"אירוע כמו נפילת מוצב נחל עוז יכול לקרות שוב היום"
"אירוע כמו נפילת מוצב נחל עוז יכול לקרות שוב היום"
"תצפיתניות נחל עוז הופקרו ללא נשק במקום שהן לא צריכות להיות"; "הצבא רקוב מבפנים. הוא מזלזל ולא מתייחס ולא שומע"; "משפחות החטופים כבר חיות היום בדיקטטורה"; העיתונאית קרן נויבך הפכה את הפודקאסט שלה על נפילת מוצב נחל עוז ב־7 באוקטובר לפרויקט חייה. בריאיון נוקב ביחד עם צליל אברהם שותפתה לפרויקט הן מספרות מדוע איש לא האזין לחיילות שעל הגבול, ולמה למרות מה שלפעמים נראה, איש לא ישכח אותן
אחד הדברים המצמררים ושוברי הלב בפרק הראשון של הפודקאסט "נחל עוז: המוצב שהופקר", של קרן נויבך וצליל אברהם, שעלה לציון שנה ל־7 באוקטובר, הוא לשמוע את התצפיתניות שרות את שירי המורל שלהן ערב לפני האסון. הקולות כל כך צעירים, המילים כל כך שטותיות, האווירה כל כך מוכרת ואותנטית. ילדות במדים. הצלילים האלה שולחים את המאזינות לשירות הצבאי שלהן או של הבנות שלהן, וכמובן מתנגשות בקיר בטון עם הידיעה של מה שעלה בגורלן למחרת. 15 תצפיתניות נרצחו ב־7 באוקטובר, שבע נחטפו. אורי מגידיש חולצה על ידי כוחות צה"ל. נועה מרציאנו נרצחה בשבי. לירי אלבג, קרינה ארייב, אגם ברגר, דניאלה גלבוע ונעמה לוי עדיין שבויות בידי חמאס. רק שתיים מהתצפיתניות שהיו במוצב ניצלו.
קרן נויבך (54), עיתונאית זוכת פרס סוקולוב ומגישת התוכנית “סדר יום” בכאן רשת ב’, וצליל אברהם, מגישה ועורכת בכאן הסכתים, מביאות את סיפורן בהסכת דוקומנטרי בן חמישה פרקים המציג את החיילות ששירתו בתפקיד התובעני הזה, שרובצת עליו אחריות עצומה ותמורה קטנה, וניסו לעשות כמיטב יכולתן למרות התחושה שההתרעות שלהן נופלות על אוזניים ערלות. ההסכת יורד לפרטים הקטנים כדי לקבל תמונה גדולה: מתנאי המחיה הירודים בבסיס, שכללו עכברים בחדר האוכל ומיגוניות שהן פחונים שלא מגנות מכלום, ועד להתעלמות החוזרת ונשנית מההתרעות להסלמה ביטחונית - שהביאה בסופו של דבר לאסון ולהפקרה ביום הטבח. ההנחה היא, כפי שאומרת בהסכת גילי לייבושור אמא של יעל שנהרגה בחמ"ל, ש"אם אתה לא זוכר להביא להן אוכל בימי שלום - אתה לא תזכור אותן בימי מלחמה".
הרעיון לפודקאסט בא לאחר שנויבך דיברה עם הניצולים ומשפחות הקורבנות של הטבח על בסיס קבוע בתוכנית הרדיו שלה, היא לא הרפתה מהנושא ושבה וחזרה אליו. השבוע כתבה בפוסט שהעלתה ברשתות החברתיות: "זה בהחלט הסכת שהפך לפרויקט חיי". היא מספרת שהשלב שבו נכנסה לסיפור היה כשראיינה את ענת, אמא של ים גלס: "ב־4 בנובמבר דובר צה"ל הודיע כי סמלת ים גלס מתה ב־7 באוקטובר. שאלתי את עצמי למה זה לקח כל כך הרבה זמן. זה בסיס צבאי, אמורים לדעת בדיוק מי היה שם באותה שבת, יש סד"כ מדויק, יש דיסקיות, יכולת הזיהוי אמורה להיות יותר קלה. מה לא עבד כאן?
