אצל נטפליקס, איכות היא מילה גסה
אצל נטפליקס, איכות היא מילה גסה
מלחמות הסטרימינג ממלאות את המסך של נטפליקס בסדרות זהות שכאילו נכתבו על ידי אלגוריתם, עם המון סקס וריאליטי מטופש. ענקית השידור, שפעם הצטיינה בתכנים פורצי דרך, סופגת עכשיו ביקורת קשה ומועמדת לפחות פרסים. נדמה שאת קברניטיה זה פחות מעניין: בזכות המידע שהם שואבים מהרגלי הצפייה של המנויים הם מצליחים להדביק אותם למסך, ועל הדרך חושפים אותם לתרבויות ושפות זרות, כולל עברית
מי שצפו השבוע ב"פגע וברח" הישראלית וב"תיכון רוואבי לבנות" הירדנית, שתי סדרות חדשות של נטפליקס, הנמצאות בעשירייה של הנצפות ביותר בישראל, יכול היה להתבלבל קצת בין האחוזה שבה מתגורר גיבור הסדרה הישראלית, לבין זו של החבר של גיבורת הסדרה הירדנית: שתיהן רחבות ידיים ומרשימות, עם ארכיטקטורה די דומה, אפשר לכנות אותה נובו־מזרח־תיכון־שיק. במקרה של הסדרה הישראלית היא לא משקפת שום בית טיפוסי, ואפשר לנחש כי גם בירדן, אפילו בקהילה המצומצמת של תלמידות בתי ספר פרטיים, זה בית קצת יוצא דופן.
מה שכן, בשני המקרים, האחוזות מסתדרות עם המודל של השירות של סדרה המצולמת במדינה אחרת עם נוף, שפה ותרבות אחרת, אבל למעשה כולן מדברות נטפליקסית שוטפת: סדרה יעילה, מעודדת צפייה של פרק אחרי פרק, ופונה אל קהל רחב ככל האפשר, המורגל ביצירה אמריקאית עם ערכי הפקה גבוהים ולוק יוקרתי. לא בכדי "לופן", סדרת האקשן הצרפתית, בעלת הקצב המהיר, והאתרים היפהפיים, היתה הנצפית ביותר של השירות אי פעם.
"פגע וברח" מתרחשת בישראל ובארה"ב אבל עולם הדימויים שלה מבוסס כולו על התדמית שיצאה לישראל בעולם מ"הבה נגילה" ועד כל מה שקשור לשירותי הביטחון; ב"רוואבי" התלמידות מדי פעם מדברות באנגלית ככה סתם, ובחמש הדקות הראשונות מוזכרת הסדרה CSI, , השחקן זאק אפרון וגם סוכן CIA אחד. גם אם לסדרה יש משמעות גדולה לעולם הערבי בשל הנושאים שהיא מעלה - בהם זכויות נשים וחשיפת הזוועה שברצח בתוך המשפחה - האריזה שלה מזכירה סדרות תיכון אחרות של נטפליקס כמו "ריוורדייל" האמריקאית או את "אליטה" הספרדית.
כאשר רק עלה שירות הסטרימינג הזה הוא הביא איתו בשורה עם סדרות ייחודיות עם ייצוגיים שונים של נשים, פתיחות, ליברלית ונקודת מבט אחרת, שהתאפשרו בגלל העדר הצנזורה על השירות כמו "כתום זה השחור החדש" ו"בית הקלפים" ויצירה השואפת לאיכות גבוהה.
אבל כעת, בעיצומה של מלחמת הסטרימינג, עם תחרות מכל עבר שבגללה הרבה להיטים של נטפליקס חזרו לאולפנים המקוריים כמו "חברים" ו"המשרד", ואולי גם בגלל הקורונה - נטפליקס מספק תבניות מוכרות, צפויות ומאוד מושטחות של יצירה טלווזיונית, כאלה שנחשבות להצלחה בטוחה, אבל פחות מרגשות מבחינה אמנותית. לא סתם בטקס האמי הקרוב, למרות ההיצע הרב, גופי שידור אחרים מתעלים עליו. הסדרה עם הכי הרבה מועמדויות של נטפליקס היא "הכתר", שתכף תעלה בעונה חמישית, והיא זכר לימים שבהם נטפליקס הציעה גם סדרות מעולות.
לעומתו שירות דיסני פלוס לדוגמה, שבקרוב יוצע גם בישראל, קיים רק שנתיים, רק ברבעון האחרון הצטרפו אליו 119 מיליון מנויים והסדרה שלו "וונדה וויז'ן" לבדה מועמדת ל־23 פרסים ובכלל הגדילה את המועמדויות שלה מ־19 ל־71; ו"טד לאסו" לבדו, של שירות הסטרימינג אפל טיוי פלוס, שגם קיים רק שנתיים, מועמד ל־20 פרסים. HBO ושירות הסטרימינג שלו HBO Max, עם היצע בוטיקי קטן, מועמד ל־130 פרסים ואילו נטפליקס הסופרמרקט הענקי של אין סוף התכנים, מועמד לפחות - 129 בסך הכל.
מבחינת הביקורות - לפי אתר Rotten Tomatoes, המשקלל את כל הביקורות שהתפרסמו באנגלית, מבין 20 הסדרות המדורגות הכי גבוה בשנים כעת, רק שלוש הן של נטפליקס.
