איזה ריח יש לקיר?
איזה ריח יש לקיר?
טקסטים על שברים של כדי חרס, שירה מודרנית בכתב רש"י ופריטי לבוש אוונגרדיים מרוחים בצבע. המעצבת שרון ברונשר שוברת מחיצות וגבולות בין עיצוב לאמנות בתערוכה חדשה ומרהיבה
המדרגות המובילות לקומה הראשונה בבניין שמעל גלריה זימאק בכיכר המדינה בתל אביב לא מסגירות את מה שנגלה בסופן. בחלל הבהיר משתלבות העבודות של היוצרת הרב־תחומית המוכשרת שרון ברונשר זו בזו, כאילו היו שם מאז ומעולם ורק להן נועד חלל התצוגה החדש הזה ,שיוקדש לעיצוב ישראלי ובינלאומי.
התשוקה, השפה, החזון, היצירתיות והטוטאליות של ברונשר, הכל בא לידי ביטוי בתערוכה "שושנת יריחו"' שהיא פסיפס של היצירה שלה, המשלבת בין עיצוב, לאופנה לאמנות ומלאכת יד, ומתמזגת ליצירה מזוהה וברורה.
ההחלטה לפתוח את הגלריה לעיצוב בצד הגלריה הוותיקה לאמנות אינה מנותקת מהמתרחש בעולם. לדברי מנהליה, ענת בר נוי וירון הרמתי, הרבה גלריות בינלאומיות כבר אינן מקפידות על ההבחנה בין עיצוב לאמנות. לברונשר, שהתחילה את דרכה המקצועית ב"שרלוט", הגלריה שלה לאמנות ורהיטים בנווה צדק, זו סגירת מעגל: "שושנת יריחו היא אלמותית. למתבוננים בה היא נראית יבשה וחסרת חיים, אך כשטובלים אותה במים, היא נפתחת, מכפילה את גודלה ואף מצמיחה פרחים קטנים. זו ההשראה שלי".
התוצאה היא לא משהו שנוצר מתוך תוכנית סדורה. "זה בא אבולוציונית והתפרץ. תמיד, גם באופנה שלי וגם בחללים זה תמהיל". אכן, כל מה שמסקרן אותה מגיע לשולחן העבודה: עץ, אבן, ברזל, נייר וטקסטיל. התוצאה נפרשת בחלל: מול הכניסה ניצבת יצירה אמנותית עכשווית שנראית כמו מגילת קלף ענקית של ספרי קהלת בכתב רש"י מזערי. ועל הקירות ועל חלק מהיצירות כתובים משפטים באותו כתב רש"י, אבל אלה לא בהכרח הטקסטים מקראיים: למשל, טקסטים של המשוררות אורית גידלי ושל הדסה טל, שמדברים על שקט, או תמונות מרהיבות שצילמה במדבר ולצדן כדים עתיקים. לא תמיד האותיות ברורות והמשפט נהיר, להיפך, לפעמים המוח מתעתע. "תמיד היה לי חיבור למקרא, אבל זה התחיל מצורך לעשות משהו בראשיתי. טאבולה ראסה, להתנקות, להשיל, זה הקטע המקראי הבסיסי הראשוני, זה לא קטע דתי, גם אם תמיד היה שם חיבור שורשי".
יש גם טקסטים וכתיבה על שברים של כדי חרס, על אבנים מסותתות, על לוחות קנבס ענקיים או על תווית של בגד. ברונשר עורכת מניפולציות בחומר, למשל בבדים המשמשים לכריות פוף שעשויים מקנבס שנראה ומעניק תחושה של נייר עבה.
את אהבתה לריחות היא מבטאת בתערוכה במיצג קיר של בקבוקים עטופים בחומר המזכיר עיסת נייר ומכילים את כל הריחות שיצרה אי פעם; והאופנה מוצגת בכמה פריטים עם צביעות אמנותיות, ותווית שעליה טקסט מקראי.
ברונשר, 49, למדה עיצוב פנים במכללת הסביבה בתל אביב ולימודי עיצוב מוצר. בין השאר, עיצבה את התוויות הראשונות של רשת "סבון של פעם", נמנתה עם הראשונים שפתחו חנות במתחם הרכבת בתל אביב, ולפני 12 שנים פתחה חנות בשוק הפשפשים ביפו, ששיקפה את עולמה המגוון: מפריטי לבוש אוונגרדיים בעיצובה ועד לריחות המזוהים אתה.
את החנות שלה ביפו סגרה מעט לפני פרוץ הקורונה. "פתאום הבנתי שאני כבר לא שייכת לשוק והכרזתי על סגירה, למרות שהחנות עבדה מצוין".
במשך השנים היתה שותפה למיזמים נוספים כמו חנות הנייר "פאפייר" שבה נמכרים עיצובי נייר נוסטלגיים שלה: מחברות ייחודיות, ופריטי וינטג' המשתייכים לעולם המכתבים הישן; וחנות מתנות מקסימה במשתלת הכפר החדשה בכפר אז"ר.
עכשיו היא שוב יוצרת רהיטים ואמנות ומקבצת את כל אהבותיה בתערוכה. לפני כשנה גם נקרתה בדרכה הזדמנות לשכור חלל ביפו העתיקה בסמוך למלון ג'אפה, ולמרות האי ודאות של התקופה, היא פתחה שם גלריה מסחרית לאמנות וריהוט שבה הציגה את עיצוביה. "רציתי קצת להיות בשוליים אחרי 12 שנים בשוק הםשפשים. זו לא היתה תקופה קלה", היא מודה, "גם בגלל המגיפה וגם האי שקט ששרר ביפו, אבל נחשפתי לקהל שם ולתגובות שלהם שהיו חיוביות. בחצי שנה שלי שם מכרתי לא מעט עבודות גדולות".
בחודשים האחרונים עבדה על התערוכה בזימאק. לדבריה, הקורונה האירה זרקור על מה לשים פוקוס, וכשהגיעו הסגרים, חזרה לעשות אמנות בבית. "מזה הכל התחיל", היא מצביעה על קיר שעליו תלויים שברי כדים. "אני מנהלת רומן עם חרס, עם השבור והשלם, כי בשבילי השבר בעצם מתפקד גם כשלם — הגבול הזה מיטשטש".