"הריאיון עם ענת היה כמו להביט לתוך תהום. בגלל חודש הציפייה וחוסר הידיעה. מהשיחה הזאת התחלתי להבין מה קרה במוצב. שם נפתח המסע האובססיבי שלי לחיפוש אחר פרטים. בדרך ראיינתי כל הורה שמוכן היה לדבר". העובדה שנהרגו שם 15 חיילות ושבע נחטפו לכד את תשומת לבה במיוחד. "גם היום אם אני רואה חיילות, אני ישר רואה את התצפיתניות מול העיניים", היא אומרת. "הבנתי כמה הן התריעו; שאת חלקן אפשר היה להציל באותו היום; שמה שקרה במיגונית בבוקר 7 באוקטובר הוא בלתי נסבל; והשורה התחתונה - היו שם תצפיתניות מופקרות ללא נשק, 800 מטר מהגבול, במקום שהן לא צריכות להיות בו, שהן לא מוגנות בשום צורה".
2 צפייה בגלריה
מימין: דניאלה גלבוע, אגם ברגר, לירי אלבג ונעמה לוי בידי חמאס ב־7 באוקטובר. "במשך שעתיים היה אפשר להציל אותן"
צליל אברהם (38), שהיתה לה פינה בתוכנית של נויבך, שמעה כבר בימים הראשונים אחרי הטבח על תצפיתניות שמעלות סרטונים בטיקטוק ושם הן מספרות שראו את מה שעתיד לקרות. היא מספרת שהיה איזה רגע שהבינה שנויבך "מחזיקה בראש שלה תמונה מאוד מפורטת שלאף אחד אין על מה שקרה שם. אמרתי לה: 'כשתרצי לעשות מזה משהו יותר רחב יריעה, אני פה'. וקרן מיד אמרה שהיא רוצה".
"ידעתי שיש כאן עוד קומה", אומרת נויבך. "קומה שאפשר להגיע אליה רק במדיום דוקומנטרי תחקירי. נסענו אל המשפחות הביתה. ישבנו עם כל אחת כשעתיים־שלוש. את נכנסת לבית של אנשים, מבחינה בניואנסים, רואה את פינות ההנצחה שהן הקימו. זה מסע בישראליות". ואברהם מוסיפה: "מבחינה סוציולוגית, יש שם ייצוג של הכל: מושבים וקיבוצים וערים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים".
מה המשותף למשפחות האלה?
"המשותף לכולן זה שאלה אנשים נורא טובים, נורא בסדר, 'בסדר' במובן החיובי, עשו מה שביקשו מהם והאמינו שיש ממונים שדואגים לבנות שלהם", אומרת נויבך. "כולן משפחות ציוניות פטריוטיות. הרעיון של לא להתגייס לצבא הוא בכלל לא אפשרות - והאמון שלהן נשבר".
נויבך אומרת שמבחינת הדעות הפוליטיות המשפחות האלה מתפרסות על כל הקשת. אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו לא בא לבקר אף לא אחת מהן אחרי האסון. "הן פגשו את נתניהו לפגישה של שלוש שעות לפני כמה חודשים ואז הוא גילה בפעם הראשונה על ההתרעות שלהן - הוא לא ידע על זה", היא אומרת באירוניה. "יש למשפחות בעיקר צער ואכזבה מאוד גדולים מהמדינה. חגי, אבא של מתן אנגרסט, טנקיסט שנלחם על המוצב ונחטף לעזה, מספר שכל המשפחה הצביעה לנתניהו, כולל מתן. עכשיו הוא מדבר על נתניהו כמי שבגד במשפחות החטופים, כמי שמקריב אותם".
"אמרו להן: הצבא יטפל בזה"
הפודקאסט מתחיל בפרק על החיים לפני האסון: האזהרות, היחס של הצבא, הסיפורים הקטנים עד ליל 6 באוקטובר; הפרק השני הוא על 7 באוקטובר במוצב - מה שקרה במיגונית ובשאר חלקי המוצב עד שעות הצהריים; הפרק השלישי ממשיך באותו היום בחמ"ל עד הסוף הנורא שהיה שם, מהגעת הכוחות הראשונים ועד הכיבוש מחדש; והפרק הרביעי מתאר את מה שעובר על המשפחות מיום הטבח. כולל התעלמות הצבא והמדינה. "התמודדות עם אובדן הבת ואובדן המדינה שכל כך האמינו בה", אומרת נויבך.
"עכשיו זה נראה לכולנו מוזר כמה הרגשנו בטוחים בגבולות המדינה שלנו", אומרת אברהם.
