אמנות? תיעוד זוועות הטבח הפך למציצנות
אמנות? תיעוד זוועות הטבח הפך למציצנות
סופי ברזון מקאי, אמנית, מנהלת גלריית בארי וניצולת 7 באוקטובר, שואלת האם בכלל אפשר לתעד את הטבח ותוצאותיו מבלי להפוך לתיירי זוועות, לחדור לצנעת הפרט ולהגביר את תחושת האובדן
התגייסות חברתית, אזרחית, עיתונאית ומערכתית רוצה להניע דברים קדימה, לפרוץ מתוך המחדל, לאחות, לתקן, להשמיע קול, להשיב. הפריצה הזו קדימה — בניסיון להשיג תיקון, או ממניעים ציניים — פורצת גם את הגבולות האישיים והאינטימיים שכבר נפרצו. תצלומים כמו קופצים ואומרים: "ככה זה היה", "זו את", "ככה זה נראה, אני יודעת, אני הייתי שם". באין פיקוח על הסכר של תיעוד הזוועות, לא כל התצלומים שנלקחים ומתפרסמים החל מאותו יום אסוני נלקחים באישור וברגישות תוך התייחסות לצנעת הפרט. יש שהם מפקיעים סמכות מהפרט והקהילה הפגועים לספר את שאירע. ישנן יוזמות ויומרות הנצחה, הסברה, תיעוד ואמנות המערבבות בצורה גסה בין הרצון לספר את שאירע, לבין שימוש במרחב המחוּלל של הנשים והאנשים שהטראומה היא סיפורם האישי. הדימויים חשופים לכל ברשתות חברתיות, במוזיאונים ובפרויקטים שונים של הנצחה מיידית.
תצלומים הנלקחים במרחב הפגוע משחזרים שוב ושוב את היעדרו של שומר סף. היעדר השליטה על המרחב, הבית, הילדים, שדרת סיפור חיי. גבול פרטי ברור של כבוד האדם נחצה ונדרס למען הצורך לדעת, למען בניית זיכרון חזותי וערכי משותף, מגויס לטובת הצדקת פעולות צבאיות ופוליטיות, למען הסברה, תיקון ושיקום. העשייה נגועה לעתים באינטרסים, בחוסר רגישות מתבקשת ובניתוק מאלה שחייהם האישיים והפגיעים הפכו למושא הכלל בעל כורחם. הנצחה דרך שיטפון הדימויים המוגשת לקהל הרחב, הופכת למצוקה נוספת בבליל מצוקות שיש לאחות בטראומה המתמשכת.
שוב אין שומרים על הפתחים. אנשים, ילדים ורכושם הפרטי מצולמים בהיקפים אדירים. הבתים ותכולתם, שטחים פרטיים גם לפי חוק, מצולמים ללא הרף וללא רשות, הופכים לרכוש וגוף ידע ציבורי. יצר המציצנות והצורך לדעת חזקים מדי, במקביל לתביעה המדומיינת לפריים מנצח. זהו מנוע קפיטליסטי שהופך את תמונות האסון למטבעות של הון סימבולי. השוק בהכרח מפקיע את האסון האישי לידי זירה של רווח פוטנציאלי.
יצירה, כמו תהליך הבראה, היא מעשה שזמן ופרספקטיבה דרושים לו. דימויים לא מסוננים, נדמה שהם יוצאים אל העולם כשם שנלקחו מתוכו. באותה נשימה, האספירציה האמנותית לא עוברת את תהליכי הסינון והעיבוד הדרושים ליצירה, והקרביים החשופים הם לא של היוצרת, אלא של הנשים והאנשים שאינם מאכלסים כעת את סיפורם במקום בו התרחש. בעוד יצירה עשויה להביא עימה ריפוי מסוים, הצילום המציצני החושפני יוצר גלגול נוסף של אובדן השליטה על הנעשה, בסביבה האינטימית ובחוויית המציאות זהו היפוך של טרנספורמציה ותיקון. האם ראוי לעשות שימוש בטראומה נושמת ונרעדת וכך להפקיע שוב את השליטה הבסיסית של מי שבער עליו עולמו?
מחיר הפגיעה כלפי פנים החברה, הוא גבוה. עד היום, חודשים רבים לאחר האסון, חברות וחברי הקהילות בנגב המערבי, פגועים והרוסים, נאבקים וכואבים את הפלישות החוזרות ונשנות אל תוך בתיהם ואסונם הפרטי. סובלים משיטוט של סקרניות ותיירי זוועות, מהפיכת ביתם לשטח מופקע לטובת הנרטיב הלאומי, כשיכולתם להתגונן ממבט שהם מבקשים שייפסק נמוכה, שכן כולם פליטים במקומות אחרים ורק גרעין קטן נשאר לשמור על המרחב מפני הביזה המתרחשת בו וצילום התצלומים הפוגעניים.
מרחוק, הקהילות מנסות לסגור את השער על אסונן וחורבן חייהן. התיעוד חרג מזמן מגבולות הטענה להנצחה ותיעוד לדורות. תצלומים מועלים לאינסטגרם וגורפים מחמאות על איכות הפריים ווירטואוזיות הצלם, תערוכות נפתחות בארץ וגם בחו"ל, מבוססות על מראית עין של חורבן החיים של אחרים, על ידי אנשים שמעולם לא הועברה אליהם הסמכות להיות הדוברים או המייצגים של האסון. שאריות מעלות עשן של חיים, הן עדיין חיים של מישהו או מישהי, שאחר כך רואות את האינטימיות הכואבת של חייהן נפלשת שוב ושוב.
נכתב בשיתוף האוצרת גילי זיידמן. מתוך הספר "אינני באף מקום אחר: כתיבה בעקבות אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה", בעריכת מוריה דיין קודיש ומירי רוזובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד
