האמן נועם הולדנגרבר בתערוכה חדשה: "מוזיאון זה בית קברות"
האמן נועם הולדנגרבר בתערוכה חדשה: "מוזיאון זה בית קברות"
הולדנגרבר, מהאמנים הפרובוקטיביים שפעלו בישראל ומהראשונים שעסקו בפורנו ביצירתם, חוזר למוזיאון ת"א אחרי היעלמות של 20 שנים, שנבעה מחששו להפוך למותג. מאז לדבריו "עולם האמנות הולך לכיוון של איסור על שאלות", כמו למשל: "איך זה שהעיסוק במין נהפך לדבר מפחיד כל כך?"
האמן נועם הולדנגרבר הסתובב עם זר פרחים בצבע לבן בערב פתיחת התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)״ שאצרה רותי דירקטור במוזיאון תל אביב. הוא עבר מחדר לחדר, התקרב לציור, הניח לפניו פרח בדומייה והמשיך הלאה. תהלוכה זו נדמתה כמעין רקוויאם למוזיאון, מסע הלוויה שקט וטקסי.
״מאוזוליאום״ הוא אחד משלושה מיצגים שמקיים הולדנגרבר. בנוסף לו הוא מציג את ״ציורים על קליפת המוח״ שבו הוא מעביר לקהל שיעור פלדנקרייז — כמי שהפך למאסטר בתחום; ואת ״חוג סריגה מונעת״ שבו הוא סורג סביב חוט תיל ומציע לקהל להצטרף אליו.
רבים מהצופים והצופות הצעירים לא מכירים את הולדנגרבר (58), שהיה אחד האמנים היותר פרובוקטיביים וחתרניים שפעלו פה. הוא למד אמנות אצל האמנית יהודית לוין ואחר כך בבצלאל והיה בין הראשונים שעסקו בפורנוגרפיה, בעיקר הומוסקסואלית. ב־1999 הופיע בתוכנית של ירון לונדון "ככה וככה" בדיון שעסק בפורנוגרפיה, כשלראשו שתי כיפות — ספק קוריוז ספק אמירה אמנותית — שהפכו לסימן ההיכר שלו. ב־2005 ערך הולדנרגבר מכירת חיסול של עבודותיו. תמחור העבודות נעשה על ידי הקונים בהתאם לאהבתם וליכולתם ולא ביחס לערך השוק שלהן. אחר כך עזב את הארץ ונולד מחדש כמורה לפלדנקרייז. את מרבית זמנו בילה בחו״ל מלמד מוזיקאים, זמרי אופרה, ובמאים במסגרות שונות בברלין, מינכן ושוויץ.
למה פרשת?
"מבחינתכם פרשתי כי לא הצגתי אבל כל השנים אני מצייר. אמנות מבחינתי זו דת. דרך להתפתח ולגדול. היו לי המון הצלחות, תערוכות ופרסים. המצאתי לעצמי מותג עם טאץ׳ פרובוקטיבי והייתי צריך לעבוד כל הזמן בשביל המותג הזה. אבל עם כל הכבוד, לא רציתי להמשיך להנפיק עוד ועוד עבודות רק כי עליתי על איזה פטנט״.
הולדנגרבר טוען כי עולם האמנות הפך את האמן למוצר ונותן כדוגמה את מרינה אברמוביץ׳ ואת התערוכה ״The artist is present״ שהוצגה ב־2010 במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. במשך שלושה חודשים ישבה שמונה שעות ביום ללא תזוזה והתבוננה בפניהם של צופים וצופות שחיכו שעות וימים בתור כדי לזכות לשבת מולה לכמה דקות. מאז הפכה לכוכבת ודמות נערצת. הולדנגרבר רואה בה את הפשיזם הטוטאלי, ״עולם האמנות מרייר על מושל צפון קוריאה האמנותי", הוא אומר.
למה אתה מתכוון?
