"בתור סופר ידעתי שאני בהלם קרב לפני שהבנתי זאת כאדם"
"בתור סופר ידעתי שאני בהלם קרב לפני שהבנתי זאת כאדם"
במשך השנים שאחרי שירותו הצבאי בשטחים הדחיק ישי רון את זיכרונותיו, אבל מפגש טעון עם חבריו לצוות בדובדבן גרם לו להתמוטטות ולהתקפי חרדות. אחד הדברים שעשה כדי להתגבר היה לחזור לכתב יד שלו על חייל בפוסט־טראומה משירותו בעזה. עתה יצא הספר וכבר אומץ בחום על ידי חיילים והוריהם
הרבה יצירות שהחלו להיכתב לפני 7 באוקטובר, נטענות במשמעות חדשה אחריו. אחת מהן היא ספרו של ישי (אישי) רון "כלב", שראה אור לפני כמה חודשים בהוצאת "בראשית". זה סיפור על אדם בפוסט־טראומה שנהפך לנרקומן חסר בית, ומבקש גאולה דרך הביבים. הזיכרונות מעזה רודפים אותו, האלכוהול והגראס כבר לא ממסכים, נשאר ההרואין. רק כלב עזוב אחד מציל אותו מעצמו.
סיפורו האישי של ישי רון לא רחוק מזה. הוא שירת בדובדבן, בעיקר בשטחי יהודה ושומרון. אבל במשך שנים לא קישר את התקפי החרדה עם השירות הצבאי. דווקא הספר שכתב הקדים אותו — המודעות באה אחרי הכתיבה.
עזה בספר נוכחת מאוד, כמקום התרחשות הטראומה, והיא חוזרת אליו בהבהובים שוב ושוב: "בלילה ההוא התפוצצה אצלי בראש פצצה — קטנה מכדי שיהיה בה מקום לכל ההרוגים, שלנו ושלהם, לריח המתכתי של הדם, לזה שעולה מבשר נחרך ומפנים של לוחמים מרוחות בצבעי הסוואה, ומנשקים ומכשירי קשר. לא היו אלונקות ולא מדים או פקודות, לא מנות קרב או מימיות מסריחות ולא מספרי ברזל. היו רק פחד, צעדים וכלב מת כרוכים זה בזה לבלי התר", הוא כותב שם.
רון (50) גדל בהוד השרון. בצבא שירת ביחידת דובדבן, אחרי השחרור למד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, שם פגש את אשתו אלינור. היום הם הבעלים של חברת "סימפלי גוד" למוצרי תינוקות, יש להם שלושה בנים והם מתגוררים בכפר סבא.
רון כבר פרסם לפני כמה שנים ספר ראשון, "אפוקליפסה של חג", ושני ספרי ילדים. "כלב" הוא טקסט חזק מאוד, שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים, פסקה אחרי פסקה, יש בו משהו ישיר ואינטימי, שגם לא חס על הקוראים, כמו תיאורים של התעללות בכלב או נרקומן בשעת הזרקה.
גיבור הרומן גלר היה קצין בגולני, אבל אחרי הצבא לא מצליח לחיות חיים רגילים. הוא שוקע לשימוש בסמים, הופך לדר רחוב, חי בחורבה נטושה בנוה צדק, מקבץ נדבות. עד שנקלע לחייו כלב. הוא מציל את הכלב, והכלב מציל אותו."המתים של עזה רדפו אותי לכל מקום", הוא כותב. "אני יריתי ופוצצתי והרגתי כל מה שזז, פיקדתי על ילדים ושלחתי אותם להרוג, והמחבלים המזוינים יצאו מכל מקום כמו חפרפרות, והם דפקו בנו טילים והם ירו עלינו והחברים נשרפו לי מול העיניים".
שני דברים מעניינים קשורים בספר הזה. כאמור, רון בכלל לא היה מודע להיותו בפוסט־טראומה כשהחל לכתוב את הספר; ועוד דבר — הוא מעולם לא היה בעזה. רק ביהודה ושומרון.
