"אני האדם הכי בריא שחולה במחלה הכי קשה"
"אני האדם הכי בריא שחולה במחלה הכי קשה"
יום אחד חש אמיר קולבן, מהכוריאוגרפים הוותיקים והמוערכים בישראל, זרם שעובר מראשו לרגלו. אחרי שכמעט איבד שליטה, הוא נבדק והתגלה שיש לו סרטן במוח. הוא עבר ניתוח להסרת הגידול בהכרה מלאה וטיפולי כימו ועתה מעלה ואף רוקד עם להקתו במחול "אגם 3.0" המבוסס על אגם הברבורים, רק עם הפי־אנד. "כשזה נוגע לסוף שלי אני לא מוכן לסוף טראגי"
"לפעמים זה פשוט נגמר. כאילו בטעות. כאילו במקרה. בלי שאף אחד מכין אותך לזה". כך פותח הכוריאוגרף והרקדן אמיר קולבן את המופע החדש של להקת קולבן דאנס "אגם 3.0", יצירה שנולדה והתהוותה בשלושת החודשים האחרונים שבהם הוא מתמודד עם גידול סרטני בראשו.
קולבן מגיע לפגישה שלנו רכוב על קטנוע, חיוני וחייכן. שום דבר לא מסגיר את מה שעבר עליו בתקופה האחרונה. "אני הבן אדם הכי בריא שחולה במחלה הכי קשה", הוא אומר. "בואי נקרא לה בשמה — סרטן, כך אני מרגיש שאני מסתכל עליו עין בעין. אני לא מרגיש חולה, גם לא באמצע הכימותרפיה וההקרנות, המטרה היא לחיות טוב את מה שיש לי. כשזה מגיע לסרטן אי אפשר לדעת, אני עוד לא יודע איפה אני בסטטיסטיקה".
פרופ' אמיר קולבן (68) הוא מייסדה ומנהלה האמנותי של להקת קולבן דאנס, כיהן כדקאן הפקולטה למחול באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים (2020-2015). את לימודיו עשה בבית הספר של מרס קנינגהם בניו יורק, רקד בלהקות בת דור, בת שבע, הבלט הישראלי ובתיאטרון המחול של האופרה בפרייבורג גרמניה. יצירותיו הוזמנו על ידי תיאטראות ופסטיבלים ברחבי העולם וזכו להצלחה רבה. ב־1996 הקים את להקת "קומבינע" שהפכה ב־2006 ללהקת המחול העכשווית קולבן דאנס הפועלת בירושלים ובית שמש ומופיעה בארץ ובעולם. בין עבודותיה "כמהין", "בבל", "לחודים", "חי בסרט" ו"ממורנדום".
1 צפייה בגלריה
אמיר קולבן. "בהתחלה כשהבהלה היתה יותר נוכחת, העבודה על היצירה החדשה היתה אירוע מציל נפשות"
(צילום: יובל חן)
לציון יום כדור הארץ בשנה שעברה חבר סולן להקת הדג נחש, שאנן סטריט ללהקה לקליפ "תן דעתך, שלא תחריב את עולמי", שהוצג בפני ועידת האו"ם לשינוי האקלים.
במשך תקופה הרגיש קולבן טיקים קצרצרים, תחושה שמשהו זורם מהראש ליד ולרגל ומקפיץ אותן לשנייה. בתחילה לא ייחס לכך חשיבות, בהמשך התייעץ עם בנו, רופא במחלקה פנימית בהדסה, ובעת שיעור בלט קלאסי לרקדניו עשה איזו תנועה ולכמה רגעים הרגיש שהוא עלול ליפול. "אף אחד לא ראה אבל הרגשתי שאני מאבד שליטה ואמרתי לעצמי די, זה הגבול, אני הולך להיבדק".
אחרי כמה ימים הגיעה האבחנה שמדובר בגידול בראש. "נבהלתי. לא ברמה שהעולם שלי נגמר אלא מה אני הולך לעשות עם זה, יש עוד שניים־שלושה דברים שלא טיפלתי בהם, רעיונות שלא טיפחתי עד הסוף, מה אני עוד רוצה להספיק".
קולבן היה צריך להיכנס לניתוח להוצאת הגידול "שגם זה היה מהלך מוזר וקצת פלאי". קולבן עבר ניתוח לייזר מונחה MRI ללא הרדמה. "במוח אין עצבי כאב אז אפשר לעשות זאת בערות מלאה. הביאו לאיכילוב מארה"ב טכנאי במיוחד לעשות את זה".
קולבן בעיקר חשש איך ייצא מהניתוח. "הפחיד אותי לקום מהניתוח ולהצטרך שיקום של שלושה חודשים כדי לחזור לכושר התנועתי והשפתי, אבל לא הייתי צריך אפילו דקה של שיקום. למחרת כבר ניהלתי ישיבת צוות מהמחלקה ויום אחרי כבר יצאתי מאשפוז. הקושי הגדול היה לעכל ולהתמודד עם הבשורה. מהרגע שידעתי מה יש לי, קראתי והבנתי שהפרוגנוזה שלי לא טובה. אתה מבין שהאמצעים של הרפואה מוגבלים לטיפול בדבר הזה. זה לא כזה תענוג להתחיל להתעסק בלכתוב צוואות, לשים מיופה כוח על כל העולם שלי. הבהלה נמצאת שם. עכשיו אני מצליח להדחיק ולהכחיש מספיק טוב כדי לתפקד כמעט באופן נורמלי, אבל אני לא אגיד שהמחשבות לא חוזרות אליי כל יום: מה הלאה? אחרי שבועות קשוחים אני מסיים עתה את הטיפולים ובעוד חודש יבדקו מה מצבי . אז אני לא יודע מה מצבי הרפואי, אבל אני יכול להגיד שמצבי טוב".
