כשבעלי אזולי נקראים למילואים, נשותיהם מוקפצות לחזית הבר
כשבעלי אזולי נקראים למילואים, נשותיהם מוקפצות לחזית הבר
ב־7 באוקטובר האחים אזולאי גויסו למלחמה, ומאז הבר השכונתי אזולי שבבעלותם בתל אביב נותר סגור. עד שבנות זוגם לקחו לידיהן את המושכות. כך מצאו את עצמן הייטקיסטית ואם לארבעה, עובדת סוציאלית ומנהלת משמרת במסעדה, מנהלות בר במקביל לעבודתן היומית: "האתגר הגדול הוא שעות שינה מועטות מאוד"
שקד זיתון פורקת את הקניות — כמות עצומה של שקיות ענקיות מאושר עד, אות ועדות לניסיון לשמור על תקציב, גם אם לא בטוח שהיא לגמרי יודעת מה התקציב. במבט ראשון נראה אָזוּלִִי בר (שיבוש מכוון וחינני ל"אזולאי") בכיכר מסריק 16 כמו עוד בר תל־אביבי מן השורה. במבט שני מתברר שזו כוונתו — כל רצונם של בעליו הוא שישמש כבר שכונתי, לא עוד בר אופנתי "מיוחד", עם או בלי מרכאות. בר כמו פעם. כזה ששותים בו בירה ואוכלים נאצ'וס. מעבירים שעה בכיף עם אנשים מהשכונה.
אבל מאז שפרצה המלחמה גם המשימה הבסיסית הזאת נהייתה אתגר. בייחוד משום שב־7 באוקטובר גויסו למילואים כל בעלי הבר: האחים גיא (31), יהב (36) ושימי (44) אזולאי — שלושתם בשריון, שניים בעזה והשלישי בצפון. הבר נותר סגור במשך חודשיים תמימים, פשוט לא היה מי שיפתח אותו. אלא שאז, בתפנית מפתיעה ומרגשת, מי שפתחו אותו מחדש היו בנות הזוג של האחים אזולאי — שקד זיתון, דנה בנט ומוריה אזולאי.
זיתון (27) מוזגת בירה ואנחנו מנסים לנהל שיחה בין שלל ההכנות שעליה להספיק לעשות לפני שהבר ייפתח לעוד ערב בשבוע השלישי שלו מאז שחזר. עוד מעט תגיע גם בנט. מוריה מאחרת. בכל זאת לכולן יש גם דיי ג'וב, שהן חייבות לעבוד בו במקביל למשרת הערב החדשה: שקד זיתון, בת זוגו של גיא, מנהלת משמרת במסעדת מנטה ריי וסטודנטית להנדסת תעשייה וניהול; דנה בנט (28), בת זוגו של יהב, היא עובדת סוציאלית בבית חולים וולפסון, מורה לבלט במרכז הקהילתי ביישובי גדרות וסטודנטית לתואר שני לטיפול בתנועה; ומוריה אזולאי (48) היא מנהלת קבוצת פיתוח בחברת הייטק וגם אמא לארבעה ילדים.
מבין השלוש, דווקא לזיתון, הצעירה מביניהן, יש הכי הרבה ניסיון בתחום. "עפרה (גנור, בעלת מנטה ריי) מנסה להקל עליי לטובת הבר. יש אפילו חבר'ה מהמסעדה שבאים לעזור כאן", היא מספרת. "את הבר פתחו גיא ויהב, ושימי תומך בהם מההתחלה. זה היה חלום ילדות של שלושתם שיהיה להם בר. יהב ושימי הייטקיסטים, כך שגיא כאן כל הזמן, יהב 'נותן משמרות' בבר, ושימי בא לעזור לפעמים".
ומאז 7 באוקטובר הם לא בבית?
"נכון. גיא בגדוד 53 בעזה. אחרי חודש הוא יצא ליומיים ואז חזר לשם. בחמישי האחרון יצא לסוף שבוע והבוקר שוב חזר לעזה. יהב בצפון. ושימי הוא מנהל לחימה בעזה, סגן אלוף בחטיבה 4. שלושתם בקושי יוצאים".
לומדות להכין קוקטיילים תוך כדי תנועה
מה גרם לכן לקחת את המושכות ולפתוח את העסק במקומם?
