היינן יעקב אוריה: "יין מעצבן זה טעים"
היינן יעקב אוריה: "יין מעצבן זה טעים"
אוריה הוא דתי אורתודוקסי שאוכל במסעדות לא כשרות ויוצא למלחמות נגד הרבנות. עכשיו הוא מייצר יין כתום בטעם מפתיע, שאפילו הוא לא בטוח שזה יין. "המותג קיים כדי לאפשר לי לעשות שטויות. להתפרע"
יעקב אוריה אוהב כנראה קצת להכעיס בכוונה. הוא יינן בלי יקב (את היינות שלו הוא מייצר ביקב עמק האלה), יהודי דתי שאינו מתנזר מיינות נסך או מאכילה במסעדות לא כשרות, יצרן יין כשר שאינו מפחד לריב עם הרבנות, ועוד על עניינים של אחרים, ואפשר להמשיך.
אוריה הוא, אם כן, אחד הייננים הישראלים הכי יוצאי דופן ומקוריים, וגם הכי שנויים במחלוקת. ביומיום שלו הוא היינן של יקב פינטו הצעיר. לפני כן עבד ביקבים פסגות, מדבר ואסיף. במקביל הוא מנהל מותג פרטי תחת שמו עם ייצור זעיר - רק 25 אלף בקבוקים בשנה, שנושאים לא פחות מ־24 סוגי יין שונים, 10 מהם יינות כתומים, יין מענבים לבנים המיוצר בטכניקה של יין אדום והופך לכן לכתום, מה שנחשב בעיני רבים וטובים ללא ממש יין.
4 צפייה בגלריה
יעקב אוריה: כשיצאתי נגד הרבנות, נתפסתי כיותר גרוע מחילוני כי כיהודי מאמין עשיתי דבר חמור יותר מאשר אחד שסתם לא יודע"
(צילום: עמית שאבי)
הוא בן 46, נולד בניו יורק למשפחה חרדית, ועלה לארץ כילד בשנות השבעים. "המשפחה שלי היא חרדית מהסוג הקיצוני. אני מגדיר את עצמי כ'דתי אורתודוקסי'".
מי שמכיר אותך יתפלא.
"בסדר, אני מקפיד על ההלכה, אבל אני חושב שיש בה תוספות שיהודים לא יודעים איך לרדת מהעץ שלהן. אני מקיים מצוות אבל לא את הלכות הכוהנים מבית המקדש. יש הגדרות שלא אני ולא אתה קובעים. אם אתה רוצה להגדיר את עצמך כאורתודוקסי, אתה צריך לענות להגדרות האלה. למשל, לא לשתות יין שיהודי חילוני נגע בו. אז אני מתווכח עם ההלכה. בתוך ההלכה יש אסמכתאות משפטיות לכל שאלה. ולי יש צידוקים משפטיים הלכתיים למה שאני עושה. לפעמים בשבת בבוקר אני מתפלל בבית ולא בבית כנסת - זה אמנם לא בסדר אבל אלה כוחותיי".
אתה יושב לפעמים במסעדה לא כשרה, אם כי לא אוכל שם טרף. זה בסדר?
"עוד פעם, צריך להבהיר שאני לא פוסק הלכות. זו דעתי".
את היין הכיר מינקות כמשקה המשמש בחלק מהמסורות הדתיות, כמו הקידוש בערב שבת, אבל "תפקידו לא היה להיות טעים. אחרי הצבא נסעתי לארה”ב ואצל הקרובים פגשתי יין טעים מקליפורניה ואיטליה. לא רק כשר. לא חשבתי שזה קשור אליי, פשוט נהניתי לשתות אותו. בגיל 36 קיבלתי מתנה את הספר ‘שביל היין: טיול ביקבי ישראל’ של אליעזר זקס וירון גולדפישר ובדיוק עברתי ליד יקב רקנאטי בעמק חפר ונכנסתי למרכז המבקרים. אירחו אותי נורא יפה ונדלקתי. זה עניין אותי. אבל רק לשתות. לא הלכתי לקורס טעימות יין או כל מיני כאלה, ממש לא הייתי מחובר לכל עולם האוכל. אבל זה עשה לי חשק לבקר ביקבים אחרים.