הפרק החמישי של הפודקאסט הוא ניתוח שכלתני יותר, בעזרת מומחים, המנסה להבין למה זה קרה וגם מה צריך להיות אחרת. "וזה אולי הדבר הכי מדכדך בפודקאסט", אומרת נויבך, "והמסקנה שלי היא שאירוע כמו נפילת נחל עוז יכול לקרות שוב היום. אני לא רואה שצה"ל לומד. הכתבת הצבאית כרמלה מנשה אמרה לי שמ־2015 היא כל הזמן התעסקה בתנאי הת"ש של התצפיתניות ובהיעדר מיגון בבסיס בעזה, והראתה לי פניות של הורים מיואשים. אולי אם היו מתייחסים לתלונות שלהן אז - זה לא היה נגמר ככה ב־7 באוקטובר".
"אחת הבעיות שהשתרשה מלמעלה היה הזלזול", אומרת אברהם. "חייל בשריון אמר לנו באחד הראיונות שהגישה כלפי חמאס היתה: 'הם יפלשו למוצב צבאי? מי הם העזתים?'. וה'מי הם?' המזלזל הזה התגלגל אליו כל הדרך מראש הממשלה והרמטכ"ל ומטה".
שנה אחרי, מה הדבר הכי משמעותי שאתן והמשפחות למדתן מהתחקיר?
"המשפחות עדיין מחכות לתחקיר הצה"לי", אומרת נויבך, "אף על פי שהן אומרות חצי בצחוק וחצי בבכי שהן יכולות לספר לצבא מה קרה שם. אחד השברים שיש להורים עם הצבא זה שהם גילו כל כך הרבה דברים במקרה - וזו אשמתו של דובר צה"ל. דבר נוסף שהיה נורא בעייתי זה שאף על פי שמדי ערב תדרכו את החיילות על פשיטה של מחבלים לבסיס - הן מעולם לא תרגלו מה הן עושות במצב הזה, מה עושות אלה שלא בחמ"ל שלכאורה מוגן. גם הלוחמים בבסיס לא תרגלו מה עושים במקרה של פשיטה. דבר נוסף שהבנו זה שהסיבה שנהרגו כל כך הרבה חיילים שם - 52 - וזה נתון שהוצאתי מהצבא כמעט שנה אחרי, אף על פי שלא היתה שום סיבה לא לתת את המספר הזה חודשים קודם, היא שהמפקדים שם נהרגו נורא מהר. מ"פ של גולני שהיה המפקד הבכיר בבסיס והסמג"ד נהרגו בחמישה לשבע בבוקר".
אברהם: "עוד משהו שאני הבנתי בעקבות התחקיר שלנו זה למה לא הספיקו להציל את הבנות בחמ"ל. החיילות במיגונית נהרגו לפני שמונה בבוקר, אבל את החיילות בחמ"ל אפשר היה להציל - הן מתו בשעה 11:30. מהתחקיר הבנתי שהחיילים שהיו בדרך אליהן, נתקלו ונלחמו כל הדרך".
"אין אשה שהיחס ייראה לה זר"
לצה"ל היו הישגים משמעותיים בצפון בשבועות האחרונים אך הישגים אלו עלולים להשכיח את המחדל של נחל עוז ו־7 באוקטובר בכלל, ולגרום לצבא ולמדינה להימנע מלחקור את עצמם ולהפיק לקחים. "לי יש זיכרון מאוד ארוך, לא עובר יום שאני לא חווה את 7 באוקטובר בצורה כזו או אחרת", אומרת נויבך. "פתאום באה לי תמונה של לירי או של נעמה או של קרינה - ואני מרגישה את הלב נופל. אבל כן, הזיכרון הציבורי מאוד קצר. את רואה במה מתעסקים בחדשות".
אברהם חושבת ש"יש הבדל בין מה שמתעסקים בו בזירה הציבורית לבין מה שאנשים חווים בחייהם. אנשים הם רק מה שהם מצייצים בטוויטר. הם זוכרים - ויזכרו את זה תמיד, כל יום".
הזכרתן את היחס המזלזל לאויב. התצפיתניות סיפרו שהתריעו ולא עשו עם זה דבר. היה כאן זלזול מיוחד בגלל שהן בנות?
"אני לא יכולה להגיד שהצבא זלזל בהן בגלל שהן בנות", משיבה נויבך. "הצבא כל כך רקוב מבפנים, באופן שהוא מזלזל ולא מתייחס ולא מקשיב ולא שומע, כל כך מורכב מצמרת של אומרי הן, ובסיפור הזה כל הדברים האלה השתלבו להם באופן יותר טראגי מקודמיהם, והביאו לתוצאה הקטסטרופלית הזאת. האם זה היה כי הן בנות? לא יודעת".
