"מנהרת היונים": מפגש עם שני יוצרים שהפכו את השקרנים לנושאי הקריירה שלהם
"מנהרת היונים": מפגש עם שני יוצרים שהפכו את השקרנים לנושאי הקריירה שלהם
סרט התעודה "מנהרת היונים" הוא דו־קרב בין שני חוקרים: ארול מוריס, גדול במאי הדוקו של דורנו, מנסה לפענח את סופר הריגול ג'ון לה־קארה, שבתורו מנסה לפענח את החוקר שלו. התוצאה מרתקת
חודש אחרי הבכורה העולמית שלו בפסטיבלים בטלורייד וטורונטו הגיע בסוף השבוע לאפל TV "מנהרת היונים" ("The Pigeon Tunnel"), סרטו החדש של ארול מוריס, גדול הבמאים התיעודיים של דורנו. מוריס מראיין בסרט את סופר הריגול ג'ון לה קארה, או בשמו האמיתי דיוויד קורנוול, והוא עושה את זה ברגע האחרון: בדצמבר 2020, זמן קצר אחרי צילומי הסרט, קורנוול בן ה־89 מת, אחרי שמעד ונפל בביתו. זה סרטו השני ברציפות של מוריס, שבו מושא התיעוד שלו מת בזמן שעבר בין הצילומים ובין יציאת הסרט. ב"סיפור אהבה פסיכדלי" היתה זו ג'ואנה הארקור־סמית, בת זוגו של הפסיכולוג וגורו הפסיכדליה טימותי לירי, שמתה לפני צאת הסרט עליה.
את הפקת "מנהרת היונים" יזמו שני בניו של קורנוול, שבשנים האחרונות הקימו חברת הפקה שמעבדת לטלוויזיה את כתביו של אביהם. "שוער הלילה" היה הראשון שלהם. והרעיון להפגיש את קורנוול עם מוריס מתגלה כהברקה: מוריס התחיל את דרכו כחוקר פרטי וכישורי החקירה והתשאול שלו, לצד הסקרנות והאינטליגנציה שלו, הפכו אותו למראיין דוקומנטרי אגדי, כזה שפיצח תעלומת רצח תוך כדי צילומי הסרט ("הקו הכחול הדק") ולא חשש להתעמת עם דמויות שנויות במחלוקת בתולדות ארצות הברית כמו רוברט מקנמרה ("ערפל המלחמה"), דונלד רמספלד ("הלא ידוע הידוע") וסטיב באנון ("אמריקן דהרמה"). קורנוול, מצדו, התחיל את דרכו כמרגל, וכמי שחקר לא מעט אנשים בימיו כאיש המודיעין הבריטי. ובעודו מתיישב מול מצלמותיו של מוריס, נראה שקורנוול — שהגיע מוכן למפגש הזה — יודע היטב מי נמצא מולו. וכך, "מנהרת היונים" הוא מעין דו־קרב בין שני חוקרים, ויותר משמוריס מנסה לפענח מי הוא קורנוול, נראה שקורנוול רוצה לפצח את מוריס.
הסרט, שכמו כל סרטיו הטובים של מוריס מתהדר בפסקול מצוין שהלחין פיליפ גלאס, ממשיך את הממואר באותו שם שכתב קורנוול. "כמעט כל ספר שכתבתי התחיל עם השם הזמני 'מנהרת היונים'", הוא מספר. השם מבוסס על זיכרון ילדות שלו, כשהתארח עם אביו במלון ונחשף לעובדה שעל גג המלון מגדלים יונים, שמשוחררות דרך מנהרה ישירות מול המרפסת שבה מחכים להן ציידים עם רובים כדי לירות בהן. היונים ששרדו חוזרות לכלוב על הגג, כי זה הבית היחיד שהן מכירות, וכך יוצאות שוב אל מנהרת היונים ואל קיני הרובים. יש כאן איזושהי מטאפורה, הוא מודה.
קורנוול מספר איך הפך ממרגל לסופר — זו דרכו להתמודד עם התסכול מהמציאות עם היכולת לשלוט בה כסופר ובעל דמיון, ואיך הוא זכה להצלחה בזכות ג'יימס בונד, שהפך ללהיט גדול בקולנוע במקביל לספריו הראשונים, שהיו האנטיתזה הגמורה למעלליו של 007.
מוריס וקורנוול מרותקים משקרנים. שניהם, למעשה, הפכו את השקרנים לנושאי הקריירה שלהם. ולא רק שקרנים, גם סוכנים כפולים. קים פילבי, גדול המרגלים הכפולים בתולדות אנגליה והמלחמה הקרה, הוא האיש שחשף את זהותו של קורנוול כמרגל, ובזכותו הוא הפך לסופר במשרה מלאה. מי שמשקר פעם אחת, אומר קורנוול, קל לו לשקר גם הלאה. אם גייסת מישהו שירגל עבורך, מישהו יגייס אותו שירגל נגדך. וכך, בתוך מבוך של מראות, בין שקרים ואמת, בין מציאות ודמיון, מהלך קורנוול בפרופיל התיעודי של מוריס, שמנסה לפצח את המרגל, ולא תמיד מצליח.
עוד שתי המלצות דוקו על הדרך:
"הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר" (יס דוקו ונטפליקס).
לכאורה, זהו רעיון יומרני - לעשות סרט תיעודי על שיר. אבל מדובר בהברקה, כי באמצעות ההתחקות אחר השיר "הללויה" ושלל גרסאותיו, מצליח הסרט לספר גם את סיפורו של לאונרד כהן, יחסיו עם היהדות ועם קנדה, עם אמונה ועם שירה ומוזיקה, והאופן הכפייתי שבו כתב שוב ושוב את השיר הזה, כשבכל פעם הוא משקף צד אחר באישיותו ובהשקפת עולמו. זה לא רק סרט נהדר על איך שיר נולד, אלא גם על איך שיר נולד מחדש: אחרי שלא זכה להצלחה משמעותית כשיצא לראשונה ב־1984, הוא זכה לחיים חדשים אחרי שג'ון קייל ביצע אותו ויותר מזה - אחרי ששולב בסרט "שרק". לסרט הזה יש אבחנות רבות ושפע תהפוכות ומפתיע כמה שהוא מהנה.
"שינייד אוקונור: Nothing Compares" (יס דוקו).
באופן משונה, הסרט התיעודי על שינייד אוקונור מצליח להיות מאוד אופטימי. בין השאר כי הוא הושלם שנה לפני מותה של הזמרת האירית, מוקדם יותר השנה, וכי הוא מניח בצד את שלל בעיותיה הנפשיות. במקום זאת הסרט מתמקד בעלייתה של אוקונור לצמרת עם אלבום הבכורה המופתי שלה ב־1987, אחרי שעברה ילדות קשה בצל אמה המתעללת, שנהרגה במפתיע כששינייד היתה בת 18, והמאבק שלה נגד הכנסייה הקתולית האירית, כשכבר היתה כוכבת בינלאומית — מאבק שהפך אותה לאויבת הציבור, אך לבסוף תרם לשינויים חברתיים מהותיים. אוקונור מקריינת את הסרט בקולה, שהפך מחוספס עם השנים, וכבר לא דומה לקול העדין יותר, גם בזעקותיה, שאיתו התפרסמה.
