"דחיתי כמה סלבס שביקשו ממני דוקו. להיות סלב זה לא מספיק. צריך סיפור"
"דחיתי כמה סלבס שביקשו ממני דוקו. להיות סלב זה לא מספיק. צריך סיפור"
למפיק ג'ון באטסק יש תרומה אדירה לתור הזהב של סרטי התעודה, כמי שחתום על כמה מסרטי המפתח בז'אנר בעשורים האחרונים. לקראת הגעתו לפסטיבל "דוקאביב" הוא מספר על שיטת העבודה שלו ועל חיבתו היתרה לבמאים ישראלים
כשמדברים על הדור החדש של הקולנוע התיעודי, כזה שיש לו ערך קולנועי, סוחף ושגם מצליח להפוך ללהיט מסחרי - למפיק הבריטי היהודי בן ה־59 ג'ון באטסק (Battsek) יש תרומה חד־משמעית למהפכה. אחרי הכל הוא חתום על כמה מסרטי התעודה המופלאים, המותחים, המרגשים והמטלטלים של 30 השנים האחרונות, ובהם שני זוכי האוסקר "יום אחד בספטמבר" (1999) על הטבח באולימפיאדת מינכן, ו"מחפשים את שוגרמן" (2012) על מוזיקאי אמריקאי שגילה בזקנתו שהיה כוכב בדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. "אני תמיד מחפש סרטים שיש להם סיפור אוניברסלי, קולנועי, גדול מהחיים", הוא אומר בשיחה עם "כלכליסט".
בפסטיבל "דוקאביב", שמתקיים בימים אלה בסינמטק תל אביב, באטסק יקיים כיתת אמן ויציג שניים מסרטיו החדשים כמפיק: הראשון הוא "בובי וויין: הנשיא של כולם", סרט פוליטי אקטיביסטי, שעוקב אחרי הקמפיין של הראפר בובי וויין להיבחר לנשיא אוגנדה, ועל רדיפתו על ידי השלטון של הנשיא המכהן בראשות המדינה זה 35 שנה; השני הוא "לנשום עמוק", דרמת ספורט עוצרת נשימה, במובן הכי מילולי של המילה, על הצוללנית האיטלקית אלסיה זקיני ומסעה לשבור את שיא העולם לצלילה חופשית (ללא בלוני חמצן), עד שתאונה בחור הכחול בדהב לוקחת את הסיפור הזה לכיוון טראגי.
שתי הפקות נוספות של באטסק מככבות כעת בטלוויזיה: "בום בום בקר" על הקריירה המזהירה של הטניסאי בוריס בקר והסתבכותו עם החוק אחרי שפשט את הרגל (אפל TV פלוס), ו"אם הקירות האלה יכלו לשיר", סרטה של מארי מקרטני, בתו של פול מקרטני, שזכתה לגישה חסרת תקדים לתוך אולפני אבי רוד, כדי לספר את סיפורו של האולפן, של האמנים שהקליטו בו, ושל הילדות שלה בין כתליו (דיסני+).
ארבעת הסרטים האלה מציגים את שני הנושאים שהכי מעניינים את באטסק כמפיק: ספורט ומוזיקה. "אני חולה על ספורט", הוא אומר, "לכן זה לא מקרי שאני עושה הרבה סרטים על ספורט וספורטאים". הוא גם מספר כי הוא מגייס לסרטיו תקציב של 2-1.5 מיליון דולר, ומקדיש כ־10% ממנו למוזיקה, שתיתן לסרטים סחף וקצב.
על חלק מהסרטים אתה חתום כמפיק, ועל אחרים כמפיק אחראי. מה ההבדל בין שני הקרדיטים האלה?
"אני חתום כמפיק על סרט שאני יזמתי וליוויתי מראשיתו, לעתים קרובות אני מוצא רעיון ומלהק עבורו במאי. מפיק אחראי הוא קרדיט שאומר שמישהו כבר בא אליי עם יצירה שכבר יצאה לדרך, אבל נתקע איתה וזקוק לעזרה בגיוס כסף או חבירה למפיצים".
לפעמים מגיעים אליו האנשים עצמם ומציעים לו שהוא יפיק עליהם סרט תיעודי. כך היה עם אריק קלפטון, עם הרולינג סטונס, עם הטניסאי אנדי מוריי ועם הכדורגלן ג'ורג' בסט.
מה קורה אם מישהו כזה מגיע אליך, הוא מפורסם והכל, אבל אין לו סיפור שיכול להחזיק סרט?
"גם זה קורה, וזה בדיוק נכון. אני מחפש בכל אחד מהסרטים שלי סיפור שהוא גדול יותר מרק הנושא שלו. כבר יצא לי לסרב לכמה מפורסמים, כשהבנתי שאין להם ממש סיפור שיחזיק סרט".