"במשך 15 שנים אחרי השירות שלי כל הזמן עישנתי גראס", הוא מספר. "אחרי עישונים חזקים התחילו להתפרץ לי חרדות, הגראס כבר לא מיסך את הטראומה, אז הפסקתי לעשן והתחלתי לקחת תרופות פסיכיאטריות, וכל הזמן הזה לא הבנתי שאני הלום קרב. אשתי אלינור היתה אומרת לי 'אתה מרביץ לי מתוך שינה', ‘יש לך סיוטים, לך לטפל בעצמך'. ואני לא ייחסתי את החרדות לטראומה מהצבא, סוג של הכחשה. עם השנים החרדות התגברו. בעיקר בחו"ל — שם הן הפכו להתקפי פאניקה.
"בתקופת הקורונה הייתי בסטרס מאוד גדול בגלל הצמצום בהיקף העבודה. ואז הצוות שלי מהצבא יזם פגישת מחזור. הגעתי לשם מאוד טעון, מאוד לחוץ, פגשתי חברים מהשירות, זה היה מאוד מרגש אבל גם החזיר אותי אחורה. פגשתי את הבחור שיריתי בו בטעות במהלך פעילות מבצעית. העלינו סיפורים ודיברנו על דברים קשים".
רון מספר שחזר משם "לא אותו אדם, ואחרי כן חוויתי את ההתמוטטות המשמעותית שלי: חרדות שנמשכו שבועות וחודשים. תקופה מוטרפת לגמרי. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי את הקשר לשירות הצבאי, והתחלתי בתהליך מול משרד הביטחון וגם בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי — שיחות, טיפול בגישת EMDR, תרופות. וטיפולים אלטרנטיביים".
ועוד דבר רון עשה כדי להציל את עצמו: הוא חזר אל כתב היד של "כלב", שלמעשה החל להיכתב כמה שנים לפני כן. "זה הקטע המדהים: שבתור סופר ידעתי שאני בהלם קרב לפני שהבנתי זאת כאדם", הוא אומר. "היה לי קשה לעבוד ולהתרכז אז פניתי לעורך של ספרי הראשון יותם שווימר, והחלטנו לעבוד יחד”.
רון יצר קשר עם כמה דמויות מעולם הספרות, בין השאר הסופרות צרויה שלו ונועה ידלין. "נועה התלהבה, זה היה וואו חיובי. צרויה בהתחלה כתבה שהיא מאוד עסוקה ולא תוכל לקרוא בקרוב, אז כתבתי לה שתנסה רק שני פרקים. אחרי כמה זמן היא כבר ביקשה את כתב היד השלם. באותה תקופה חזר אליי גם הסופר גבי ניצן שעורך את מגזין 'בראשית', ומאוד התפעל. הוא פרסם כמה פרקים, הקוראים שלו ביקשו לקרוא את הספר כולו — ואז הוא הציע להוציא אותו לאור".
למעשה, זה הספר הראשון שרואה אור בהוצאת "בראשית", והוא הפך לתופעה. מהדורה ראשונה של 1,000 עותקים כבר נמכרה וכעת עומדים להדפיס מהדורה שנייה. "הרבה לוחמים התחברו לספר, וגם אמהות ללוחמים — הבית שלי הפך להיות מוקד עלייה לרגל, הרגשתי כמו בשבעה. הגיעו לפה המון אנשים שבאו לקחת את הספר שרכשו דרך ההוצאה, הם התיישבו והתחילו לשפוך את הלב, לספר על טראומות מהצבא, ולפעמים גם על טראומות שלא קשורות לצבא. זו היתה תקופה מהפנטת, ואתה כבר לא יודע אם זה בריא לך לנפש, אבל זה היה ממגנט".
מה המלחמה בעזה עושה לך עכשיו?
"זה מאוד קשה, אבל זה מטשטש קצת את הטראומה האישית שלי. אתה ניצב בפני אירוע בסדר גודל תנ"כי כמעט, אין סוף לזוועות ולטראומות, אני מסתובב עם דמעות בעיניים כל היום. אבל זה לא ייחודי לי, כמעט כל מי שאני מכיר חווה את זה ככה. זה לא שהטראומה הלאומית עושה את הטראומה שלך קלה יותר.
"זה אירוע ייחודי שאף אחד לא חווה משהו כמותו, זה פורט על כל הטראומות האפשריות, לא רק טילים ופיגועים ומחבלים, אלא גם השחיטות, הפוגרומים, האונס, הסלקציות — כל הסיוטים של יהודים לאורך כל הדורות מתערבבים עכשיו יחד".
