למרחק ארוך: בדידותן של רצות המרתון
למרחק ארוך: בדידותן של רצות המרתון
לעגו להן, טענו שהרחם שלהן יצנח למסלול וחסמו אותן פיזית. ללא מאבק עיקש של ספורטאיות אמיצות, מקצה ריצת המרתון לנשים, שישראל השיגה בו בחודש שעבר הישג שיא, לא היה מתאפשר
בחודש שעבר זכתה האתלטית הישראלית לונה צ'מטאי סלפטר במדליית ארד בריצת מרתון באליפות העולם באורגון שבארה"ב. היא סיימה עם התוצאה המרשימה 2:20:18 שעות, וזכתה במדליה הראשונה במקצועות המסלול, והרביעית בסך הכל לישראל באליפויות העולם באתלטיקה. זה הישג יוצא דופן של גאווה מקומית, וגם נשית.
הגאווה לא היתה גורפת, לפחות לא בתחילת דרכה של סלפטר. לאורך הקריירה שלה הוטחו בה מיני עלבונות ופקפוקים אשר לאותנטיות שבייצוג שלה את ישראל, מאחר שאינה ילידת הארץ ומסיבות אחרות השמורות עם המפקפקים. ב־2018, כאשר זכתה במדליית זהב באליפות אירופה, אמר אז המאמן שלה, שהוא גם בעלה, דן סלפטר: "כל צרי העין יסתמו עכשיו את הפה… היא התגברה על כל הקשיים. זה היה החלום שלה — להניף את הדגל".
צרות העין שהזכיר היא חלק ממסורת ארוכת שנים נגד מרתוניסטיות, ולא רק בגלל מוצאן, אלא בשל מגדרן — היותן נשים. קשה להאמין אך עד לפני כ־40 שנים על נשים נאסר להתחרות בריצת מרתון באולימפיאדה, ובריצות מרתון בכלל. שוברת תקרת הזכוכית (או קורעת סרט הסיום) המפורסמת ביותר היא קתרין סוויצר, שהיתה לאישה הראשונה שנרשמה, השתתפה וסיימה את מרוץ המרתון הנודע של בוסטון, זאת אף שאחד ממנהלי המרוץ ניסה אז למנוע ממנה לרוץ פיזית ובכוח. בהמשך היא גם היתה האחראית לכך שמרוץ המרתון לנשים הוכר כענף אולימפי.
כאשר חודשו המשחקים האולימפיים ב־1896 נאסר על נשים להשתתף בריצת מרתון. אבל בחודש מרץ של אותה שנה אצנית יוונייה ששמה סטמאטיס רוביתי נהפכה לאישה הראשונה שרצה מרתון, וסיימה את המסלול באתונה, אף שההישג שלה לא הוכר על ידי הוועד האולמפי.
שנים אחר כך נעשו עוד ניסיונות של נשים להשתתף במרתון, אך האיסור עמד על כנו. ב־1966 רוברטה גיב התחבאה בין השיחים בתחילת מרוץ המרתון של בוסטון, כשהיא לבושה קפוצ'ון, השתלבה מבלי שהבחינו בכך שהיא אישה וסיימה את המרוץ באופן לא רשמי בזמן של 3:21:35 שעות. "לא התכוונתי לצאת בהצהרה פמיניסטית", אמרה אז גיב. "רצתי מול המרחק, מול היכולת שלי, לא מול הגברים".
לפני שנות ה־80 לא היו מרוצים למרחקים ארוכים באולימפיאדה לנשים בכלל — לא רק מרתונים. במשחקים האולימפיים במוסקבה ב־1980 המקצה הכי ארוך לנשים היה 1,500 מטר.
היו שתי סיבות שלא איפשרו שיתוף של נשים בריצות. ראשית, היו כמה מומחים שטענו כי ריצות למרחקים ארוכים יפגעו בבריאותן של נשים. "התפיסה היתה שהרחם שלך עלול ליפול על הרצפה", סיפרה סוויצר לסקיי ספורט לפני חצי שנה. הטענות האלה כמובן הופרכו לא רק על ידי מאמרים רפואיים אלא גם על ידי האצניות עצמן, שרצו מרחקים ארוכים במשך שנים מבלי ששום רחם נפל על המסלול.