אברהם אומרת ש"אין אשה שזה ייראה לה מוזר שלא הקשיבו להן. זה ברמת האינטואיציה, אבל כשאת חודרת עמוק לשכבות, את רואה זלזול בכולם: זלזול בחיילים וברכזי הביטחון השוטף ביישובים בעוטף, שהנשקים שלהם היו נעולים, וכאן מדובר בגברים, לוחמים. לכל ישראלי יש את הצבא שהוא שירת בו, שזה הצבא החפיפניקי, הלא הגיוני והמזלזל, ויש את הצבא שמפוצץ ביפרים בלבנון כאילו אלה שני צבאות שונים, וב־7 באוקטובר גילינו שזה אותו הצבא".
נויבך: "וזה גם הצבא שנכנס לעזה ומחרף את נפשו ובזכותו אנחנו מסוגלים לחיות את חיינו פה".
אגב זלזול, יונתן אוריך, דוברו של ראש הממשלה, כינה לא מזמן את ועדת החקירה האזרחית שהקים אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל שנהרגה ב־7 באוקטובר, "ועדת חקירה אלטרנטיבית בחסות עלי אקספרס", ועל אלי אלבג, אביה של התצפיתנית לירי אלבג שחטופה בעזה, זרקו פעילי ליכוד ביצים. לדברי אברהם, "המשפחות של החטופים כבר חיות בדיקטטורה. הן כבר חיות בעולם שאם אתה מפריע לשלטון - אז החיים שלך לא שווים כלום ואתה תצטרך להקריב את חייך כדי לא לעמוד בדרך. אם אנשים צריכים למות כדי שהשלטון ישרוד - זאת דיקטטורה. אי אפשר להאמין לאכזריות הזאת. ואנחנו כל כך חסרי אונים מול זה כאזרחים".
"חשבנו שהן יחזרו"
כזכור, יש עדיין חיילות חטופות בעזה. כשאני שואלת מה יהיה עליהן, משיבה נויבך ש"אחד הדברים הכי חשובים בסדרה זה לזכור שבגלל הכישלון הקטסטרופלי שהתרחש באותו יום בנחל עוז יש עדיין חמש חיילות בעזה. זאת הפקרה שהחלה אז והיא נמשכת בכל יום שהן שם".
אברהם: "ההבנה הראשונה שהדהימה אותי, כשרק התחלנו את התחקיר, היא בלגלות שתצפיתניות במיגונית היו כמעט שעתיים אזוקות עד שלקחו אותן לעזה, כלומר היו שעתיים שאפשר היה להציל אותן. אין לי ספק שגם הן היו בטוחות שבעוד רגע מישהו ייכנס ויציל אותן. לדמיין אותן ככה זה באמת מייאש. אנחנו מתחרטות שאין על החטופות מספיק חומרים בפודקאסט, כי פשוט חשבנו שהן יחזרו ולא רצינו לומר משהו על מה שקרה איתן מבלי שהדברים יתבהרו. כשהתחלנו את העבודה על ההסכת, זה היה ארבעה חודשים אחרי החטיפה והיה דיבור על עסקה. לא חשבנו שזה ייגמר בלי כלום. אין אכזבה גדולה מזאת. אני מרגישה שכל החינוך הציוני, וכל מה שידעתי על הסולידריות בחברה הישראלית, להיות חלק מהעם היהודי, מחויבות ההדדית - כל זה כאילו עומד בצד אחד של המשוואה, ומהצד השני זה שנוטשים אותן שם".
"באמת", מסכמת נויבך, "מה התכלית של המדינה הזאת אם לא להגן ולהחזיר את אזרחיה שנחטפו?".
משל החמ"ל
הבמאית טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש") מפתחת סרט עלילתי על התצפיתניות בנחל עוז סביב אירועי 7 באוקטובר. בזמן התחקיר שעשתה נאספו מאות עדויות והפרויקט התרחב גם ליצירת ארכיון דוקומנטרי. יצירה ראשונה מתוך הארכיון תוצג באולם פתוח לציבור בביה"ס לקולנוע סם שפיגל בירושלים היום ומחר. "משל החמ"ל", מקבץ עדויות של תצפיתניות ששירתו בגזרת עזה בשנים 2024-2016.
"מדובר בעדויות של עשר נשים צעירות המתארות את השירות הצבאי שלהן, ומתייחסות בקולן גם לסוגיות שעלו בשנה האחרונה סביב תפקיד התצפיתנית", מסבירה לביא. "הטקסטים שלהן מרתקים, מגוונים, והם לא בהכרח מה שאנשים מצפים לשמוע".