"כשגיא יצא בהפוגה הראשונה, שאלתי אותו מה עם הבר. הם בכלל לא חשבו על זה. הוא אמר לי 'אין בר. מה נעשה עם הבר?!'. אז אמרתי שאנחנו יכולות לבדוק, אולי אני אצליח לפתוח איכשהו. והוא ענה: 'איך תפתחי? כולנו לא פה'. הוא לא חשב עלינו בכלל בתור אופציה. אז סיכמנו שנבדוק עם רואה החשבון שלהם אם זה בכלל משתלם לפתוח או שכדאי לחכות להם שיחזרו. כי תכל'ס, הבר זה הם".
ומה אמר רואה החשבון?
"הוא ישר ענה: 'תפתחו כמה שיותר מהר. אחרת מכיוון שהבר קיים פחות משנה, לא תקבלו שום פיצויים'. אז הבנו שאין ברירה, אנחנו חייבות לפתוח את הבר כדי להציל אותו. וגם אם נרוויח משהו קטן מאוד, לפחות נרוויח".
עוד חודש אחד של סגירה היה גומר על הבר סופית?
"כן", הן עונות.
והבנים לא אמרו "מה פתאום, זה יהיה לכן קשה מדי"?
"בקושי היה להם זמן להתעדכן במה שעשינו. אנחנו גם בקושי מצליחות לדבר איתם הרי... כשגיא יצא בפעם הראשונה, הוא גילה בטלפון המון הודעות מהלקוחות ששאלו 'מתי תפתחו?'".
זיתון: "היינו חייבות לפתוח את הבר כדי להציל אותו. אחרת, מכיוון שהבר קיים פחות משנה, לא היינו מקבלים שום פיצוי. הבנו שאין ברירה"
היה קשה לפתוח לבדכן את המקום?
"כן, אבל לא רק מבחינה טכנית אלא כי בני הזוג שלנו הם המקום, כל מי שבא לפה, בא בשבילם", אומרת זיתון. "אבל אין ברירה. הם שומרים עלינו שם ואנחנו צריכות גם לשמור עליהם כאן, על העסק שלהם. זה המעט שאנחנו יכולות לעשות. ואם זה מחזק אותם שם, ואנחנו יודעות שזה מחזק אותם, אז אנחנו נעשה את זה".
"חוץ מזה שיותר קשה לשבת בבית ולאכול לעצמך את הראש עם המחשבות", אומרת בנט. "בחודש הראשון למלחמה חזרתי להורים בפרדס חנה, ושבועיים ישנתי בממ"ד אפילו שלא ירו לשם טילים. עצרתי את כל החיים שלי, נכנסתי לחרדות, ולא יצאתי מהבית. אפילו לא לעבודה בוולפסון. למזלי, הם קיבלו את זה. הלכתי לטיפול, כולל כדורים. ואני יכולה להגיד שפה, בבר, יותר טוב לי".
מה לגבי הקושי הפיזי בעבודה? לטפל בלקוחות שיכורים מדי, למשל.
"אין כמעט לקוחות כאלה, ואם יש — אנחנו בסדר גמור. אנחנו גם לא לבד כאן אף פעם. ואת העבודה הפיזית הקשה, לסחוב חביות בירה וכאלה, אנחנו עושות בעצמנו".
"הקושי העיקרי הוא זה שלכל אחת מאיתנו יש עבודה אחרת, לפעמים כמה עבודות אחרות", אומרת זיתון, “כך שהאתגר הגדול הוא שעות שינה מועטות מאוד".
כמה זמן לקח לכן לפתוח מהרגע שהחלטתן?
"שבוע וחצי בערך. היינו צריכות להבין מי הספקים, להזמין סחורה וכו'".
"וגם לנקות" מוסיפה בנט.
יש בטח גם חוסרים בצוות.
"כן, שלושה מתוך חמישה עובדים במילואים", אומרת זיתון. "אז אחותי באה לעזור לנו במטבח. ואנחנו מגייסות עזרה".
איך ידעתן מה לעשות?
"למדנו. יש פה קוקטיילים, לא מסובכים אומנם, אבל אף אחת מאיתנו לא ידעה להכין אותם. אז למדנו תוך כדי מהעובדים שהיו פה או ממי שיצא לאפטר מהמילואים".
הפתיחה הצדיקה את עצמה?
"כן", אומרת זיתון בחיוך מבויש. "חשבנו שרק יבואו קצת חבר'ה מהשכונה. ואז המון אנשים שמעו על זה בגלל פוסט שכתבה הבלוגרית יעל כרמון, ואחר כך היו אזכורים אצל חנוך דאום, ובתוכניות של אברי גלעד וארז טל ושל נדב בורנשטיין. מפה לשם התחילו לבוא המון אנשים".
