עשיתם לנו את זה: אמנים בוחרים את האמנים שהכי ריגשו אותם השנה
עשיתם לנו את זה: אמנים בוחרים את האמנים שהכי ריגשו אותם השנה
דנה מודן הקשיבה כל השנה לתאי רונה ולמאיה דוניץ, עיליי אשדות נסחף אחרי הספר "הצעקה" של מעין איתן, ליאור רז נשבה בקסמי אלבום חדש של יסמין מועלם ויניב ביטון חווה פיצוץ גלקטי בהופעה של אביב גדג'. תודה, אלופים
הבמאי זוכה האוסקר גיא נתיב בוחר במוזיקאים טאפש וקיימא: "חודרים מתחת לעור של העולם"
הראפר הדרוזי טאפש (Tapash), שנולד בבית ג'אן, הוציא השנה שני שירים וקליפים קולנועיים חריפים ובועטים - “Sakakin” ו”Clab” - שהם שילוב של פאנק, היפ־הופ וראפ ערבי חברתי מקורי, נוקב וביקורתי על הפשע, השחיתות והאלימות בחברה שלנו. בהופעה מטורפת שלו בלילה הזוי בתל אביב חזרתי לגיל 16. טאפש עוד יחצה את גבולות המידל איסט וכשזה יקרה, זה יחדור אל מתחת לעור של העולם.
קיימא (kayma, אורי טולדנו) הוא כישרון ענק שחיכה שנים וסוף סוף מתפוצץ עם טונות של סטייל ובשלות של אמן מקורי, בוגר ועמוק. השנה יצא סינגל הסולו הראשון שלו - "Onsitelover" האדיר - אבל זה לא נגמר שם, כי גם שירים מעולים כמו "Learn to Say No", "מאמא", "בלו" ו"Bad Blood" ריגשו והוכיחו שהוא פה להישאר. קיימא מציג עומק, תחכום ואינסוף נשמה, שנשארו איתי הרבה תוך האזנה בנסיעה בלוס אנג'לס שבה יפציע ממש בקרוב. שלא תגידו שלא הזהרתי.
הבמאית והיוצרת דנה מודן בוחרת במוזיקאים תאי רונה ומאיה דוניץ: "לחלום בהקיץ ובאמת לחלופין"
מוזר לסכם שנה שלא מרגיש בכלל שהשלימה מעגל של כלום. תאריך בעין הסערה בתקופה נוראית לכולם, לא משנה מאיזה צד הם, תקופה שהשיר שמתנגן לי בראש הוא "או־או־או־או־או־או־או". בתוך כל זה אני מתעקשת לנסות ולרומם נפש שמתאמצים לייבש לי. אחד היוצרים שהאירו לי את השנה הוא תאי רונה, מוזיקאי, די.ג׳יי, יוצר ואיש חזון, המשלב שתי אהבות גדולות שלי: מוזיקה והשתרעות. אירועי ההשתרעות שלו הם חלום תרתי משמע. לשכב בחושך על מזרן, שהופך לענן, להקשיב למוזיקה שלו, לחלום בהקיץ ובאמת לסירוגין, המוזיקה נכנסת לחלום, המציאות לרגע לא קיימת. איזו רוממות לנפש. דרך אירוע כזה נחשפתי גם למאיה דוניץ, שהעירה את קהל המנמנמים בנגינת אקורדיון ושירה שלא מהעולם הזה. מאז אני מקשיבה לה בלופ, והאלבום החדש שלה ״Thank you tree״ הוא מופתי.
השחקן יניב ביטון בוחר בהופעה החדשה של אביב גדג׳: "בין תפילה לפיצוץ גלקטי"
את אביב גדג׳ הכרתי לראשונה עוד בתקופת להקת אלג׳יר המיתולוגית שיצרה את אחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר שנעשו פה. מאז הוא פיתח קריירה מפוארת שקשה להבין את עוצמתה עד שצופים בהופעה שלו. אביב חורך את הבמה בכריזמה שקטה וכמעט שלא מדבר בין השירים, ובאמת אין בכך צורך - כי עומק מילות השירים והמוזיקה נובע מהבמה היישר לתוך הלב. אני מעריץ שלו שמגיע כמעט לכל הופעה ומדקלם את כל השירים בחוויה פולחנית, שמזכירה יותר מכל תפילה בבית הכנסת: תפילה שיש בה כאב, תשוקה, משבר אמונה, ביקורת חברתית ושאלות קיומיות על טבע האדם. תוסיפו לזה הרכב להקה נאמן שכולו מצוינות (שכולל, בין היתר, את רון בונקר שאפשר להתמוטט מכל סולו גיטרה שלו), וזה כבר פיצוץ גלקטי. אל תפספסו את ההופעה החדשה של אביב, מבטיח לכם שזאת ההופעה הטובה שתראו השנה של נסיך הרוק הישראלי.
