"ידעתי שאם לא אעזוב את לימודי הרפואה, כבר לא אהיה מוזיקאי"
"ידעתי שאם לא אעזוב את לימודי הרפואה, כבר לא אהיה מוזיקאי"
יושי (יוחאי בלום) חי חיים כפולים: כסטודנט מבטיח לרפואה וכנגן קלידים למיטב האמנים, מעילי בוטנר ועד גלי עטרי. עד שבסוף האהבה למוזיקה ניצחה. עכשיו, אחרי שהקהל והרדיו נכבשו, הוא מבין שצדק
"רופא זה היפה במקצועות, אבל גם מוזיקה, והבנתי שזה לא יכול ללכת יחד", מספר יושי (יוחאי בלום), מי שלפני שלוש שנים וחצי, עצר את לימודי הרפואה רגע לפני הכניסה למחלקות בבית החולים, והחליט להתמסר כל כולו למוזיקה. ועכשיו, כך נראה, זה הזמן שלו לזרוח: לפני כמה חודשים הוציא את אלבומו "זרים מכירים", ומאז הצליח להתברג לפלייליסטים עם שיר הנושא ועם "אין מספיק זמן" שזכה לקליפ מדובר המורכב מצילומים של אלכס ליבק, וכבש את המקום השלישי ברשימת השירים הוויראליים של ספוטיפיי.
לא פחדת לעזוב מקצוע יציב כמו רפואה בשביל מוזיקה?
"החלום להתמסר למוזיקה לגמרי ישב עליי ולא נתן לי מנוח. ידעתי שאם אני נכנס למחלקות, אני סוגר עליו את הדלת, ופשוט לא יכולתי. עד אז עבדתי עם אמנים נפלאים, שהיו לי בית ספר ענקי, אבל המוזיקה לא היתה במקום שהיא נמצאת אצלי כיום, לא באמת עשיתי שירים עד הסוף והוצאתי אותם. אז אמרתי שלום לחברים שלי ונכנסתי כמו נזיר למערה, ליצור לבדי ביטים ומנגינות. כשיצאתי מהמערה גיליתי שאנשים שרים את השירים האלה, וזה היה אושר גדול. זה דבר כל כך מרגש, שאני לא אצליח להתרגל אליו אף פעם".
יושי כותב, מלחין, מנגן ומפיק את השירים שלו בעצמו ומצליח לשלב ביצירתו בכישרון רב את הדברים שהוא אוהב — ניחוח שירים ישראליים של פעם עם הפקה מוזיקלית עכשווית, והתוצאה היא ניאו־פופ ישראלי איכותי רווי מקלדות וביטים. ניסיון לא חסר לו: הוא מנגן עם עילי בוטנר מהפרויקט הראשון שלו ("בהופעה בקיסריה כולנו הרגשנו שאנחנו בעצם מתארחים בבית של שלמה ארצי"), וניגן גם עם מוקי, גלי עטרי, קובי אפללו, רמי קליינשטיין ושלמה ארצי.
הוא נולד לפני 37 שנים בנצרת עילית (כיום נוף הגליל), והיה ילד שאוהב שיעורי פיזיקה ומתמטיקה, אבל גם כזה שאחר הצהריים נוסע לקיבוץ מזרע לנגן בהרכבים. בצבא שירת כקלידן בלהקה צבאית, אבל ממש במקרה: הוא ליווה חברה בבחינות, שבהן רמי קליינשטיין הבוחן כה התרשם, שאמר לו לחזור שנה אחרי להיבחן בעצמו. אחרי השירות הצבאי הוא סיים שני תארים בפילוסופיה בהצטיינות יתרה באוניברסיטת תל־אביב, ויתר על הצעה לדוקטורט בייל כדי לעשות הסבה ללימודי רפואה — ואז, כאמור, החלום על מוזיקה ניצח.
המערה של יושי היא האולפן שלו שבצפון תל אביב. שם אנחנו נפגשים יום אחרי שהשיק את השיר "מתי יבוא מחר", שכתב על ילדיו (בן 6 ובת שנה וחצי). מחשב, כמה גיטרות ובעיקר קלידים סובבים אותנו, ויושי בצניעות שובת לב שולח מדי פעם יד לפסנתר להדגים קטעים שחיבר. "זה השיר היחיד באלבום על הילדים שלי והוא כתוב כרונולוגית מרגע הלידה. השיר מאוד קרוב ללבי והיה לי חשוב להוציא אותו בנפרד ולהשיק אותו עם העטיפה".
