקום הראשון מבין הרצות) והמנצחים (רותם יסעור מבין הרצים, ואילו אני הגעתי למקום השלישי הכללי) שהתקיים ממש על ראשו של ההר הגבוה בישראל. "אין דברים כאלה", מסכם בחיוך עופר פדן, האיש מאחורי המרוץ, וקולע בול לתחושה של מרבית המשתתפים שבדיוק צלחו את האתגר המיוחד שארגן להם. ומה עם הדרך למטה? "אתם יורדים ברכבל", מסבירה אחת המתנדבות, ואנו נושמים לרווחה.
