המותג הציוני האחרון: התערוכה שעושה כבוד ל"משכית"
המותג הציוני האחרון: התערוכה שעושה כבוד ל"משכית"
תערוכה מרשימה המוקדשת ל"משכית" נפתחת היום במוז"א וכוללת את כל הלהיטים הגדולים של בית האופנה שייסדה רות דיין בשנות ה־50 - ממעיל המדבר האיקוני דרך שטיחים יפהפיים שיצרו אמנים מובילים ועד תכשיטים מרהיבים בעבודת יד. התערוכה מוכיחה שהיתה כאן פעם תעשיית אופנה מפוארת שהתקיימה בזכות תמיכה ממשלתית וסיפקה עבודה למאות אמנים, יוצרים ובעלי מלאכה
חליפת חצאית מאריג של יריעות עור שנשזרו בסיבי צמר צדה את עיני בכניסה לתערוכה "משכית 70/30/10" שנפתחת היום במוזיאון ארץ ישראל. העין משוטטת בחלל, מתעכבת על סדרה מרשימה של מעילים, מעילי המדבר שהיו הפריט המצליח ביותר שעיצבה המעצבת פיני לייטרסדורף למשכית ב־1955 עם גימורים בעבודת יד, שילוב של פשטות ותחכום. על כמה קירות תלויים שטיחים מרהיבים, שעוצבו על ידי אמנים מקומיים מובילים, בהם ציונה שמשי, יוחנן סימון ועודד פיינגרש, ועליהם מוטיבים בהשראת סיפורי המקרא. חוט דמיוני נמתח מצד לצד בחלל כולו — שזור, רקום, ארוג, סרוג — חוט המספר את סיפורו של בית האופנה החשוב ביותר בשנותיה הראשונות של המדינה, המייצג הנאמן ביותר של האופנה הישראלית בימים ההם.
התערוכה מציגה את התפתחותה של משכית לאורך 70 שנה: מראשיתה כחברה ממשלתית, צמיחתה לרשת חנויות ברחבי הארץ במחצית השנייה של המאה ה־20, סגירתה ב־1994 ותחייתה עשור אחר כך, ב־2014, כמותג אופנה בינלאומי בבעלות פרטית בהובלת שרון וניר טל. היא נחלקת לשבעה פרקים, כל אחד מהם מתמקד בהיבט ייחודי של האסתטיקה של משכית: האריגים המקוריים שנוצרו במפעל האריגה במגדל העמק, ונשלחו בשנות ה־60 למעצבי אופנה עילית באירופה, בהם דיור, איב סן לורן, הובר דה ז'יוונשי ופייר קרדן שיצרו מהם דגמים מקוריים לתצוגות הבונדס. ב־1961, למשל, הציג מרק בוהן, המעצב הראשי של דיור, 11 דגמים שיצר מאריגים ישראליים; התכשיטים הייחודיים שיצרו עשרות צורפים ואמניות, בהם התכשיטים המרהיבים של משה בן דוד, שניהל את מחלקת הצורפות של משכית כשני עשורים ושילב בהם אלמנטים תימניים מקוריים ויהודיים; והרקמות האתניות בעבודת יד, החל ברקמות תימניות וכלה בפלסטיניות ורקמות חברון.
עיצוביה הבלתי מתפשרים והיצירתיים של לייטרסדורף ביטאו חיבור לשורשים ההיסטוריים של ישראל, כחלק מתפיסה סביבתית תרבותית כוללת, מחומרי הגלם ועד לאביזרים, שהיו כולם מתוצרת הארץ: היו פה מפעל לאריגה, מפעל רקמה ותפירה ומפעל לכפתורים. ברבות הימים נהפך המותג שם נרדף לאופנה ולאמנות ישראלית מקורית, בעיקר בתחומי הצורפות והתכשיטים, כלי יודאיקה, אריגת בדים, רקמה ועוד — כולם על טהרת עבודת היד וחומרים משובחים. ניכר שזו היתה תעשייה מפוארת, מפעל ענק שסיפק עבודה לאמנים ויוצרים ובעלי מלאכה שונים בתמיכה ממשלתית. ולכן קשה שלא לחשוב על סדרי העדיפויות של השלטון בעשורים האחרונים, שאינו מעודד יצירה ומלאכת כפיים. לא מדובר רק בכסף אלא בהבנה שתעשיית העיצוב היא לא רק כלכלית אלא נכס תרבותי, בהבנה שיש למסד הקלות רגולטוריות שלא קיימות, לפעול לנגישות של מידע, לחנך ולהשקיע בעבודת כפיים.