בשלב מסוים גלר אומר לכלב, כבר יותר קל היה אם הייתי נשאר בסג'עייה. כלומר, מת ולא סוחב את הטראומה.
"הגעתי למקומות מאוד נמוכים, חרדות וכאבים שגורמים לך לחשוב: עדיף מותי מחיי. אני אישית לא הייתי בעזה, עם דובדבן היינו בג'נין, שכם, חברון, ועוד מקומות ביו"ש, והייתי חשוף להרבה אקשן והרוגים ודם, והירי בחבר שהוא טראומטי מאוד. אבל אף על פי שיש בספר הרבה מהאוטוביוגרפיה, זה עדיין רומן בדיוני. הקצנתי את הדמויות, את האירועים, את ההידרדרות שחוויתי. אני מיסכתי את עצמי עם גראס, גלר מגיע להזרקת הרואין ולמגורים ברחוב, ויש אנשים שמגיעים למצבים כאלה. מאז שאני בתוך העניין של הלומי קרב, שמעתי סיפורים גם על אנשים שמתבודדים ביערות".
בהרבה סיפורים בספרות העברית מופיע בעל חיים, בדרך כלל חמור או כלב, שהוא מעורר חמלה, ומייצג את הצורך בחמלה דווקא במקום שאין בו כמעט חמלה.
"הכלב מסמל הרבה דברים, את האנושיות, את האדם. הכלב הוא החבר שגלר מוצא, והוא זה שמושיע אותו גם פיזית בסוף הרומן. גלר עושה השלכה של כל הזוועות שראה על אירוע בודד של ירייה בכלב. כל הזוועות של עזה מתנקזות לאירוע שבו חבר ליחידה יורה בכלב עזתי. הוא לא זוכר את החברים שנהרגים ואת המחבלים והפלסטינים שהוא הורג — אלא דווקא את הכלב שיורים לו בראש, הוא הטריגר לטראומה".
רון כתב את התודעה של הכלב בגוף שלישי, כמו בלק של עגנון, והעניק לו עולם משלו. "כן, כי יש לו עולם משלו. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו נעלים על בעלי חיים, אבל אנחנו לא ממש שונים מכלבים, לא בדנ"א ולא במורכבות הנפשית ולא בהתנהגות שלנו".
ואורי גלר, שעל שמו קראת לגיבור הספר, מופיע שם כמי שמייצג את האפשרות להכפיף את המציאות לחוקים הפנימיים שלנו, ממש כמו כפיות.
"בהתחלה חשבתי לקרוא לספר 'גלר' או 'הכפית של גלר'. הרבה פעמים במצבים קשים אנחנו נתלים במשהו, בטיפול או בכדור או בסם — אתה חושב שזה הדבר שיציל אותך. גלר הגיבור חושב שהכפית שהוא עונד על צוארו תציל אותו אם הוא יצליח לקמט אותה בכוח המחשבה כמו שעושה אורי גלר, זה יהיה הפתרון לכל הצרות שבאו עליו.".
יש מסר שהיית רוצה להעביר לחיילים שלוחמים בתקופה הזאת, וחשופים לכל כך הרבה הרג והרס?
"פוסט־טראומה בגבריות הישראלית נתפסת כמאוד מביכה, אנשים מתביישים להודות בה. לא מזמן יצרו איתי קשר הורים של לוחם, קצין בדובדבן, שמסרב להכיר בזה, וכל החברים שלו כבר מבינים וההורים מבינים — אבל הוא נכשל בלימודים, מכור לאלכוהול, יש לו ממש סימפטומים של פוסט־טראומה והוא מסרב לקבל טיפול. אז להתגבר על הבושה זה אחד הדברים הכי חשובים. היום יש שינוי בגישה. מאז הסיפור של איציק סעידיאן, ורפורמת 'נפש אחת' במשרד הביטחון, יש שינוי משמעותי, בגלי צה"ל קוראים להם 'יהלומי קרב'. יש הבנה שזו פציעה מאוד נפוצה, וכמה שהיא מטופלת יותר מהר – כך הסיכויים להחלמה יותר גבוהים".
