“לפעמים צריך לסבול את ההשפלות הקטנות"
“לפעמים צריך לסבול את ההשפלות הקטנות"
היזם ואיש העסקים רוני בורנשטיין פועל כבר שנים בשוק היפני. עכשיו הוא מוציא ספר פרוזה חדש המבוסס על סיפורו האישי וגם יכול לשמש סוג של מדריך עסקי. “מי שיקרא אותו יידע אילו שגיאות לא לעשות ביפן"
"אומרם שיפן ענייה באוצרות טבע, וכי אוצר הטבע האמיתי שלה הוא אנשיה. אני יכול להעיד על כך בעצמי; יותר משלושה עשורים אני בא יוצא בשעריה, והכרתי רבים מבניה... ועדיין, כאז כן היום, הם חידה בעיניי", כך כותב איש העסקים רוני בורנשטיין ברומן פרי עטו "טעם נרכש" (הוצאת כרמל), שיוצא לאור ברגע הנכון — אולימפיאדת טוקיו, שלקראתה מונה בורנשטיין ל"שגריר של רצון טוב למשחקים האולימפיים טוקיו 2020". בורנשטיין הוא איש עסקים ויזם, שפועל בשוק היפני זה עשרות שנים. הוא יבואן רוטב הסויה קיקומן ועוד מאות מוצרים יפניים, ובעל חברות בתחום הביוטכנולוגיה והפרמצבטיקה. הוא שימש ראש לשכת המסחר ישראל־יפן במשך 12 שנה, וגם זכה ב־2015 בעיטור "מסדר השמש העולה" מטעם קיסר יפן וראש ממשלת יפן.
"טעם נרכש" מבוסס על סיפורו האישי של בורנשטיין, והוא חולק עם הקוראים תובנות על החוויה היפנית. מעין כללי עשה ואל תעשה בתרבות הכל כך שונה מזו שלנו. הספר נולד כספר עיון, אבל העורך שלו, הסופר אסף שור, יעץ לו להפוך אותו לרומן עם עלילה ודמויות. וכך אפשר לקרוא בו על בן דמותו של בורנשטיין, אביגדור, שמנסה את מזלו ביבוא ויצוא של חומרי גלם לתעשיית הקוסמטיקה, עד שהוא מגלה את יפן ומתחיל לעשות שם עסקים ביבוא ויצוא — וגם להצליח. בדרך הוא מתיידד עם בחור יפני, שמו קאזונורי איסקי, ודרכו הוא לומד את המקום, אם כי איסקי עצמו יש בו משהו שונה ונועז יחסית לתרבות שממנה בא.
בורנשטיין (69), נשוי לד"ר לילך ניישטאט־בורנשטיין ואב לשלושה, עשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית. בזמן לימודיו החל לעבוד בחברה תעשייתית פרטית, שעוסקת ביצוא ויבוא של חומרי גלם. "התלבטתי מה יותר מושך אותי — העסקים או האקדמיה. בסופו של דבר החלטתי על העסקים", הוא מספר. וכמו גיבור ספרו, גם הוא הבין את ההזדמנות הכרוכה בעסקים עם היפנים, והחל לאט לאט לכבוש את מקומו שם. "ניסיתי לתאר את העולמות העסקיים של הישראלים ושל היפנים וכמה הם שונים זה מזה, ומה צריך לדעת”, הוא מסביר, ”זה לא מדריך לאיך עושים עסקים ביפן, אבל מי שיקרא אותו יידע אילו שגיאות לא לעשות ביפן".
ישראלים, מבהיר בורנשטיין, אוהבים קיצורי דרך. "לפני שבועיים מתקשר אליי מישהו מאחת מחברות הביטוח הכי גדולות בישראל", הוא מספר. "הוא רצה עזרה, הנציג שלו נמצא עכשיו ביפן והוא רוצה את הטלפון של המנכ"ל של חברה גדולה שם — 'והוא ייקח את זה משם'. אמרתי לו, זה לא עובד ככה. אתה צריך ללכת לפי הסדר וההיגיון של היפנים. החברה וההחלטות הן היררכיות, הן מתחילת מלמטה ועולות לאט לאט דרך המנהלים, וכשהמנהל הגבוה אומר כן, הוא מוריד את זה חזרה למטה לבן אדם הראשון שפגשת, ואז יש קונצנזוס, כולם יודעים שיש החלטה. אין קיצורי דרך. ולפעמים צריך לסבול את ההשפלות הקטנות".