הפילמוגרפיה של באטסק מלאה בחיבורים עם יוצרים ותכנים ישראליים: הוא התחיל את הקריירה הקולנועית שלו כיחצן הסרטים של גולן־גלובוס באנגליה ("רובם היו גרועים", הוא נזכר), והפיק את "יום אחד בספטמבר", את "טהורה לעד", סרטה של מאיה זינשטיין על בית"ר ירושלים, שזכה בפרס האמי הבינלאומי, שני סרטים של הבמאי הישראלי־אמריקאי אמיר בר־לב ("הבת שלי יכולה לצייר את זה" ו"הסיפור של טילמן") ואת הסרט על השדרן מייק וואלאס, שביים הישראלי אבי וייסבלאי. הוא טוען שזה לא קרה בכוונה, אבל זו עדות לכישרון שיש ליוצרי תעודה ישראלים.
באטסק גם מפתח קשרי ידידות קרובים עם הבמאים שלו: "אמיר הפך לאחד מחבריי הטובים ביותר, מאיה היא הסנדקית של בני, שקרוי על שמו של מליק בנג'לול, הבמאי של 'שוגרמן'".
בנג'לול השבדי התאבד שנתיים אחרי שזכה באוסקר על "שוגרמן". באטסק, שהיה חבר קרוב שלו, עדיין נראה נסער מהתרגשות כשאני מבקש ממנו שיספר לי עליו. "עצוב לי שמליק עשה סרט על אמן שהעדיף לוותר על קריירה יוקרתית כדי לחיות את חייו בשקט ובצנעה ולהגיד לעולם 'זה אני וזהו'. וזה שובר את לבי שהוא עצמו לא הצליח ליישם את המסר של הסרט שלו ולא הצליח להתמודד עם ההצלחה שלו".
אחיו של ג'ון הוא מפיק הסרטים דניאל באטסק, מי שעמד בראש אולפן הסרטים מיראמקס אחרי ימי הארווי וויינסטין, הקים את מחלקת הקולנוע של נשיונל ג'יאוגרפיק וכיום עומד בראש פילם 4, חברת ההפקה של ערוץ 4 הבריטי, אחד הגופים המרכזיים בהפקת סרטים באנגליה. "אני משתדל להביא לאחי כמה שפחות מהפרויקטים שלי כדי לא להעמיד אותו במצב לא נעים", הוא אומר. "הניסיון מלמד שברוב המקרים הוא ממילא אומר לי לא".
זה לא הסיפור היחיד על אחים בקריירה שלו. בתחילת דרכו הוא חלק משרד עם המפיק אנדרו מקדונלד. באטסק בדיוק הפיק סרט עלילתי, "שנאתי את התהליך, סבלתי, ולא היה לי מושג איך אני ממשיך מכאן". לעומת זאת, מקדולנד בדיוק הפיק את "טריינספוטינג", "בסך הכל אחד הסרטים הכי גדולים בתולדות הקולנוע הבריטי". באטסק קינא בהצלחת שותפו לחדר. כחובב ספורט ומוזיקה הוא נכנס לקולנוע בלונדון לצפות בסרט התיעודי "כשהיינו מלכים", שסיפר על הקרב המיתולוגי בין מוחמד עלי וג'ורג' פורמן. "מה שהדהים אותי בסרט היה שהוא לא ממש סרט על ספורט, אלא סרט על התקופה של שנות השבעים, המוזיקה והפוליטיקה. תוך כדי הסרט הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות מעכשיו — סרטים כאלה.
"כשיצאתי מהסרט נכנסתי למכונית ושאלתי את עצמי איזה סיפור אני מכיר מתולדות הספורט, שאפשר לעשות עליו סרט תיעודי שיהיה דומה לזה, ואז נזכרתי בסיפור רצח הספורטאים במינכן", הוא מספר. "שאלתי את עצמי מה אני יודע על האירוע הזה, מה קרה שם ומי היו הנרצחים, והבנתי שאני לא יודע כלום. אז החלטתי לעשות על זה סרט תיעודי ופניתי לקווין מקדונלד, אחיו של אנדרו, שעשה כבר כמה סרטים תיעודיים קצרים".
ההצלחה הביקורתית והמסחרית העצומה של "יום אחד בספטמבר" הזניקה את הקריירה שלו שכוללת כמה מסרטי התעודה היפים ביותר של שני העשורים האחרונים: "המתחזה" (2012) על אדם שמשכנע משפחה אמריקאית שהוא בנם הנעדר, "החילוץ" (2021) על מבצע ההצלה של קבוצת הכדורגל התאילנדית שנלכדה במערה, "רסטרפו" (2010) על יחידת צבא ארה"ב שנלחמת באפגניסטן, "הסיפור של טילמן" (2010) על כוכב הפוטבול פאט טילמן, ו"פרויקט נים" (2012) על חוקר שגידל שימפנזה כבן אנוש.
אתה מבין שהריאיון הזה, והעובדה שעבדת עם יוצרים ישראלים, יגרמו עכשיו לעוד במאים ישראלים לפנות אליך עם רעיונות לסרטים. אתה תהיה מוצף.
"אני אשמח לזה. לא הייתי יכול לעשות את הסרטים שעשיתי אם היוצרים עצמם לא היו פונים אליי ומציעים לי את הנושאים האלה. אני זקוק ליוצרים ומחפש כל הזמן נושאים לסרטים הבאים".
