"ההילולה" - להיט קיץ עם בדיחות ודמויות שראינו כבר בשנות ה-70
"ההילולה" - להיט קיץ עם בדיחות ודמויות שראינו כבר בשנות ה-70
שלום אסייג ממנף את הצלחתו הטלוויזיונית ללהיט קיץ קולנועי עם המון פוטנציאל. אבל יש שם מעט מדי פאנצ'ים ודמויות ובדיחות שראינו כבר לפני עשורים, בסרטים של אחרים
שיטוט באתר האינטרנט של סינמה סיטי ביום צאתו של "ההילולה" חשף שאולמות שמקרינים בהם את הסרט בסניפים באשדוד, באר שבע וחדרה כבר היו מלאים בצופים שקנו כרטיסים מראש. הסרט נהפך לשובר קופות עוד לפני עלייתו.
לעומת זאת, אולמות הקולנוע בתל אביב נשארו ריקים. כבר יותר מעשר שנים שמפיצי הקולנוע בארץ מתייחסים לישראל לא כאל מדינה מגוונת אלא כאל עיר אחת גדולה והומוגנית, וכל סרט מופץ באופן סימולטני ב־30-20 עותקים. אבל בשבוע האחרון התברר שהאסטרטגיה הזאת לאו דווקא מייצגת את הטעם הישראלי. הקהל התל־אביבי שחיבק את "העיר הזאת" נותר אדיש ל"הילולה". ובאשדוד - ההפך.
הגיע הזמן לחזור לשיטות ההפצה הקלאסיות, שמבינה שישראל היא לא טריטוריה אחידה אחת, אלא שיש סרטים שצריכים טיפול פרטני באופן גיאוגרפי על פי קהל יעד. זה יכול להציל סרטים, בייחוד סרטים קטנים שיכולים להפוך לאטרקציה בהפצה מקומית בוטיקית. כך או כך, השיטוט באתרי הרכישה המוקדמת הוכיח דבר מדהים למדי: בסוף השבוע האחרון שני סרטים מילאו את אולמות הקולנוע: "משימת בלתי אפשרית 7" ו"ההילולה" - טום קרוז נגד שלום אסייג.
אחרי שנים של עיקום אף, עמיתיי בתקשורת גילו את אסייג באחרונה בזכות תפקידו ב"מנאייכ", שעליו זכה בפרס האקדמיה. הרשו לי לגלגל עיניים ולהגיד שהייתי שם לפניהם: אסייג הצחיק אותי כסטנדאפיסט בשנות ה־90 וכשחקן דרמטי ב"המשאית", הסדרה בת ה־20 של ערן ריקליס.
"ההילולה" הוא הספין אוף הקולנועי של שני הסיטקומים הטלוויזיוניים שיצר אסייג על משפחתו, "שנות ה־80" ו"שנות ה־90". שמענו על הסרט לראשונה בדצמבר האחרון כשמשה אדרי סיפר עליו בוועידת "כלכליסט", בפאנל הקולנוע הישראלי. הצילומים התחילו במרץ והסרט יוצא ביולי: חצי שנה מהכרזה לבכורה זו תזכורת לימי סרטי הבזק המסחריים של שנות ה־70, ואנטיתזה גמורה לרוב הסרטים הישראליים, בוודאי סרטי ביכורים, שלוקח להם לעתים שנים לעבור מהצילומים ועד הבכורה. מהבחינה הזאת אסייג הגשים לאדרי חלום: אדרי, כמפיק, מפיץ ובעל בתי קולנוע, מחפש את הסרטים הישראליים שימלאו אולמות בקיץ, ומבחינתו ההימור הכי בטוח הוא אם יוצרי טלוויזיה יעבירו את הלהיטים שלהם לאולמות שלו. הוא חולם על "רמזור, הסרט", "צומת מילר, הסרט", "הפיג'מות, הסרט". עם כל הכבוד לסרטים אישיים המיועדים לפסטיבלים בעולם, מה שאדרי באמת רוצה זה עיבוד קולנועי למותג טלוויזיוני בעל קהל שיהפוך ללהיט. "ההילולה" הוא בול כזה.
