הסדנאות שעיצבו את האמנות הישראלית
הסדנאות שעיצבו את האמנות הישראלית
בכירי האמנים בארץ עבדו או התחילו את דרכם בסדנאות האמנים בירושלים. תערוכה מקיפה וחשובה המציינת ארבעה עשורים למקום מדגימה כיצד לאורך השנים הגיבו האמנים החיים והיוצרים בעיר למציאות החברתית והפוליטית שבה
בין מבני בטון מפויחים, ברחוב האומן 26 שבאזור התעשייה תלפיות בירושלים, שוכנות כבר יותר מ־25 שנה סדנאות האמנים ירושלים, ממוסדות התרבות המרכזיים והמוערכים ביותר בעיר. בתערוכה רחבת היקף עם 100 אמניות ואמנים, וכן ספר חדש, מציינים בסדנאות האמנים ארבעה עשורים למוסד, שהחל את דרכו ב־1982 ביוזמת הקרן לירושלים ויונה פישר, שהיה מבכירי האוצרים בארץ. התערוכה עצמה, שנקראת בפשטות ״האומן 26״ ונפרשת על פני כל חללי התצוגה של סדנאות האמנים, נאצרה על ידי הילי וורטמן מויאל ודביר שקד.
זו תערוכה ענקית שערוכה באופן כרונולוגי, וכוללת עבודה מייצגת אחת של כמעט כל אמן ואמנית שעבדו אי פעם במקום. היא חשובה, כיוון שהיא מציגה באופן שיטתי פנורמה רחבת היקף של שדה האמנות הישראלי ובעיקר הירושלמי בארבעת העשורים האחרונים. כאן עבדו או ממש התחילו אמנים כמו פנחס כהן גן, יצחק ליבנה, מיכאל סגן־כהן, אתי אברג׳ל, לארי אברמסון ושרון פוליאקין, שבהמשך הפכו למרכזיים ומשפיעים באמנות הישראלית. רבות מהעבודות בתערוכה מתייחסות לירושלים עצמה, כמו הציור ״מזרח ירושלים״ של פמלה לוי, מחלוצות החזרה לציור בשנות השמונים, ״רחוב שופן״ של אלכס קרמר, ״הסבך״ של אפרת שווילי שצולם בשכונת רחביה, וגם האובייקט החידתי ״קול ישראל״ (מירושלים) של מיכאל סגן־כהן, שמצויר על גבי רדיו ישן. האספקט הפוליטי שהוא חלק בלתי נפרד מהעיר מורגש כאן היטב, בעבודות מפת ארץ ישראל החבושה בגאזה של אריאן ליטמן כהן, ב״מגבת״ שנראית כמו טלית של עמי אביב, ובעבודה של רחל מוזס קלאפיש, שמייצרת את אבני הכותל מחומרי טקסטיל רכים. לצידן ישנן עבודות פוליטיות עכשוויות ומתריסות, כמו של דוד דוכי כהן, החוצב באבן את המילים הפותחות את מגילת העצמאות. בנוסף, מוצגים גם אמנים שנשכחו כמעט לגמרי, כמו טוביה כץ שצייר בדי ענק צבעוניים עם נופי ירושלים.
על כל הפעילות האינטנסיבית בסדנאות בעשור האחרון מנצחת לי היא שולוב, שהגיעה למקום כאמנית באמצע שנות האלפיים, וגילתה מרחב אמנות חשוב אך מנומנם, עם פוטנציאל עצום להפוך לגוף תרבותי מרכזי בעיר. היא מנהלת אותו בתקציב של 2.5 מיליון שקל בשנה (שחלקו ממשרד התרבות) וגם יזמה את פסטיבל "מנופים" שהפך למסורת של חגיגת אמנות עכשווית ירושלמית.
"מה שמאפיין אמנים ירושלמים זה חיבור אמיתי לדופק של החברה הישראלית, למה שקורה עכשיו", היא אומרת, "כאמנים, אי אפשר לגור בירושלים ולהתעלם מהמציאות. גם אם אתה לא גר על רחוב עזה בעיר (שבו נמצא בית משפחת נתניהו) או חווה כל הזמן את החדשות, הן חלק ממך, מהסביבה שלך, והאמנות בירושלים יודעת להגיב לדברים האלה. סדנאות האמנים גם יושבות באזור גיאוגרפי שהוא מעניין, על הצומת בין בית צפאפה, שכונת הקטמונים ואזור התעשייה תלפיות. זה מאוד מעסיק אותנו להיות מרחב שמאפשר מפגש בין חילונים, דתיים, יהודים וערבים, ואלו דברים שקורים כאן באמת. מגמת ההתחרדות מביאה לנו קהלים חדשים, ולצד זה, בזמן האחרון מגיעות גם קבוצות רבות של ערבים ממזרח ירושלים.
"אוצרות התערוכה ואני כבר שנים עובדות על הכתיבה של הביוגרפיות של האמנים שעבדו בסדנאות האמנים בירושלים ועדיין לא הכל ידוע. התחלנו עם חומרי ארכיון ששרדו, כמו קבלות של הנהלת חשבונות בקרן לירושלים, ועדיין לא בטוח שמיפינו את כל האמנים”.