״ בתערוכה הזאת יש חינוך לפשיזם. בתחילת דרכה היא עשתה את המהלך הכי גאוני שיש. היא הוזמנה לתערוכה במוזיאון סטדליק באמסטרדם ובמקום זה הלכה לשבת ברובע החלונות האדומים ושילמה לעובדת מין שתלך במקומה לפתיחה. זה גאוני. זה להגיד משהו על עולם האמנות, על זנות, על כלכלה, על איך מוכרים גוף, על מי מוכר. ואז היא הלכה ומכרה את מרינה — האלה הגדולה מהחלומות״.
אז כל אמן הוא בעצם מוצר?
“לא, אבל כל אמן צריך לשאול את עצמו: האם הפכתי להיות מוצר? האם, למשל, אני עושה משהו כי שדה האמנות מצפה לו או האם אני נמצא בתהליך של בירור של שאלה".
מה השאלה שמלווה אותך?
"השאלה בתערוכה הנוכחית: היא איך גוף נוכח. איך לגעת בגוף של הצופה, האם העבודה יכולה לגעת בגוף הצופה. כשרותי דירקטור פנתה אליי, חזרתי לארץ כדי להיות עם אמא שלי שחלתה ונפטרה באפריל. כל חייה היא סרגה קרושה. היו לנו וילונות וחלונות ומפות, הכל מקרושה. הייתי בטוח שבשבעה אני הולך לסרוג על חוטי תיל ולדבר עם אנשים על אמא שלי בעודי סורג. כשרותי פנתה, החלטתי לממש את החלום במוזיאון״.
כלומר, העברת את השבעה למוזיאון?
"אפשר להגיד שכן. יש לי אפילו פנטזיה להפוך בסוף את התיל הסרוג לגדר".
העיסוק במוות מתקשר גם למיצג המוזוליאום, מין טקס מוות מטאפורי לעולם האמנות. ״לא רק שיצאתי מעולם האמנות, כשאני נכנס למוזיאונים בשנים האחרונות אני עושה זאת במידה של ציניות, במיוחד כשאני רואה אמנות עכשווית שהפכה למנייריסטית״, הוא אומר. ״ביקרתי במוזיאון בלוקסמבורג, הסתכלתי מה אנשים עושים שם וגיליתי שזה לא מאוד שונה מההתנהגות שלהם בבית קברות: מתקרבים למשהו, קוראים את השלט וממשיכים הלאה, ואם כבר הולכים לבית קברות — אז עדיף להשאיר שם איזה פרח. אפשר לומר שעברתי מהתעסקות במין להתעסקות במוות״.
מה השתנה מהתקופה שבה הצגת פורנו בתערוכות לתקופה הנוכחית שבה בכל שני וחמישי מצנזרים עבודה והמוזיאונים מלאים בהודעות אזהרה?
"גם אז נאלצתי להציג את עבודות הפורנו ב'מינרווה' וב'לימבוס', שתי גלריות שפעלו מתחת לאדמה. גם אז שום עיתון לא הסכים לפרסם אפילו טיזר לתערוכה".
אז אתה אומר ששום דבר לא השתנה?
"הרבה דברים השתנו, העולם הולך בכיוון שאסור לנו לחשוב ולשאול שאלות, אבל אמנות תפקידה לאפשר דיבור על טראומות, היא לא צריכה להתחמק מהן. תפקידה לעורר טריגרים. כשאני חובש שתי כיפות ייתכן שאני מעורר טריגרים. זה תפקידי. אם אנחנו מפחדים סימן שהטראומות שלנו לא מעובדות, וכדאי שנעבד אותן. לא נוכל כל הזמן להימנע ממפגש אתן. תרבותיות, חברתיות, אישיות, וגם מיניות: האם זין זה דבר מפחיד? האם עירום נשי זה דבר מפחיד? האם אקט מיני זה דבר מפחיד? תפקידה של אמנות, בין השאר, לשאול שאלות. יותר מלתת תשובות״.