“דרך הספר גיליתי את קורסי הטעימה של בארי ססלוב ואת קורס ייצור היין של יקב שורק. נרשמתי ועף לי המוח. בקורס הבא כבר לקחתי חלקת כרם. אחר כך עשיתי השלמה מדעית ביקב מרגלית, ומי שפתח לי את הראש היה מומחה היין יאיר היידו בשיחות שלו על טרואר, המרכיבים הסביבתיים המשפיעים על טיב היין".
"נעלבתי בשם הייננים"
אוריה, כאמור, שומר מצוות על פי דרכו שלא מפחד להתעמת עם מוסכמות ובעלי שררה. ב־2006 ניסה לקרוא תיגר על כללי הכשרות הנוקשים שלפיהם רק יהודי שומר מצוות יכול להפיק יין כשר. הוא פרסם על כך מאמר במגזין “יין וגורמה” ובעקבותיו שללו לו את הכשרות לכמה שנים. “הכל התחיל כששמעתי שקולגות, יהודים אבל חילונים כמו גיל שצברג מרקנאטי ויאיר מרגלית מיקב מרגלית, נעלבו שמתייחסים אליהם כאל יהודים סוג ב', ולא מרשים להם, לפי ההלכה, לגעת ביין בעצמם אלא רק בעזרת עובד שומר מצוות. גם אני נעלבתי בשמם. קראתי קצת וחקרתי והגעתי למסקנה שגם אם יש סיבות היסטוריות ומשפטיות להלכה הזאת — היום כבר צריך לשנות את זה . התכתבתי עם רבנים שיכירו בייננים החילונים. איש מהם לא אמר שאני טועה אבל התחילו למרוח אותי, אף אחד לא רוצה להתעסק עם תפוח האדמה הלוהט הזה. כעסתי שרבנים לא רואים את שצברג כיהודי מספיק טוב. כתבתי על כך כתבה בסגנון מתריס ולא דיאלוגי, ועל כך אני מצטער; וזה היה גם להיכנס לתחום שהוא לא שלי כי בסופו של דבר אני לא פוסק הלכה וכתבתי כאילו אני כן - וזה יצר התנגדות ברבנות”.
אוריה עבד אז ביקב אסיף במושב בני עטרות. "הרב המקומי אמר לי 'מה שאתה אומר לא עושה אותך לא דתי ואני ממשיך לתת לך כשרות'. אבל כשעברתי עם היקב לערד, הרב שם כבר לא רצה להעניק לי כשרות. המותג שנבנה ככשר איבד בבת אחת המון לקוחות. נתפסתי כיותר גרוע מחילוני כי יצאתי נגד הרבנות, וכיהודי מאמין עשיתי דבר חמור יותר מאשר אחד שסתם לא יודע. בסוף, ביקב פסגות, זה הסתדר, ושוב קיבלתי כשרות".
אוריה, כאמור, מתחשב מאוד בתנאים הפיזיים, האקולוגיים והגיאולוגיים שבהם גדלה הגפן. "העניין של טרואר מעניין בשני רבדים. ראשית, לזהות אותו — כי לרוב הוא נבלע בשאר המרכיבים של טעם היין. שנית, זה מה אתה עושה אחרי שזיהית אותו: האם אתה נותן לו מקום? כיינן מעניין אותי, למשל, המדבר אבל יצא שאני במדבר, שהוא מאתגר. ביקב פינטו שהענבים שלו מגיעים מהדרום אני מתמודד עם זה. ביקב שלי אני מתעסק גם עם ענבים מהגולן".
אתה מייצר יין כתום. מה זה?
“זה יין מענבים לבנים שהקליפות שלהם נשארות עם התירוש (המיץ) כמה שבועות כמו ביינות אדומים ולא מסוננות מיד, ולכן הוא יותר עשיר ועפיץ".