גם אביגדור, גיבור "טעם נרכש", מגיע לביקור הראשון שלו ביפן להוט לעשות עסקים כמו ישראלי טוב, והיפנים מובילים אותו בוויה דולורוזה המיוחדת להם. "מקבלים אותו בחדר ישיבות בקומת הכניסה עם כל השליחים של פדקס, לא נתנים לו כיבוד, הוא נורא נעלב. הייתי אולי 50-40 פעם ביפן, יום אחד יצאתי מריצת בוקר שם ושאלתי עצמי איך אני כל כך הרבה שנים ביפן ומכיר כל כך הרבה אנשים, ועדיין משהו אני לא מבין, משהו עמוק חסר לי בהבנת התרבות שלהם”.
הצלחת לפענח את החידה באמצעות הכתיבה?
"מהרבה היבטים כן ומהרבה היבטים עוד לא. גם היפנים עצמם אומרים שהם לא מבינים את עומק התרבות שלהם, ולמה לפעמים הם עושים דברים מסוימים. כל העניין של ההסכמה והקונצנזוס חשוב שם מאוד. הם מגיעים מעומקים של הדת, של השינטו והבודהיזם, דתות שמחפשות הרמוניה, שקט, הסכמה”.
"איש עסקים ייזהר לא לפגוע בכבודך. למשל השפה — יש אנשים שיודעים קצת יפנית ויכולים להגיד כמה משפטים, אבל כשיתחילו לדבר עם יפני, הוא יעבור מיד לאנגלית, כדי לא להביך אותך. ברגע שתעשה שגיאות, זה עלול להביך אותך. או למשל העניין של לשבת בישיבה, חדר שלם של אנשי עסקים בחליפות, כולם מהנהנים על כל דבר, אתה מבסוט לגמרי, ואז חוזר לארץ ומקבל תשובה שלילית. זה משום שהם לא יכולים לומר 'לא' בפניו של אדם”.
מאין לקוחה הדמות של איסקי?
"איסקי הוא דמות של איש עסקים יפני צעיר ואמביציוזי, שהיו בו גם סממנים לא יפניים, כי הוא קצת מתנגד לשיטה. איסקי היא דמות טראגית כי הוא משלם מחיר על טעות שעשה כשלא ציית לחוקים. שם זה לא כמו כאן, שמחליפים מקום עבודה בכל שלוש שנים בממוצע. שם אדם מרגע שגומר אוניברסיטה נשאר לעבוד באותה חברה. לכן בסולם התפקידים, עבור אנשים אמביציוזיים, הפירמידה נעשית צרה. אבל גם אלה שמזיזים אותם מהתפקיד כי הפירמידה צרה, תמיד ימצאו להם מקומות אחרים, או תוארי כבוד, או שיהפכו אותם ליועצים — כדי לא לבייש אותם. מכבדים את העובדים”.
יש לנו הרבה מה ללמוד, אם כך.
"הרבה מאוד. וגם ביחס שלהם למבוגרים ולזקנים, שהוא מאוד מכבד. עוד תחום שיש בו פער בין הישראלים ליפנים הוא המשפחה והעסקים. בישראל אנחנו מערבבים את המשפחה והעסקים. אפילו נסיעה לחו"ל במסגרת העבודה, יאללה ניקח את האשה. ביפן אין דבר כזה. העסקים והמשפחה הם שני דברים שונים לגמרי שלא מתערבבים”.
גם מעמד האשה שונה בין החברות, בישראל המצב קצת יותר מתקדם.
"זה משתנה לאחרונה, אבל עדיין יפן מפגרת בייצוג של נשים, ודאי בדירקטוריונים, הנהלות, תפקידים בכירים — יש מעט מאוד נשים".
הספר מתאר את התנגשות העולמות, הצייתנות היפנית והעדפת הסדר וההרמוניה, מול היצירתיות ופריצת הגבולות הישראליות. "היפנים בשנים האחרונות מבינים שהם צריכים לצאת מהקופסה", אומר בורנשטיין. "במיוחד כשהם רואים את השכנים שלהם עושים את זה טוב, הדרום־קוריאנים שהקדימו את היפנים בהשקעה בחברות סטארט־אפ ובחיפוש טכנולוגיות חדשות. יפן מבינה שהיא צריכה לעשות הסכמי סחר עם עוד מדינות, ולאפשר רב־תרבותיות. אפילו נאומי אוסקה, הטניסאית האולימפית המצטיינת שלהם, היא שילוב של אמא יפנית ואבא מהאיטי.
כשאומרים "טעם נרכש" מתכוונים בדרך כלל לאוכל, אבל אצלך בספר זו מטאפורה לעיכול הקודים התרבותיים בכללותם. החיבור ליפן הוא לא תמיד טבעי.
"זה מתחיל בסושי, שאתה נותן למישהו לאכול דג נא, בהתחלה הוא לא אוהב אבל אחרי שטועם מבין שזה טעים. בפעם הראשונה ביפן אתה חושב שהגעת לכוכב שבתאי. מוזר. אחר. אבל כשאתה כבר נכנס לזה, משהו מושך אותך פנימה ואתה לומד לאהוב את זה.
