“אני רוצה שנשים כאן ירימו את עצמן ויתאמנו"
“אני רוצה שנשים כאן ירימו את עצמן ויתאמנו"
לאימוני הריצה המשותפים של קבוצות הנשים מבנימינה ומג'סר א־זרקא יש מטרה שהיא הרבה מעבר לספורטיבית: ליצור סוף סוף "קשר אמיתי בין שכנות שלפעמים נדמה שכאילו הן חיות בעולמות נפרדים"
רגעים ספורים אחרי הפנייה מערבה מכביש 4 לכיוון ג’סר א־זרקא התחלתי לתהות ברצינות למה התכוונו אלו שהפצירו בי בשבועות האחרונים: "אתה פשוט חייב להגיע לכפר לפגוש את חממה”. סיפרו עליה שהיתה דייגת מחוספסת העשויה ללא חת, ששיחקה כדורגל מקצועי בעבור הנבחרת הישראלית וגם זו של הרשות הפלסטינית, שבזמנה הפנוי היא משתוללת על גלשן בחוף של ג’סר. חתיכת בילד אפ על כתפיים של בחורה אחת.
דקות ספורות אחרי שנכנסתי למעגן בכפר, כבר הבנתי שהכתפיים הרחבות של חממה ג’מיל ג’ובראן אכן מסוגלות לשאת מסע עצום. בגיל 42, ובקול רם שלא דופק חשבון לאף גבר שיושב מסביבנו בבית הקפה, היא מסבירה ש”חממה לא צריכה אישור מאף אחד”. שאף גבר לא יאמר לה מה לעשות. שכך הרגילה את סביבתה מילדות במגרש הכדורגל.
השיחה החלה בסיבה שלשמה הגעתי: הניסיון להקים קבוצת ריצה נשית בהובלתה בכפר, חלק מפרויקט שניצניו בבנימינה השכנה ולו תמיכה חובקת עולם מקתרין סוויצ'ר, מי שנחשבת לאשה הראשונה בעולם שרצה מרתון באופן רשמי בבוסטון ב־1967.
ניסיתי להבין מחממה איך הסביבה הגברית השמרנית מקבלת את הרעיון שנשות הכפר יתחילו בקרוב לרוץ. היא לא מצמצה והבטיחה לי שלא צפוי קושי מיוחד כשהיא על ההגה: “יש לי כוח ויש כאן כבוד גדול אליי. אפילו גברים מביאים את הנשים שלהם אליי כדי שאעשה להן שינוי”. במשך השנים שהיא עוסקת בספורט הפעילה חממה בג’סר א־זרקא שלל מסגרות: מרכיבה על אופני הרים ועד אימוני כושר וחוגי כדורשת. הכל על טהרת הנשים והעצמתן. אחד ממפעליה המוכרים ביותר בסביבה הוא בית ספר חלוצי לגלישת גלים שאותו היא מפעילה בהצלחה בחוף הכפר (לאחרונה אף נבחרה לככב בקמפיין בינלאומי של אדידס המוקיר את מפעלה הימי). את דרכה האישית במים, מספרת חממה, החלה כבר בגיל 3, עם ניסיונות עקרים לעמוד על קרשים צפים ומסעות דיג משותפים עם אביה “שלימד אותי את כל מה שאני יודעת על הים”. את הזמן איתו חלקה עם עוד 22 אחים ואחיות שנולדו מאמה ואשתו הנוספת.
“חממה היא הדמות המושלמת להוביל פרויקט ריצה בג’סר א־זרקא”, אומרת מיכל גולדן, מייסדת ומנכ”לית Fearless Club Israel, הסניף המקומי של העמותה הדוחפת להקמה של קבוצת ריצה בכפר. לדבריה, לצד האמביציה והכריזמה האדירה, חממה יודעת גם ללכת בין הטיפות “ולכבד רגישויות”. חממה מאשרת, אך מוסיפה כי כל חייה לא היססה להילחם על שלה ואף להחטיף לבנים כשהיה צריך.
המטרה של גולדן, שרצה ובעצמה מאמנת קבוצת נשים מבנימינה, היא ליצור מפגשים משותפים וקבועים בין חברות שתי הקבוצות שיכללו לצד ספורט גם תוכן חברתי המייצר חיבור אמיתי בין נשים ממקומות שונים. עד עתה התקיימו שני מפגשים מוצלחים כאלה בחוף הים של ג’סר. “זה כל כך מתבקש”, אומרת גולדן, “אנחנו בעצם שכנות, אבל לפעמים נדמה כאילו אנחנו חיות בעולמות נפרדים. כמה קרוב, ככה רחוק”.
נדמה שאין דבר הממחיש את דברי גולדן יותר מנתון בדו"ח שפרסם איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל לפני כשנתיים: בעוד השיעור הנמוך ביותר של חולי סוכרת בישראל נמצא בבנימינה, ועמד על 37.41 חולים לכל 1,000 תושבים, השיעור הגבוה ביותר נרשם בג’סר השכנה ועמד על 138.12 חולים ל־1,000 תושבים. גם שיעור הילדים שסבלו בשנים האחרונות מעודף משקל מהשמנת יתר בכפר, שהוא מהמקומות העניים בישראל, היה הגבוה ביותר בארץ: כ־60% מכלל תלמידי כיתה ז’ בכפר. וגם מספר הפטירות בג’סר א־זרקא היה הגבוה בישראל: 9.27 נפטרים לכל 1,000 תושבים, כשהממוצע הארצי הוא 4.93. ולכל זה מתווספת האלימות בחברה הערבית.
“אני רוצה שנשים כאן ירימו את עצמן ויתאמנו", מסכמת חממה את מטרות קבוצת הריצה הנשית שלה. "שיידעו למצוא זמן לעצמן. שימצאו את הכוח ולא יפחדו מאף אחד".
