"האב": סרט אימה מפני הזיקנה וכל מה שקשור בה
"האב": סרט אימה מפני הזיקנה וכל מה שקשור בה
אנתוני הופקינס זכה באוסקר כשגילם אב ששוקע בדמנציה במחזה הראשון והמערער שעיבד פלוריאן זלר לקולנוע. מדיום, שיש להודות, מתאים לו יותרוזהו סוף הזיכרון
אם אתם מנויים לתיאטרון ראיתם בשבע השנים האחרונות הרבה מהצגותיו של פלוריאן זלר, כוכב־העל הנוכחי של התיאטרון המסחרי. זלר עובד בסדרות: אחרי ״השקר״ היה לו ״האמת״. אחרי ״האב״ (בית ליסין), הוא כתב את ״האם״ (גשר) ו״הבן״ (הקאמרי). המחזה הראשון שלו שעובד לסרט היה ״שעה של שקט״, שביים פטריס לקונט, המוצלח בדרך כלל. זה היה להיט ענק בצרפת, אבל אני חשבתי שהוא בלתי נסבל ולקח לי שנים להעז לבחון עוד משהו מפרי עטו של זלר.
כמחזאי (ואני לא מבין בתיאטרון) זלר תקוע בשטיקים בנאליים, אבל הסיטואציה הדרמטית שיצר ב״האב״ — על גבר בשנות ה־80 לחייו שמתחיל לשכוח מיהו, איפה הוא ואת כל מי שסביבו — מאפשרת לכל שחקן שיגלם את הדמות הזאת לזכות בפרס. אולי כי זה תפקיד שמיועד לשחקנים גדולים מלכתחילה, כאלה שיכולים לעבור בהרף עין מעוצמה לחולשה, מדמות כריזמטית לדמות כבויה, מדמות סוחפת ומצחיקה לדמות שברירית וטראגית, מדמות מאיימת ונערצת לדמות מעוררת רחמים.
כך, רובר הירש, הראשון שגילם את הדמות הזאת בהפקה הצרפתית, זכה בפרס מולייר; קנת קרנהם, שגילם אותו בווסט־אנד בלונדון, זכה בפרס אוליבייה; פרנק לנג׳לה, שגילם אותו בברודוויי, זכה עליו בטוני; ששון גבאי, שגילם אותו בתיאטרון בית ליסין זכה עליו בפרס התיאטרון. וכשהגיע תורו של אנתוני הופקינס לגלם את הדמות הזאת בקולנוע — הוא זכה באוסקר.
בתיאטרון קראו לדמות הראשית אנדרה, אבל כשהגיע הזמן לעבד את המחזה הצרפתי לתסריט שמתרחש בלונדון ובאנגלית, זלר שינה את שם הדמות הראשית ל״אנתוני״, כי מבחינתו היה רק שחקן אחד שיכול לגלם את הדמות הזאת, הופקינס הסכים.
אף שמפיצי הסרט בארץ חיכו בסבלנות עד שובה של יוזמת ״שלישי בשלייקס״ כדי להפיץ את ״האב״, מתוך תקווה שבני גיל הזהב ירוצו לראות סרט העוסק בבן גילם, למעשה זהו סרט אימה מעורר פלצות: מפני הזיקנה ומפני הבלתי נמנע. אימה מהרגע שבו אדם נהפך לאסיר בתוך מוחו ומאבד את הקשר בין עבר והווה, מציאותי ומדומיין.
זו דרמה לחמישה שחקנים ודירה אחת. הופקינס מגלם את אנתוני, מהנדס בגמלאות, שגר בדירה רחבת ידיים ונהנה להקשיב למוזיקה קלאסית באוזניות. ״בדידות״ מאת הנרי פרסל הוא הקטע המוזיקלי שפותח את הסרט. אוליביה קולמן (זוכת האוסקר על ״המועדפת״) מגלמת את אן, בתו, שבאה לבקר אותו, לדרוש בשלומו ולנסות לשכנע אותו לאפשר למטפלת במשרה מלאה להיות איתו כדי לעזור לו כשהוא לבד. לבת יש בשורה: היא עומדת לעזוב את לונדון ולעבור לפריז, שם היא פגשה בן זוג חדש. האב נרעש, נפגע ומשתבלל לתוך עצמו כשהוא מבין שבקרוב ישאר לבד. והוא גם לא מצליח להבין מיהם האנשים האלה שנמצאים אצלו בבית והוא לא מזהה אותם. אנתוני נע בזריזות בין קשת של תחושות ורגשות: הוא זועף ואז סטואי, עצבני ואז עליז, כועס ואז מיואש, אופורי ואז מבולבל. והוא הולך ומתכנס לתוך עולם רגשי וקורס לתוך ברירת המחדל שלו כילד: עם עקשנות, פגיעות ואף שובבות רגעית. כשזה מגיע לתלות באחרים, ולמצבי רוח משתנים, הופקינס מפליא באופן שבו הוא מחבר בין סוף החיים לראשיתם.
״האב״ הוא סרטו הראשון של זלר כבמאי קולנוע, והוא נעזר לשם כך בתסריטאי והמחזאי הבריטי כריסטופר המפטון (״יחסים מסוכנים״) במלאכת העיבוד. אף שהוא מגיע מהתיאטרון, זלר מוכיח יפה שהסיטואציה הזאת, למרות הקאמריות שלה, למעשה מתאימה יותר לקולנוען. את מה שהתיאטרון עושה באמצעות פירוטכניקה עיצובית מרשימה אך מושכת תשומת לב, כדי להציג את הדיסאוריינטציה של אנתוני, הקולנוע עושה באנדרסטייטמנט ובמינוריות אלגנטית, שצופים לא מרוכזים עשויים להחמיץ. אבל שם טמונה גדולתו של הסרט — לא בתסריט, שהרי סרטים על זיקנה ודמנציה כבר ראינו בעבר, אלא באופן שבו זלר עושה שימוש בעריכה ובעיצוב התפאורה כדי להכניס את הצופים לתוך מוחו של אנתוני. אנחנו חווים את הבלבול איתו. זה סוד כוחו של הקאט: כשסצינה אחת מתחלפת בשנייה אנחנו יודעים אינטואיטיבית, אחרי שנים של התניה וצפייה בסרטים, ששינוי סצינה הוא גם שינוי בזמן. אבל כשסרט נראה לנו כאילו הוא מתרחש באותו מקום ובזמן רצוף, מעברי הזמן סמויים מהעין, ונראים כחלק ממוסכמות השפה הקולנועית, ויכולים להקפיץ אותנו אחורה או קדימה בזמן. כך, הדירה שנראית לנו מוכרת בסצינה הראשונה, פתאום נראית מעט שונה בסצינה הבאה. עברנו מקום או עברנו זמן. ובאמצעות השינויים העדינים האלה, הצופים בסרט (להבדיל מהצופים בהצגה) חווים את הבלבול של אנתוני, שכבר לא לגמרי משוכנע מיהו, איפה הוא ובאיזה זמן הוא מצוי.
למעשה "האב" הוא סרט אימה: מפני הזיקנה ומפני הרגע שבו אדם נהפך לאסיר בתוך מוחו ומאבד את הקשר בין עבר והווה, מציאותי ומדומיין
אנתוני הופקינס ואוליביה קולמן ב"האב". מעבר מזהיר בין קשת של רגשות