זה בכלל יין בעיניך? כי בעיניי ממש לא: זה לא לבן, לא אדום ולא רוזה.
"רובם באמת בלתי שתיים, כמו שאתה אומר. המניע מאחורי הטרנד — הוא אכן הטרנד, להיות שונה. זה סוג של התרסה. אני מוצא שם יינות פגומים ממש. יינות עם טעמי חומץ.
“אני לא ידעתי על הטרנד הזה. ב־2007 ביקשתי מהיינן איתי להט ללמד אותי לעשות יין לבן, והוא אמר לי 'זורקים את הקליפה'. וזה אחרי שאמרו לי כמה באדום הקליפה חשובה. שאלתי 'למה לזרוק?' ואמרו לי 'ככה'. אז התחלתי לעשות ניסיונות. בכלל לא ידעתי שיש יין כזה. ואז ב־2011 בא מבקר היין דניאל רוגוב ליקב, טעם ואמר 'אה, זה יין כתום'. ההבדל בין הכתום שלי לזה של אחרים הוא שאני עושה יין כתום אבל לא טבעי, מוסיף גופרית ושמרים מתורבתים. יש לו טעם סמיך ועפיץ. אני סקרן. אני משחק בכל צעצוע שייתנו לי".
אנשים מבקרים יוצאים נגדך על שלל הזנים והשיטות והצבעים.
"בסדר. אני ממילא מעניין שניים וחצי אנשים ששלושה מהם יושבים במסעדת 'ברוט'. אולי אחרי הכתבה יהיה עוד אחד. אז תרשה לי להישאר סקרן ולא לוותר. אני לא מתפרנס מהמותג שלי. הוא קיים כדי לאפשר לי לעשות שטויות. להתפרע".
אז היין הכתום נובע מהמרדנות שלך, וסקרנות אינטלקטואלית גרידא.
"יכול להיות. אני באמת לא יודע מה מקומו בעולם. אני חוקר. אולי אגלה שהוא באמת קוריוז ואפסיק. אני יודע שהוא מתאים מאוד לאוכל אסייתי. לי בכל אופן נראה שיש לו מקום, ולא רק כי יש מי שאוהב אותו. אז נכון, רוב הקהל שמרן. אבל היי, בשנה שעברה ערבבתי יין אדום ולבן. אמרו לי שמעצבן שזה טעים".
* * *
שלושה יינות של אוריה
מלכת הלבבות 2020
בלנד של יין לבן לא שגרתי, על פי המסורת של יעקב אוריה, של ענבים מגפני שרדונה, סמיון, שנין בלאן וגוורצטרמינר.
התוצאה, למרות כל הבלאגן שבערבוב, היא חדה ומדויקת כתער. זהו יין שהוא חומצי מאוד, פריך ממש — בדיוק כמו שהחיך המזוכיסטי שלי אוהב. בראבו. 99 שקל, כשר
אסופת התבלין 2019
אוריה אוהב לתת שמות יוצאי דופן ליינותיו. זה אחד הכתומים שלו. ערבוב של גוורצטרמינר, ויונייה, שרדונה ורוסאן. אני, מה לעשות, מתעקש להמשיך ולא להתחבר לז'אנר אם כי אני חייב להודות שזה כנראה הכתום הכי מוצלח שטעמתי. מי שמחפש יינות יוצאי דופן, עם טעם שונה מכל מה שהורגלנו, ייהנה. אני, אף שלא סבלתי, עדיין לא לגמרי מבין. 140 שקל, כשר
חלום באספמיא 2019
זה יוציא אותי שמרן אבל בסוף אני הכי אוהב את היינות האדומים שמייצר יעקב אוריה. הבלנד הזה, של גפני טמפרניו (ה”קברנה של ספרד”, כפי שהוא מכנה זאת), גראנש וקריניאן, לא רק מזכיר, כפי שמרמז השם, יין ריוחה ספרדי בהרכבו — אלא אף בטעמו. אבל זה ממש לא חיקוי אלא פרשנות, נהדרת ממש. זהו יין מופלא, לא פחות. 160 שקל, כשר