בבוקר שלמחרת הניתוח הוא כבר עשה תרגילים במקלחת לבדוק שהכל בסדר. בתור מי שהגוף הוא גם כלי העבודה שלו החשש מפגיעה פיזית היה גדול אבל העניין השפתי הפחיד אותו יותר. "הטריד אותי שייפגעו לי יכולות הדיבור והכתיבה. היה חשוב לי שהלהקה תעבוד ולא תתפרק ולכן לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק".
"אגם 3.0" (שתוצג מחר ומחרתיים בסוזן דלל וב־31 ביולי בבכורה בירושלים) קשורה בקשר נרטיבי ל”אגם הברבורים”, כולל אזכורים של המוזיקה של צ'ייקובסקי.
כשיוליוס רייזינגר יצר במאה ה־19 את הבלט “אגם הברבורים” עבור תיאטרון הבולשוי , היה ליצירה סוף טוב אבל היא נהפכה לכישלון מהדהד. אחרי כמה שנים מריוס פטיפה ולב איבאנוב יצרו את הגרסה האיקונית המוצלחת שמסתיימת בטרגדיה. "יש פה העניין של לבחור את הסוף, שכמובן מתחבר לגמרי לסוג של הבחירה שלי. כל אחד מתמודד עם זה באיזשהו שלב, אני מעומת עם זה מבחינתי באמצע החיים, אף שאני לא באמצע החיים אבל כך אני מרגיש. אני רוצה להחליט איך זה ייגמר, אני לא רוצה לדעוך על פני 10 שנים וכתבתי את זה — נתתי הנחיות. אבל היצירה לא מורבידית, אני החלטתי ללכת עם הסוף הטוב (ספוילר) ואני מקווה שזה לא יהיה פלופ, אבל כשזה נוגע לסוף שלי, אני לא מוכן לסוף טראגי. בא לי להגיד 'הי אני עוד חי, ואני חי לא רע או אפילו טוב'".
השראה נוספת לעבודה אלה שאלות שמגיעות מעולמות המטאוורס, היקום הווירטואלי המקביל, שהולך ומשתלט על משחקי המחשב, העבודה והרשתות החברתיות.
ב”אגם הברבורים” יש הטעיות ונטילת זהות וגם ב”אגם 3.0” יש עיסוק בחילופי זהויות בדמויות שאנו יכולים לאמץ בעולמות המטאוורס. "כל האפשרויות של לרכוש ולאמץ זהות חדשה בכל רגע, שמגיעות מעולמות הגיימינג, נכנסות ליצירה הזו כתשתית".
לפני יותר מעשור עלתה היצירה "מינ־הרה" שבה רקד קולבן בפעם האחרונה. על "אגם 3.0" התחיל לעבוד עוד לפני גילוי המחלה אבל היא שינתה כיוון בעקבות המציאות החדשה שטפחה על פניו, חלק מהשינוי היה ההחלטה לחזור לרקוד בה. "המהות של היצירה היתה ברורה, שזה ‘אגם הברבורים’ בתוך המטאוורס, אבל החיבור שלי אליה לא היה לי ברור. אחרי שעברתי 16 פעם MRI מכל מיני סוגים כל ההוויה של להיות בתוך מכשיר שבוחן כליות ולב, תרתי משמע, שימשה תשתית לקטע ביצירה, הנוגע להרגשה שיש כשיושבים על כיסא יום הולדת. אז גם עולה השאלה כמה ימי הולדת אני עוד אספור".
החזרה ללהקה עזרה לך להתמודד?
"לגמרי. אני לא יכול לדמיין את זה אחרת. בהתחלה כשהבהלה היתה יותר נוכחת מאשר עתה, זה היה מציל נפשות. ההרגשה היתה שאני יכול להתנתק לגמרי מהמחלה כשאני נכנס לסטודיו ומעסיק את המוח שלי בדברים אחרים. האפשרות להמשיך בשגרה ששומרת עליי, שכוללת בתוכה גם צדדים פיזיים ויצירתיים וגם לדאוג איך משלמים משכורות לאנשים, מאפשרת להתנתק מהכל. הכניסה לסטודיו יצרה לי תחושה של נורמליות, שחצי יום אני ממש בריא ואין לי מחשבות על סרטן ובחצי השני נוסעים לאיכילוב לבלות בהקרנות ובכימו — ואז אני חולה.
“יש משהו מאוד מרפא בלקום בבוקר, לעשות 10 דקות ריסטרט לגוף, לבוא לסטודיו ולעשות עוד דברים עם הרקדנים. אני בטוח שיש לזה אפקט תרפויטי. אני לא יודע אם זה עוזר לסרטן, אבל זה עוזר לנפש שלי בוודאות".
כששואלים את אמיר קולבן לסיום מה שלומו כרגע הוא עונה: "שרק ימשיך ככה עוד 20 שנה, אני חותם על זה עכשיו. אבא שלי נפטר בגיל 60 מסרטן אז יום אחרי גיל 60 הרגשתי שמתחיל הבונוס. אגב, גם שאלת הבונוס נכנסה ליצירה. אמא שלי, לעומת זאת, חיה עד שבועיים לפני גיל 100 בצלילות מוחלטת אז אני מעדיף את הגנים שלה".
