דיוקן עצמי בפרחי בר: תערוכה חדשה למירית וינשטוק
דיוקן עצמי בפרחי בר: תערוכה חדשה למירית וינשטוק
מירית וינשטוק, אמנית ומעצבת, התמחתה אצל בכירי המעצבים בעולם, מכרה תכשיטים בבוטיקים נחשבים באירופה ולמדה בטוקיו סידור פרחים. כעת היא מציגה תערוכה פיוטית במוז"א המשלבת מלאכת יד יפנית עתיקה וצמחייה מקומית
הטבע הוא מוטיב מרכזי בעבודותיה של מירית וינשטוק המתגוררת בשנים האחרונות ביפן, ובתערוכה “My Life in Flowers” שתיפתח מחרתיים במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) ברמת אביב, היא מצליחה להעביר באמצעותו רגעים אינטימיים בחייה - רגשות של בדידות, עצב ושמחה, רגעים עם בתה ליליה וההתמודדות שלה כאם יחידנית, פערים בין התרבויות ואמירות אקזיסטנציאליסטיות כלליות יותר.
וינשטוק משלבת בעבודות – העשויות מצמחייה חיה, מיובשת, חנוטה בזהב ונחושת – מלאכות יד מסורתיות, בדגש על איקבנה. את האמנות היפנית העתיקה של סידור פרחים היא למדה ב"איקנובו", בית הספר של האגודה המסורתית ביותר ביפן שהוקמה במאה השישית לספירה בקיוטו. לפני כשנתיים אף הציגה בתערוכה השנתית של האגודה. "אני הייתי הזרה היחידה שהשתתפה, לצד 359 יפנים", היא מספרת. בימים אלה היא לומדת להיות מורה לאיקבנה מטעם האגודה.
1 צפייה בגלריה
עבודות של וינשטוק מתוך “My Life in Flowers”. מצליחה ללכוד את המצב הקיומי השברירי שלנו
(צילום: Yoshiyuki Sano)
היא החלה את דרכה המקצועית בתחילת שנות האלפיים, לאחר לימודים בשנקר, כשהתמחתה אצל שניים מהמעצבים המובילים בעולם אז: אלכסנדר מקווין בלונדון ואלבר אלבז בבית האופנה לנוון בפריז. התמחות זו עיצבה את תפיסת עולמה. "כשצפיתי בשני הכישרונות האלה יוצרים בכזאת תשוקה, הבנתי איך אופנה, תכשיטים, אמנות וקראפט מתמזגים יחד בחזון של מעצב", היא אומרת. כשסיימה, בחרה להיות מעצבת בגדים עצמאית ותמיד שילבה בין אמנות לעיצוב תוך שהיא בוחנת את גבולות החומר. לימים, מותג האופנה שלה התרחב גם לתכשיטים, זכה להצלחה בינלאומית ואף נמכר בבוטיקים נחשבים כמו קולט בפריז וקורסו קומו 10 במילאנו. בלנוון פגשה וינשטוק את אוצר התערוכה מרטין קיפר, היסטוריון של אמנות ומרצה החוקר את הקשרים בין אמנות קלאסית לעכשווית, שנהפך גם לחבר קרוב שלה. ב־2015 הוא אצר תערוכה שלה בגלריה פריסקופ בתל אביב ושיתף עמה פעולה בפרויקטים נוספים. "אני מכיר את מירית ואת העבודה שלה כ־20 שנה, היא אמנית רב־תחומית המשלבת בעבודות שלה עולמות שונים ושוברת את הכלים. אני אוהב אמנים שחושבים מחוץ לקופסה", אומר קיפר שנמצא בארץ להקמת התערוכה.
בתערוכה וינשטוק המשלבת בין מסורת עתיקה יפנית לרוח ארץ ישראל, ועושה שימוש בצמחייה מקומית מהבוסתן הארץ־ישראלי המקיף את מבני המוזיאון, למשל במיצג המשלב פרחים מיובשים מקומיים התלויים הפוך - בהם ורדים, עדעד, אקליפטוס, קוצים, גזר קיפח וענפים מהשטח. היא מצליחה ללכוד בעבודותיה את המצב הקיומי השברירי שלנו, המשתנה כל הזמן ממש כמו הטבע. אותו קיום שברירי בולט, לדבריה, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. "לא מצאתי מילים, אף על פי שאני אדם מאוד ורבלי, לתאר את מה שאני מרגישה", היא מספרת. "יום אחד ראיתי בחנות פרחים ליד הבית ענפים עם פירות יער אדומים קטנים, והכנתי מהם סידור שקראתי לו 'איקבנה מדממת'. הבנתי שאני מבטאת את שעל לבי בצורה הכי טהורה עם הצמחייה בהשראת מה שלמדתי באיקבנה. בתערוכה יש עבודות שיכולות להיחשב כסידור פרחים, אבל זו לא איקבנה מסורתית. בהשראת הכיפופים והתנועה והיופי שלמדתי אני מבטאת רגעים אינטימיים בחיי".
בהצהרת האמן היא מביאה דוגמה: "אני מסדרת ברכות שושן צחור שכמו נשען על כלי פורצלן פריך ומבטאת את כמיהתי להניח את הראש על מישהו, לרגע". עבודה אחרת נקראת “Lost in Translation” – צמחי שבטבט ארוכים מכופפים בזוויות חדות, טובעים בתוך מים לצד ענפים מתפתלים – דימוי לדיוקן עצמי שלה בצומת שיבויה הסואן בטוקיו, "המבטא תחושת סחרור סוחף מהולה בבדידות. הכל יפה פה, אבל אני לא מבינה כלום בעצם".
כבר שש שנים שהיא חיה עם בתה בטוקיו. "אני אוהבת את תחושת הגילוי שמתלווה לחיים במקום כל כך שונה", היא אומרת, "אבל הפערים בין התרבויות הם אדירים ולפעמים אני מרגישה אבודה בהקשרים חברתיים ותרבותיים".
