אימון מתקדםלרוץ עם אלופים: רשמים מאימון לצד רצים אולימפיים
אימון מתקדם
לרוץ עם אלופים: רשמים מאימון לצד רצים אולימפיים
אימון לצד הרצים האולימפיים של ישראל למרחקים ארוכים מלמד שני דברים חשובים: ראשית, שזה קשה כאילו הורידו לך גרזן על הראש. שנית, ללא הנחישות, הדבקות במטרה ושמירה על אווירה חיובית ומפרגנת, איש מהם לא היה מגיע לטוקיו
חלפו כבר 11 שנים מהרגע שבו הוא נכנס אליי לרכב. חייל צעיר וחייכן בשם דניאל גואדי, שנזקק לטרמפ לאחר ריצה מפרכת ביער. בעת הנסיעה דיברנו בעיקר על הספורט ששנינו אוהבים, אך גם על החיים שהנער רצה לעצמו. חלומותיו, הסביר לי רגע לפני שהורדתי אותו בבסיס, כמובן היו חייבים לכלול עיסוק מקצועי בריצה. אין בכלל אפשרות אחרת.
גואדי ואני המשכנו להתראות בכל פעם שמצא זמן והגיע לרוץ איתנו ביער. בואו תמיד עורר את הפרפרים הרדומים בבטן והבהיר שבאותו הבוקר, ניאלץ לסחוט את עצמנו עד הקצה במרדף עיקש אחר דמותו החמקמקה שנעלמה במעלה השבילים, אף שזה היה קרב אבוד מראש שבו תמיד הפסדנו, אבל החייל הזה לא הפסיק לשבח אותנו כאילו אנו אלו שהקדמנו אותו במרוץ.
השנים וחוויות הריצה הפכו אותנו לחברים קרובים. אני נשאבתי לתחום הכתיבה והאימון, הוא המשיך לרדוף אחר חלומות הריצה גם כשבגר. במשך שנים, בכל יום שני, רביעי ושישי, בשעות שעדיין מוגדרות כאמצע הלילה אצל מרבית האנשים, היה יוצא דניאל מביתו בחיפה למרכז הארץ כדי להתאמן עם הכי טובים שיש: חברי קבוצתו של רץ המרתון האולימפי המהולל זוהר זימרו. חממת אלופי ושיאני הריצה של ישראל בעשור האחרון.
במה שנראה לי כיום כאחת ההחלטות הטובות והמלמדות שעשיתי בחיי, החלטתי במשך תקופה להתלוות לאותה חבורה מהירה. אני רק רציתי להתקדם בריצה ככל יכולתי, הם אכלו, שתו ונשמו שם את חלום ההשתתפות בזירה הגדולה מכולן: המשחקים האולימפיים.
דבר לא שבר את שגרתם הסיזיפית, לא חום יוקד ובטח שלא גשם שוטף. הם תמיד היו שם, במקומות המפגש הקבועים סמוך למכון וינגייט או ביער בן שמן, מחייכים ומפרגנים ללא הרף. החימום, 20 דקות של ריצה קלה, תמיד היה בקצב ידידותי שנטע בי את התחושה שהנה, אני מסוגל להתאמן עם אלופים. אולם מרגע שנגמרו תרגילי החימום והאקשן החל, הרגשתי שגרזן עצום נוחת על ראשי. יותר נכון, על רגליי וריאותיי. אף שהאלופים חמקו לפנים, בכל הזדמנות דחפו ועודדו וגרמו לבלתי אפשרי להיראות אפשרי.
זה גם היה סודם הגדול ביותר.
מלבד כישרון בלתי מבוטל והתמדה שאינה יודעת שובע, הקבוצה דחפה קדימה את כל מי שנאבק לשרוד. הרימה אותו מהקרשים והפיחה בו חיים חדשים ברגעים שבהם סיום האימון נראה כמשימת התאבדות במקרה הטוב ובלתי אפשרי במקרה הרע.
זכור לי במיוחד בוקר אחד שכזה בחוף ארגמן בנתניה, שבו התבקשנו לאחר החימום לטפס 30 פעמים את העלייה התלולה מהחוף, חזק ככל שניתן, ואחר כך להוסיף עוד מקטע של 400 מטרים ברחוב הראשי שלמעלה. אימון ארוך ומנטלי שחלף בהצלחה רק בזכות האלופים הדוחפים. הפיתוי להישבר היה גדול.
באופן לא מפתיע, נציגי אותה חבורה מופלאה, שחלקה מתאמן כיום תחת הדרכתו של רץ העבר הישראלי הידוע יוסף גיזאצ'ו, מתחרים היום במשחקים האולימפיים. מה שהחל בגבעות של בן שמן והגיע לריו ב־2016, ממשיך ביתר שאת בטוקיו.
ההגעה למעמד השיא והעמידה בקריטריון האולימפי אינן רק תוצר של כישרונם, אלא, אולי בעיקר, כפועל יוצא של יכולתם להיות נכונים להתאמן בכל מצב. במשך שנים רבות לצאת לאימונים בכל בוקר וערב, כשהגוף דואב והשמים קודרים. לדעת לקום עם חיוך ואופטימיות לאחר כל התרסקות, אחרי כל כישלון צורב. ברצים האולימפיים האלה יש עקשנות בלתי נתפסת שאינה מאפשרת להם להסיט מבט אפילו לרגע מהמטרה שמניעה אותם, לא משנה עד כמה הפיתוי והסחות הדעת גדולים. ולצד זה, כמובן תוכניות אימון חכמות, כשקרדיט עצום מגיע למאמנים שמשרים אווירה שמאפשרת את כל זה.
חברי הטוב, גואדי, החייל שלימים נהפך למורה נערץ, ייצג את ישראל במשחקי ריו 2016 לצד עוד רץ מוכשר מוגס טסמה. שניהם הביאו כבוד עצום לישראל ולקהילת עולי אתיופיה שממנה באו.
עתה על קו הזינוק במרתון האולימפי של טוקיו, שיתקיים ב־8 באוגוסט, יעמדו חבריהם שצמחו באותה קבוצה: גירמה אמרה וחיימרו עלמיה. הם חיכו שנים רבות, הפכו בינתיים לגברים נשואים והורים. רגליהם צברו עשרות אלפי קילומטרים ומאות תחרויות שנועדו להכינם לרגע הגדול. כעת הגיע תורם לזרוח.
