"להיות גודריץ'": סרט פיל־גוד נעים, אבל בנאלי וחסר תחכום
"להיות גודריץ'": סרט פיל־גוד נעים, אבל בנאלי וחסר תחכום
"להיות גודריץ'" הוא סרט חסר ייחוד, אפילו כיצירה שבה הבמאית היילי מאיירס־שאייר סוגרת חשבון עם אביה צ'רלס שאייר — מהבמאים המצליחים של שנות ה־90
אנדי גודריץ' (מייקל קיטון) הוא בעל גלריה בלוס אנג'לס שמקדיש את כל חייו לעסקים. כשאשתו מתקשרת לספר לו שהחליטה להיכנס בהחלטה של רגע למוסד לגמילה — בגלל התמכרות לכדורי הרגעה שכלל לא היה מודע לה — הוא נשאר לראשונה לבד בבית, ובגיל 60 עליו לטפל בעצמו בתאומים בני ה־9 שלו. בחיפוש אחר עזרה הוא מתקשר לבתו בת ה־36 מנישואיו הראשונים (מילה קוניס) שתעזור לו, אבל היא מגיעה עם מטען כבד של חשבונות אישיים.
אין שום דבר מעניין ב"להיות גודריץ'", זה סרט פיל־גוד נעים אומנם, אבל בנאלי וחסר תחכום, ייחוד או צורה, שבו גבר בגיל העמידה לומד לראשונה בחייו שמשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים, בוודאי יותר מקריירה.
מה שבכל זאת כן מעניין בסרט הוא זהותה של הבמאית, היילי מאיירס־שאייר, בת ה־37, שזה סרטה השני, ואם יצא לכם לראות קומדיות רומנטיות בשנות ה־80 וה־90, שם המשפחה שלה לבדו מסגיר את הסיפור כולו: היא בתם של צמד הבמאים והתסריטאים ננסי מאיירס וצ'רלס שאייר, שבמשך שנים יצרו כמה מהסרטים המתוקים והמלוטשים של הוליווד בשיא מתיקותה. מ"בייבי בום" עם דיאן קיטון ועד "אבא מתארס" עם דניס קווייד ו"אבי הכלה" עם סטיב מרטין.
ננסי היתה חתומה על התסריט, צ'רלס על הבימוי, אבל הם עשו הכל יחד. העובדה שזוג נשוי יוצר יחד סרטים שחגגו את ערכי המשפחה האמריקאית יצרה תחושה שהם כותבים על מה שהם מכירים, רומנטיקה בבית, רומנטיקה על המסך. ואז, ב־1999, הם התגרשו. זה היה הלם: התברר שהחיים לא היו נוצצים, מתוקים ואופטימיים כמו הסרטים שלהם. ואז, כשהצמד התפרק, התברר שמאיירס היא המוכשרת מביניהם והמשיכה לביים סרטים נהדרים, שנונים, חצופים, אבל גם מעוררי השראה כמו "מה נשים רוצות" ו"באהבה אין חוקים". מעט הסרטים ששאייר היה חתום עליהם לבד היו זניחים.
עכשיו תורה של הבת להיכנס לעסק, ולמרבה הצער מסתמן שהיא לא ירשה את הכישרון של אמה. וב"להיות גודריץ'", שנראה כמו רומן מפתח עסיסי, היא באה לסגור חשבון עם אבא. במילים אחרות: הסרט לכאורה מעמיד במרכזו את הדמות שמגלם מייקל קיטון — זה הסיפור שלו, הקונפליקטים שלו ומוסר ההשכל שעליו ללמוד — אבל למעשה נקודת המבט היא של דמות הבת, שמגלמת מילה קוניס. אך זו דמות לא מפותחת דייה שנוטרת לאביה על כך שהתמסר לקריירה ולא למשפחה, וכשהחליט סוף סוף להיות אב מצטיין, לילדיו האחרים, הוא מעורר את קנאתה.
האכזבה מ"להיות גודריץ'" מחריפה כשמייקל קיטון, שחווה רנסנס יצירתי בשנים האחרונות גם בסרטי איכות ("בירדמן"), גם בשוברי קופות ("ביטלג'וס ביטלג'וס"), מתגלה בו כשחקן אנמי, אוטומטי, טכני, שנראה שדעתו מוסחת. אפילו שם הסרט בנאלי, "גודריץ'" — על אדם שצריך להחליט אם עליו להיות טוב או להיות עשיר.
לפני 30 שנה הצמד שאייר ומאיירס בוודאי היו עושים סרט על אב כזה, שמגלה מאוחר מדי שהפסיד לא רק בעסקים אלא גם את שנותיה הטובות ביותר של בתו, אבל הם היו עושים סרט זוהר מבחינה ויזואלית, שנון תסריטאית ונאיבי מבחינה ערכית. סרט שהיה נראה ומספק תחושה כמו של חיבוק מנחם. במקרה של "גודריץ'" ניכר שהתפוח של הבת עדיין רחוק מאוד מהעץ של הוריה.