1 צפייה בגלריה
קתרין סוויצר במרתון בוסטון, 1967, מאחוריה ג'ון סמפל מנסה לעצור אותה ועמיתיה מונעים זאת ממנו. המאבק על ההשתתפות כלל התחפשות לגבר ורישום בשם בדוי
(צילום: גטי)
הסיבה השנייה היתה בירוקרטית: כדי שיכללו ענף ספורט נשי במשחקים האולימפיים, צריך שיתאמנו בו בסדר גודל נרחב בלפחות 25 מדינות על פני שתי יבשות (התנאי לענף ספורט של גברים הוא 50 מדינות בשלוש יבשות), ונטען כי הענף פשוט לא פופולרי דיו. סוויצר פעלה לתיקון התפיסה הזאת והנתונים האלה.
את הפרסום שלה קנתה סוויצר כאשר היתה סטודנטית באוניברסיטת סירקוז, והתאמנה בריצת מרתון אצל המרתוניסט לשעבר ארני בריגס, לאחר שהוכיחה גם לו כי נשים בהחלט יכולות לרוץ 42 ק"מ רצוף. היא ציינה בפניו את רוברטה גיב, שעשתה זאת אך שנה קודם לכן, גם אם לא באופן רשמי, ונרשמה למרתון בוסטון ב־1967 בראשי תיבות ושם משפחה - ק"ו סוויצר, ומאחר שאיש לא הבין שמדובר באצנית, היא התקבלה.
הבוקר של המרתון, ב־16 באפריל 1967, היה אפרורי. מזג האוויר היה קר, רטוב וסחוף רוחות. אך כל 600 האצנים היו במצב רוח מרומם, "כולם ממש תמכו בי, כל האצנים הגברים היו נהדרים", סיפרה באותו ראיון לסקיי ספורט.
אבל אחרי כ־5 ק"מ של ריצה, הכל השתנה. אוטובוס עם עיתונאים חלף לידה, והעיתונאים צעקו לה "מה את עושה במרוץ? מה את מנסה להוכיח?". במקביל הגיע עוד אוטובוס של בכירים, ועליו גם אחד ממנהלי המרוץ, ג'ון סמפל, שזינק ממנו ורץ לקראתה. "הוא תפס את המספר שהוצמד לחולצה שלי וניסה לקרוע אותו בכוח מהבגד שלי, תוך שהוא צועק 'עופי לעזאזל מהמרוץ שלי ותני לי את המספר!'".
המאמן שלה ניסה להניא אותו בדיבורים, ואז הגיע מי שהיה החבר שלה באותה תקופה, שרץ יחד איתה במרתון, שחקן פוטבול גדול ממדים, והתנגש בכוח בסמפל, שסוף סוף הרפה ממנה. "לא הבנתי למה סמפל כל כך כעס", נזכרה סוויצר. "אבל באותו רגע גם אני כעסתי, פניתי למאמן שלי ואמרתי לו 'אני הולכת לסיים את המרוץ הזה — גם אם זה יהיה על ארבע'. כי אם לא אסיים, אף אחד לא יאמין שנשים יכולות לעשות את המרוץ הזה".
היא סיימה אחרי 4:20 שעות. "הייתי בקושי בת 20 ואמרתי 'אנחנו נחזור ונחזור שוב, ואם לא תיתנו לנו להיכנס למועדון שלכם, נפתח מועדון משלנו’".
כך אכן קרה ב־1984, במקצה הראשון של מרתון לנשים באולימפיאדה בלוס אנג'לס. ג’ואן בנויט, ש־17 ימים קודם לכן עברה ניתוח בברך, בשל פציעה באחד האימונים — היתה לרצה הראשונה שזכתה במדליית זהב בענף הזה. בזמן הריצה פתחה פער אדיר מחברותיה, ורצה במשך זמן רב כמעט לבדה, עד הכניסה המרגשת לבדה לאצטדיון לתרועת הקהל כולו וקריעת סרט הסיום בזמן של 2:24:52 שעות. השיא שקבעה שנה אחר כך בריצת מרתון שיקגו — 2:21:21 שעות, נשמר במשך 32 שנים.