להזדהות?
"בעיקר. אבל חלק ממש נשארו כלקוחות. והקבועים חזרו", מספרת בנט בסיפוק. "יש כאלה שאפילו מביאים מתנות. נגיד איזה משקה שהם אוהבים ואין לנו", מוסיפה זיתון.
בני הזוג כבר ראו אתכן בפעולה?
"יהב וגיא כבר הספיקו. שימי עוד לא. גיא נכנס לפה ביום חמישי, אחרי שלושה חודשים שלא היה כאן, והיה בהלם. הוא חשב שהוא בא לעבוד. אמרנו לו 'הכל בסדר, תנוח'".
דנה, מה יותר קשה — עבודה סוציאלית או לעבוד בבר?
"פה יותר קשה, אבל אני נהנית".
"באים לפה לבכות ולשמוח"
בערב הראשון שבו ביקרתי באזולי אי אפשר היה לתפוס את אחת הנשים לשיחה. לא היה להן זמן להחליף איתי מילה אפילו. המקום היה שוקק אדם, בעיקר קהל מבוגר יחסית, שאינו אופייני בהכרח למקום. "זה משמח", אומרת בנט. "יש כאלה שנשארים וממשיכים לבוא שוב. זו המטרה שלנו הרי, להיות בר שכונתי. הסלון של הבית, כמו שיהב קורא לזה. החדשים מגיעים מהשכונה בעיקר, פשוט לא באו לכאן קודם. מרגש לראות את המקום מפוצץ".
בנט: "יותר קשה לשבת בבית עם המחשבות על המלחמה מאשר לתפעל את הבר. אפילו את חביות הבירה אנחנו סוחבות בעצמנו"
אתן מתכננות להיות כאן עד שהם יחזרו? גם אם זה ייקח כמה חודשים?
"זה מובן מאליו", אומרות בנט וזיתון בבת אחת. "אפילו לא דיברנו על שבוע כשהתחלנו", ממשיכה בנט, "הכל פשוט קרה. אבל אנחנו נערכות להמשך ובגלל זה מגייסות עוד אנשים, ובכל שבוע לומדות את הקצב ודואגות שלא נהיה כאן יחד כל הזמן, אלא נתחלף".
הייתן חברות טובות גם קודם?
"כן וזה אפילו חיזק את הקשר. המקום הזה היה גם הבית שלנו קודם. הבנים עשו הכל, אבל גם לנו יצא לעבוד כאן. גם שלושתם החברים הכי טובים. הם כל הזמן מדברים אחד עם השני. מוריה אמרה להם פעם: 'מה אתם מדברים כל הזמן, הייתם לפני כמה שעות ביחד ועוד שנייה תיפגשו שוב'. עכשיו אנחנו ככה. נהיינו קומונה".
לא מתעוררים ריבים בעבודה?
"כן, אבל אנחנו יודעות גם להשלים", מחייכת בנט.
קשה לפתוח בר בימים שבהם נופלים חיילים.
"מאוד", אומרת זיתון. "אבל כשאנחנו פה, אנחנו מצליחות להתנתק מהחדשות, וגם מי שבא לפה בא כדי להתנתק. אנשים צריכים לצאת ולשתות ולהניע את הכלכלה ולחזק את העסקים, כי אי אפשר להפסיק. קשה בלב, אבל החיים חייבים להימשך. זה לא לא־בסדר".
"להפך", מוסיפה בנט. "יש לנו כאילו תירוץ טוב לעשות את זה כי בני הזוג שלנו במילואים. בהתחלה חשבתי שזה יהיה יותר קשה אפילו. ומי שמגיע לכאן באפטר, אתה רואה את הכאב שלו. אבל אנשים באים לכאן גם כדי לבכות, להתחבק ולשמוח".
אתן דואגות נורא?
"להם? כן. אבל זה שפתחנו את הבר, ושלושתנו יחד, עוזר מאוד. אותי זה מחזיק", אומרת בנט.
"זה טוב לי שהיום מלא כל כך בעשייה ואין לי זמן לחשוב", מוסיפה זיתון.
ומה אתן רוצות שיקרה?
"שיחזירו את החטופים ושתיגמר כבר המלחמה הזו", עונות שתיהן. "אנחנו צריכים להתחיל לאחות את השברים בחברה", מוסיפה בנט. "זה כבר פשוט יותר מדי".