הסופר ישי שריד בוחר בהצגה "לא על הלחם לבדו" בתיאטרון נא לגעת: "מפגן מהפנט של הרוח האנושית"
הגעתי להצגה הזו אדם אחד ויצאתי ממנה אדם קצת אחר. השחקניות והשחקנים בהצגה עיוורים וחירשים, אולם הם מעלים הצגה מלאת חיים, לעתים מצחיקה מאוד וכל הזמן מרגשת. העלילה עוסקת בהכנה משותפת של לחם, וסביבה נולדות סצנות של אהבה, ידידות, שמחה וגעגועים. ההצגה, בבימויה של עדינה טל, היא מפגן מהפנט של הרוח האנושית שמעורר מחשבה עמוקה ומטרידה כיצד אנו, הבריאים בגופנו, משתמשים במתנות שהעניקה לנו הבריאה. אחד מכוכבי ההצגה הוא חברי איציק חנונא. הוא נולד עיוור ובגיל 11 איבד את השמיעה. נוכחותו על הבמה כריזמטית. לאחר ההצגה איציק נשאר על הבמה כדי לשוחח עם הקהל: כדאי מאוד לגשת אליו ולהכיר משורר, שחקן ואדם מעורר השראה.
השחקן והתסריטאי ליאור רז בוחר באלבום "אין עולם" של יסמין מועלם "לזהות באלבום דברים אישיים"
זמרת ויוצרת מהמדוברות בשנים האחרונות, הוציאה אלבום חדש השנה בשם "אין עולם". האלבום של יסמין מועלם מביא איתו לחנים וטסקטים אינטליגנטיים, כאלה שגרמו לי לעצור, לחשוב והכי חשוב, להתרגש. הקול של יסמין וסגנון ההגשה שלה מייחדים אותה באופן שאף אחד לא יכול להתעלם ממנה, מהכישרון שלה ומהאמנות שבה. ועכשיו גילוי נאות: יסמין ואני בני דודים. אני לא נוהג לעשות חיבורים כאלה בדרך כלל אבל אני גאה בה ובדרך שלה . להקשיב ל"אין עולם", "יהיה טוב" ועוד מהשירים שלה ולזהות בתוכם דברים אישים - זו אחת החוויות המרגשות שקרו לי לאחרונה.
המוזיקאי והמפיק עיליי אשדות בוחר בספר "הצעקה" מאת מעין איתן: "מנסים לדבר איתי דרך הנייר"
"הספרות מתה״, הם אומרים. אתה שואל את עצמך: ״מי אלה בכלל?״. המדינה שלך מתפרקת. בשדה התעופה על אחד המדפים בסטימצקי נח ספר קומפקטי שתופס את תשומת לבך. על הכריכה שלו מאוירות האות X וכותרת. ״הצעקה״ (הוצאת כתר). מסופר על סופרת: רומן הבכורה שלה הצליח, אבל היא כבר מאסה בכתיבה. את הימים היא מעבירה במיטה. לפעמים היא שוכבת עם גברים, נפגשת עם חברות, מזמינה הרואין. העברית שלה פשוטה. לפרקים אתה תוהה אם מה שאתה קורא הוא יומן שהופקד בידיך בטעות. הסופרת מתאהבת בגבר. הוא מכניס אותה להיריון. אבל משהו לא בסדר. אתה מבין: היא מנסה לדבר איתך. מבעד לנייר. החיים שלנו הם סיפור, ובלי קורא שישים בו משמעות אנחנו נידונים לראות אותו נפרם חזרה לתוך התוהו. באיזושהי נקודה אתה מבין שסיימת את הספר. כואבים לך חדרים בלב שלא ידעת על קיומם. אתה רוצה לסלוח לה אבל לא בטוח שבכלל התנצלה. אתה מרים את המבט. פספסת את הטיסה שלך.
השחקנית והתסריטאית נועה קולר בוחרת בפודקאסט "על הדבש ועל העוקץ" (FM 102): "לצחוק על הקטנוניות של עצמי"
"על הדבש ועל העוקץ" של דובי ורבקה ברוש, הלוא הם אבי דנגור המופלא והילה גולדנברג אהובתי מההצגה והסדרה "מייקל". כל פרק עוסק בנושא אחר: שינה וחלומות, דיזנגוף סנטר, טיפוח ויופי או סדר וניקיון. אני חברה ומעריצה של הקאסט ומתפקדת כמילואימניקית בהצגה: בכל פעם שמישהו חולה, מקפיצים אותי ואני שמה פאה ובאה. מעבר לזה שהפודקאסט שלהם מאוד מצחיק ויש ביצועים חד־פעמיים לשירים, אבי והילה מאוחדים לחלוטין בתוך הדמויות, ויש דברים שאני יכולה לשמוע רק מהם, כלומר מרבקה ודובי. הערך המוסף שאני מקבלת מהפודקאסט הוא שהם גורמים לי לאהוב יותר את המשפחה שלי, להסתכל על הדור של ההורים והסבים שלנו בחן ובאהבה ולצחוק גם על הנרגנות, הטרחנות והקטנוניות של עצמי.