עטיפת הסינגל היא צללית הפרופיל של יושי כילד, מזכרת שהיתה תלויה בבית הוריו שהכינה המורה שלו מכיתה א'. היא מזכירה את עטיפת אלבומו של מתי כספי "צד א צד ב", אחד האמנים האהובים על יושי, אבל לא בכוונה תחילה. "כולם כבר יודעים שרוחו של מתי שורה מעל האלבום שלי באופן עמוק. הוא האבא המוזיקלי שלי, הוא המגדלור, אבל הוא לא ההשפעה היחידה. רגל אחת זו המוזיקה הישראלית ששמעתי בבית — נעמי שמר, סשה ארגוב, יוסי בנאי. והרגל השנייה היא היפ הופ, שאני חולה עליו. אנחנו חיים בזמנים מהממים, שבהם ההיפ הופ והסול חדרו לפופ ולמיינסטרים, ואני אוהב את זה. וזה מה שאני עושה, לוקח את השירים הישראליים שאני כותב ומפגיש אותם עם פופ והיפ הופ. אבל אני לא ראפר".
המשפחה שלך תמכה בהחלטה שלך לעשות את התפנית בקריירה?
"אשתי היתה שותפה תומכת להחלטה מהתחלה. זה אמנם מפחיד, אבל יותר מפחיד לחיות חיים שאתה לא צריך לחיות. ידענו שיהיו לזה מחירים, אם לא עוד שנה אז אולי עוד עשר, בלענו את הפחד הכלכלי, ולשמחתי הדברים הסתדרו והפרויקט שלי מקבל מקום ואני מאושר".
מי שעוד היה ותמך לאורך כל הדרך הוא חברו הטוב, הסופר יניב איצקוביץ'. הם הכירו כשהאחרון היה מרצה שלו לפילוסופיה בתואר הראשון. "התחברנו לנצח ואנחנו אחים בלב ובנפש. יניב היה בכל הצמתים שלי, ויש לי הכבוד ללוות גם אותו. אפילו זכיתי להקדשת תודה בספרו 'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו', כי סידרתי לו גישה למעבדת הדיסקציות בפקולטה לרפואה כשעוד הייתי שם והוא עשה את התחקיר".
ב־4 באוגוסט יעבור יושי רשמית למגרש של הגדולים ויופיע במועדון הזאפה B-SIDE תל אביב, שם יארח את תומר ישעיהו. יש לו כבר קהל שמגיע להופעות ומכיר את השירים, ואפילו מתחילים לזהות אותו ברחוב. "זה לא מובן לי מאליו. אני לא אתרגל לזה שאנשים באמת מקשיבים לי. זה אושר של החיים".
מעניין אותך לעבוד בחו"ל?
"כזמר אני שר בעברית והכתיבה שלי ישראלית מאוד, אבל כמפיק מוזיקלי לגמרי מעניין אותי לעשות מוזיקה עם אנשים מכל העולם, כי אני מושפע ממה שקורה בחו"ל. אבל אני לא מתעסק בזה בכלל כרגע. שיר הוא דבר בלתי נראה שעוטף אותך, ולדבר הזה אין מדינה. יש לי אמונה גדולה בפורמט הקטן הזה של השלוש דקות, זה בעיניי נס. עשיתי קאבר ל'הנה הנה' של מתי ולא סתם בחרתי אותו, אני זוכר את החוויה שלי בתור ילד ששמע את זה לראשונה. אני מאמין בקפסולות של שלוש דקות של צלילים שאין להם מדינה, ואני לא רוצה לשים לזה גבולות".
יש לך לפעמים הרהורי חרטה על המסלול שבחרת?
"השם האמיתי שלי הוא יוחאי בלום, ואני בהחלט לייט בלומר. הייתי צריך לחרוש קצת וללוש את החיים כדי לדעת דברים, אבל בכל רגע הייתי במקום שאני צריך להיות וזה היה בתשוקה מלאה לדבר. הרבה שואלים אם הייתי עושה את זה שוב, ואני עונה שאת כל הסיבוב עם כל הסיפור.
"אני שמח על איפה שאני היום, הסתובבתי המון שנים ולקח לי זמן להתחבר לקול הפנימי שהוא אני, ומהרגע שעשיתי את זה העולם התחיל להגיב, דברים נפלו במקום נכון בלי שכיוונתי. כשאתה מפסיק לכוון, הדברים קורים נכון. אז אני יודע שאם אמשיך בדרך הזאת, יבוא הזמן הנכון. אם אמשיך לעשות מה שאני עושה אני אגיע לאנשים, ואולי הם יישבו על טריבונות בקיסריה או שוני. מבחינתי החלום הוא לעשות דברים יפים עם אנשים טובים, ולהגיע לאנשים".
גדלתי על מוזיקה ישראלית קלאסית — מתי כספי, נעמי שמר, סשה ארגוב ויוסי בנאי — אבל גם על היפ הופ. וזה מה שאני עושה בשירים, מפגיש השפעות של מתי כספי עם פופ והיפ הופ"
יושי באולפן שלו בת"א ועטיפת אלבומו "זרים מדברים". "לעולם לא אתרגל לזה שאנשים באמת מקשיבים לשירים שלי. זה אושר"