התקציר, כפי שהציג אותו אדרי, גרם לי לצחוק בקול רם. תקציר במשפט אחד שעשה חשק לראות את הסרט גם למי שכמוני מעולם לא ראה את פרקי הסדרה. הדמויות הקריקטוריות של "שנות ה־90" עולות לאוטובוס שכור בסוף מלחמת המפרץ הראשונה כדי להגיע להילולה של הבאבא סאלי, אבל בדרך לנתיבות הם לוקחים פנייה לא נכונה ומגיעים בטעות לעזה. זו לא רק הרמה מצוינת להנחתה לקומדיית מצבים שבה דמויות מוכרות הופכות לדגים מחוץ למים בעולם זר ומנוכר להם ומגלים שאולי הם לא שונים זה מזה, זה יותר מכך: זה כמו רימייק של "ביקור התזמורת" בהיפוך תפקידים. במקום התזמורת הערבית שנתקעת אצל היהודים, כאן זו משפחה יהודית שנחטפת לנגרייה של ערבים מעזה. רעיון מצוין, בהנחה שיהיה מי שייפתח אותו לסרט באורך מלא עם מספיק בדיחות. וכאן, "ההילולה" נופל.
למעט כמה בדיחות מצחיקות (אסייג מקבל את כל הפאנצ'ים הטובים) אין כמעט רעיון או סיטואציה בעלי פוטנציאל שמצליחים להגיע למיצוי קומי. מבחינת כתיבה יש כאן אוסף של החמצות. הבימוי, שמחלץ את הדמויות מהלוקיישן של הסיטקום ומעביר אותם לעולם אחר, שבו הם זרים, תוקע אותם בחזרה לתוך מקום סגור וקומפקטי, שמעיד על כך שבישראל גם הסרטים הכי מסחריים הם דלי תקציב.
ובעיקר, יש כאן עניין מעט משונה: הסרט מציג לא מעט מחוות לסרטים הישראליים של שנות ה־70: צחי נוי מגלם נהג האוטובוס שכותב בפנקסו מה כל אחד מהנוסעים חייב לו, במה שנראה כמו ספין־אוף לדמות של יהודל'ה מ"אסקימו לימון"; סצינת מפתח, שבה שלוש מהדמויות מתחפשות לחיילי או"ם כדי לחלץ את המשפחה הנצורה, היא מחווה ל"גבעת חלפון אינה עונה". זו מחווה מודעת שהופכת לסצינה שלמה שבה גם חיילי אש"ף מודים באוזני השבויים שהם מכירים את הסרטים הישראליים, ומענישים אותם בסצינת האכלת הביצים מתוך "צ'רלי וחצי" (שבעצמה גנובה מ"המורד" עם פול ניומן). הומאז'ים זה נחמד, וההצדעה של "ההילולה" לאבות המזון שמהם הם ינקו ראויה. אבל העובדה שאת הפאנצ'ים הכי טובים בסרט כתבו, בעצם, אסי דיין ואלי תבור מעלה את השאלה למי ילכו התמלוגים מהצלחת הסרט הזה.
ועוד תהיה: כל הסרט מבוסס על הרעיון שבו בפורים כולם נוסעים להילולה של הבאבא סאלי. פורים זה נחמד, כי ככה כל הדמויות מחופשות והסרט מקבל גוון קרנבלי משעשע שבו לא ברור מי ישראלי ומי ערבי, מי יהודי ומי נוצרי או מוסלמי. הבעיה שגם האשכנזי החתום מעלה יודע שהילולת הבאבא סאלי היא בד' שבט ולא בפורים (י"ד אדר). אז מה קורה כאן? בתל אביב אולי לא, אבל הצופים באשדוד בטח קלטו את הטעות.