בית משכית הוקם על ידי רות דיין ב־1954 כעסק החברתי הראשון של ישראל. דיין שאפה לתת פרנסה למאות העולים שהגיעו אז לארץ, הרבה לפני שמשכית נהפכה לשם נרדף לאופנת יוקרה. היא סיירה ביישובי העולים בפרוזדור ירושלים, לשם נשלחה כמדריכה חקלאית, וכשלמדה כי קשה להם להתפרנס, אספה וריכזה אמנים שונים לסדנאות וקורסים והחלה להעסיק אותם בפסי הייצור של משכית. בצד פרנסה ביקשה גם לעודד אותם לשמר את האמנויות האתניות והפולקלוריות שלהם וכך, למשל, התפתחה הרקמה המסורתית של משכית שהיתה חלק בלתי נפרד מסגנונה, בין השאר של רוקמות ערביות מקומיות. לאורך השנים היו מי שראו במודל הפעולה הזה של משכית ניכוס כוח עבודה של שכבות מוחלשות, מפעל כלכלי פוליטי שביקש לחבר מסורות אתניות לזהות ישראלית אחת, לרבות הפולקלור הפלסטיני.
הפוליטיקה הזאת נוכחת בתערוכה, גם אם ברמזים. "התערוכה מקבצת רגעים יפים של המצאת הישראליות, שיש בהם תושייה ומעוף, אך היא אינה מעלימה עין מנקודות העיוורון שאפיינו אותה ביחס למאבקים החברתיים ולמתחים הפוליטיים שביסודה", אומר אוצר התערוכה שחר אטואן. "בתוך העושר החזותי, החומרי והחושי שהיא מציעה, מקופלים נרטיבים של זהות, לאום וחברה שמוסיפים ללוות אותנו עד היום. רואים את זה, למשל, בפרק מסורת. ב־1967 אחרי מלחמת ששת הימים משכית עברה מרקמה תימנית לרקמות פלסטיניות. רות האמינה באמת שאפשר לתת עבודה לכולם והיו נקודות עיוורון, היה פער בין הקונים לרוקמים.
“אנחנו נמצאים ברגע מדמם ומכריע בכל מה שקשור לציונות והישראליות. אפשר רק להתענג על היופי ויש פה הרבה ואפשר גם לצלול עמוק יותר. יש כל מיני רבדים וכל אחד ימצא את מה שהוא רוצה".
6 צפייה בגלריה
שרה ג'סיקה פרקר בשמלה רקומה של משכית בפרק מתוך “סקס והעיר הגדולה"
(צילום: Craig Blankenhorn | HBO Max)
לצד פריטי העבר מוצגים בתערוכה פריטים חדשים, ואטואן מצליח ליצור רצף ודיאלוג מעניין ביניהם. משכית בגלגולו הנוכחי מצליח לשלב בין עברו העשיר של המותג למודרניזם, בין אופנה עדכנית לאופנה ישראלית אותנטית. שרון טל מבינה את מורשתו ויוצרת פריטים עכשוויים ובה בעת על־זמניים, כהמשך לעיצובים של לייטרסדורף למשכית של פעם, שאופיינו בזיקה לטבע, בחומרים טבעיים ובהקפדה על פרטים. אבל בעוד משכית של פעם התבסס על עבודות יד והיה למעשה אופנה עילית ללקוחות אנינות טעם שידן משגת, משכית של היום מציע גם קו שני, זול יותר, ומבקש לפנות לקהל צעיר ורחב יותר גם באמצעות שיתופי פעולה, האחרון שבהם עם גוטקס.
ועדיין אפשר לראות את המחוות למורשת, למשל בעבודות היד, ברקמות המתחקות אחר מסורות עתיקות וכאלה שמעטרות תשמישי קדושה, שממשיכות להיות חלק מהמותג, וגם בשימוש באריגים איכותיים כמו משי וקשמיר ובחומרים הטבעיים לרבות צדפים, חלוקי נחל או עץ זית שמשמשים לכפתורים. זה בא לידי ביטוי גם בסרט של רן סלבין המוקרן בתערוכה ומתמקד בעבודת האריגה והתפירה של משכית החדשה ובתוך כך משלב קטעי ארכיון.
אלה בצד אלה גם מוצגים מעילי מדבר מקוריים שנראים עכשוויים יותר מתמיד ומעילים בעיצובה של טל שיוצרת גרסה עירונית שיקית, מעט מחויטת יותר, מקצתם אף מעוטרים רקמות עשירות. הרקמות המגוונות המופיעות בכל חלקי התערוכה מותירות חותם. אם בהשראת רקמות תימניות, פלסטיניות, או רקמות שמלות הכלה העשירות ואם רקמת הטווסים העכשווית על כפתן משי בגוון אפרפר שלבשה גיבורת סדרת ההמשך של "סקס והעיר הגדולה" קארי בראדשו (בגילומה של שרה ג'סיקה פרקר). אלה גם אלה מותירות את המתבוננים בהן משתאים מיופיין. שלא לדבר על התכשיטים המרהיבים של משה בן דוד ושל לייטרסדורף עצמה שיצרה משברי זכוכית עתיקה שנסחפה במי הים קולקציית תכשיטים שלמה בשם "משוטטי החופים". התערוכה נוגעת בחלק קטן בלבד מהמנעד הרחב של היצירה של משכית שבימי התהילה שלו, בצד בגדים ואריגים גם יצר שטיחים יפהפיים, תכשיטים, כלי בית ורהיטים.