היוצר והשחקן עמית אולמן ("העיר הזאת") בוחר בהצגה "נרקיס" של בנימין יום טוב: "צבעים שטרם ראיתי"
"נרקיס" זו הצגת יחיד שבה השחקן־יוצר בנימין יום טוב מכניס אותך לטריפ, עובר בין דימויים, דמויות ומצבי רוח שונים כשברשותו רק עצמו, אביזרים ספורים, מוזיקה ותאורה. אין כאן סיפור ליניארי שאפשר לעקוב אחריו, והפרפורמר הולך על חבל דק מאוד כי תנועה לא נכונה ואיבדת את הקהל. אבל אני הייתי איתו בכל רגע, גם אם לא הבנתי בדיוק מה אני רואה. יש בהצגה כל מיני צבעים שטרם ראיתי בתיאטרון וזה אמיץ ומגניב. אבל מה שהופך אותה ליוצאת דופן זה המעברים בין גיחוך לרצינות. בין השכל לבין הרגש ולבין הנעלם, והמעברים הללו הופכים את הביצוע לווירטואוזי באמת.
הזמר והשחקן רן דנקר בוחר באלבום "שנינו ניתנים לאילוף" של אבנר טואג: "אלבום שמטייל מתחת ללב"
אלבום הבכורה בעברית של אבנר טואג "שנינו ניתנים לאילוף" הוא אלבום פולק ישראלי מהיפים ששמעתי. עם טקסטים עדינים, מלאים בניואנסים ואנושיות אמיצה וכנה, לחנים שתפסו לי את האוזן והקול הטנורי של אבנר שמטייל מתחת, מעל ובעיקר ללב. בדרך כלל אני מוצא את הדברים היפים קצת מחוץ למיינסטרים וכך קרה לי עם האלבום של טואג שהוא כמו טיפול ואהבה לילדים שהיינו, ליחסים הזוגיים, לקשרים שלנו עם העולם. סוד קטן: אנחנו מנגנים יחד עוד מסיבוב ההופעות של האלבום הקודם שלי ״משהו אחר״. כשהוא השמיע לי את הסקיצה לאלבום, הרגשתי כמעט חוסר נעימות מהחשיפה שלו. פתאום ראיתי אותו באור אחר. הבנתי את עשרות הפעמים שאמר לי ״היום הייתי באולפן, שיחקתי קצת״. בתוך המשחק הזה הסתתרה בשקט היצירה הראשונית הזאת.
האמנית, כלת פרס ישראל, מיכל רובנר בוחרת במחול "מומו" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע: "הכל נמתח לקצה"
אני נפעמת, מהופנטת, מהיופי, מהעוצמה, מהמסתורין, נשאבת לתוך היקום הזה. קצבים משתנים, משונים, התחברויות והתפרקויות, ניואנסים מלאי עוצמה ותחושה שאין התחלה ואין סוף. הכל מדויק ומהודק לפרטי פרטים. כל מחווה, כל פרט לבוש והבעה, כל תנועה וחלקיק תנועה, הכל בדיוק המוחלט שלו, נמתח לקצה, כמו חץ מתוח שעומד להשתחרר. המציאות חודרת ומהדהדת, אבל ב'מומו' כמו באמנות חזקה, יש משהו מעבר, שאי אפשר להסביר אותו ולא ניתן לגמרי להבין אותו. אולי זה טקס, אולי זו צורת חיים, אולי זו מוטציה אנושית. ובעיקר היתה לי, כל משך הזמן, הרגשה שאני זוכה להצצה למשהו שמתרחש ביקום אחר, יקום מקביל, שהגבולות שלו נשמרים אפילו ברגעי ההשתחוות לקהל.
הכוראוגרפית רננה רז בוחרת בתערוכה "לצלם ולשכוח: רן טל אחרי מיכה בר־עם": "האם פריים מנציח או יוצר זיכרון"
הבמאי רן טל תמיד מוצא דרך מקורית ואנושית לשאול שאלות על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את עצמנו. התערוכה שהוצגה במוזיאון תל אביב, היתה למעשה פירוק של סרטו המצוין ״1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר־עם״, סרט המורכב כולו מתמונות סטילס מתוך הארכיון של מי שנחשב לאבי הצילום העיתונאי בישראל. המיצב הרב ערוצי באוצרותו של ד״ר נעם גל היה לטעמי פיצוח מבריק של מפגש בין מדיומים (סרט קולנוע ותערוכה). והוסיף מימד נוסף וחדש לתוכן של הסרט: האם הפריים מנציח זיכרון או יוצר אותו? מהם הדברים שאנחנו בוחרים לזכור? האם אנחנו זוכרים את הדברים כפי שאכן קרו או כפי שסידרנו אותם? והאם זה באמת משנה? בתערוכה הרגשתי שהשאלות הללו מקבלות ביטוי פיזי ממש.
4 צפייה בגלריה
רננה רז על רקע צילום מתוך התערוכה "לצלם ולשכוח: רן טל אחרי מיכה בר־עם"
( צילום: יובל חן ,מיכה בר-עם )