בעשירייה הראשון מופיעה רק סדרה אחת: מ־2019, I Think You Should Leave. "הלוטוס הלבן" ו"סודות של איסטאון" מהשנה, המדורגות גבוה ברשימות של עיתונים כמו "אסקווייר" ו"ניו יורק", הן סדרות של HBO.
עכשיו מציע השירות הרבה מאוד סדרות עם מרכיב מיני גבוה כמו "סקס/לייף" ו"סקסיפיי". הסדרה "חיות דייטים", אמנם מכילה את המילה "סקסי" בשמה האמריקאי אבל היא שייכת דווקא למגמת הריאליטי הרווחת בשירות, שהמצליחה שבהן היא "חם לוהט רותח!", ולצד הריאליטי הרומנטי יש גם הרבה ריאליטי של אוכל.
בקיצור, מדפי הסופרמרקט הווירטואלי הזה עמוסים בג'אנק. כמובן שיש בנטפליקס גם היצע משובח, אבל בעיקר דברים שעלו בתחילת דרכו כמו "הכתר", "קרא לסוכן שלי", "שיטת קמינסקי" "אוזארק" ומהנים כמו "גמביט המלכה" ו"ברידג'רטון", רק שביחס להיצע, וביחס למה שנדמה שהובטח, מוצרי האיכות על המדף מצטמצמים.
"נטפליקס יודעים משהו שאנחנו לא יודעים", אומרת אנה בורד, עיתונאית וחוקרת מדיה. "האלגוריתם, או יותר נכון 'המכונה הנטפליקסית', יודעת פרטים על הקהל שהוא עצמו לא מבין. נטפליקס היא חברת הייטק שעובדת על מערכות מידע וכמות הנתונים שיש לה עלינו משמשת אותה לשיווק וליצירת הפקות מקור. ניתוח של ביג־דאטה מאפשר לה לזהות דפוסים שרלוונטיים לקהל. בעזרת הדפוסים האלה נטפליקס יכולה להבין יותר טוב מה הלקוחות שלה מחפשים, איזו סדרה אהבנו ובמה המשכנו לצפות אחר כך - כלומר יכולה לנסח קבוצות טעם.
"קחי לדוגמה את 'אמילי בפריז', אנשים שצפו בה לא חשבו שהיא מופת טלוויזיוני. אבל הם המשיכו לצפות בה עד הסוף. המכונה יודעת לפרק איפיונים שיוצרים את הלהיט הטלוויזיוני הזה. דוגמה נוספת היא The One, מין עלילה של 'חתונה ממבט ראשון' עם מרכיב טכנולוגי עתידני, שמצליחה בארה"ב, בבריטניה וכמובן שגם בישראל. נטפליקס יודעת שהקהל מתעניין בנושאים כמו שידוכים ומציאת אהבה עם מוטיבים של טלנובלה ספרדית. כצופה יכולתי לחיות בלעדיה אבל עובדה שהיא עבדה עלי ועל צופים רבים אחרים בטירוף. האם הבחירה בעלילה בספרדית נובע ממידע שיש לנטפליקס על הקהל? לדעתי כן.
כפי ש"המכונה" של נטפלקס מזהה את האלמנטים הרצויים, גם יוצרים יודעים לזהות אותם ולהכניס אותם ליצירה שלהם כדי שתירכש על ידי נטפליקס.
ד"ר איתי חרל"פ, ראש מסלול טלוויזיה במכללה האקדמית של ספיר, מסכים שנטפליקס לא התיימרה מעולם לעשות משהו אחר מלבד להצמיד כמה שיותר צופים למסך, אך הוא עדיין חושב שהאפשרות שסדרות מארצות ותרבויות אחרות נמצאות בה זה הישג גדול. "הסטרימינג תמיד נשען על מודלים טלוויזיוניים קיימים. אפילו 'הסופרנוס' של HBO היה גלגול של 'שושלת', 'דאלאס', ו'הסמויה' דייוויד צ'ייס, היוצר של 'הסופרנוס' אולי טוען שהוא עשה קולנוע, אבל הוא עשה טלוויזיה. אסור לשכוח שגם בטלוויזיה של הרשתות המשדרות לקהל הרחב האמריקאי היו סדרות פורצות דרך. נטפליקס נאלצת לייצר המון תכנים, בין היתר כי הרבה חומרים שהצליחו בה נלקחו לשירותי סטרימינג אחרים, והרבה מהם לא איכותיים. אבל בעיני זה ממש הישג שיש יצירה שהיא לא באנגלית. עד לפני כמה שנים לא העזו להראות לאמריקאים סדרות שהן לא באנגלית, אפילו לא בריטיות. אבל הצורך למלא את הסטרימינג מהר גרמה לה לקנות הצלחות כמו שהן - למשל 'שטיסל' ו'פאודה' שלנו - ואחר כך להשקיע ביוצרים של הסדרות האלה וליצור איתם סדרות חדשות.
"כשעושים סדרה ישראלית לקהל בינלאומי, היא נהפכת לפחות ישראלו־צנטרית. קורים דברים מעניינים. היא נהפכת לגלובלית. את קוראת לזה נטפליקסיזציה, כאילו הקפיטליזם מאמץ כל מיני תרבויות שוליים. בעיני זאת לא מחיקה תרבותית כמו פעם. להיפך, דווקא נטפליקס כשם קוד, ממלא את הספרייה הטלוויזיונית וגורם להרבה סדרות ממקומות קטנים להגיע לעולם. אפשר לראות את זה כצורך להתאים לקהל בינלאומי, ואפשר גם להבין שפתאום אנחנו צריכים לצאת מהפופיק של עצמנו".
