"אנחנו מוקפים בהרבה יותר פסיכופתים מכפי שאנחנו רוצים להאמין"
"אנחנו מוקפים בהרבה יותר פסיכופתים מכפי שאנחנו רוצים להאמין"
הבמאית המצליחה מיכל ויניק מחזירה את הבלש הספרותי אברהם אברהם למסך בסדרה "האיש שרצה לדעת הכל" שנפתחת במקרה אונס. "לביים את זה היה אתגר", אומרת היוצרת שמסתייגת מהגדרת עבודתה כנשית. היא חוששת מכך ש"עכשיו נשים יחזרו להיות כלי משחק במלחמה", ובינתיים מצפה משר התרבות מיקי זוהר "להגן גם על היצירה שלי: השמאלנית, הביקורתית, הפמיניסטית"
בתחילת הפרק הראשון של "האיש שרצה לדעת הכל", סדרת המתח שעלתה שלשום בשני פרקים בכאן 11 והיום ישודר הפרק השלישי שלה, יש כתובית המזהירה מפני סצנה של תקיפה מינית. למרות האזהרה, כשהיא מתרחשת היא מאוד מבהילה. "זה החלק הכי מאתגר שהיה לי", אומרת מיכל ויניק שכתבה וביימה את הסדרה, שכמו "תיק נעדר", סדרה קודמת של התאגיד עם הבלש אברהם אברהם, מבוססת על ספר של דרור משעני. "כשביימתי את הסצנה, היה לי מאוד קשה. זו סדרה לא אלימה שעוסקת באלימות. לא רואים בסצנת האונס כלום ובכל זאת היה לי קשה איתה. זה נעשה עם מתאם אינטימיות ועדיין כל מילה שנאמרה בחדר שמעתי אותה כמו ברזלים, בהדהוד של מתכת".
הסדרה, בת שמונה פרקים, העשויה ברגישות סוחפת ומותחת, היא על חקירה של מעשה אונס של מלי (עינת הולנד), שנקלעת למבוי סתום, עניין המתסכל במיוחד את בעלה קובי (אימרי ביטון). החקירה מובילה לרצח, והבלש המשטרתי אבי אברהם (מוריס כהן) עם החוקרת אורנה דניס (נטע ריסקין) מנסים לפענח את מניעיו של תוקף מסתורי.
"מוריס כהן נשאר בתפקיד הבלש. זאת לא היתה החלטה שלי אבל זה חלום. הוא שוטר אפור ורווק שלא מצליח להסתדר. בישראל קשה להיות במעמד הזה. על מעמד הרווקה דובר רבות, אבל גם לרווק קשה וזה לא סופר. בספר יש לו רומן עם מריאנקה וכאן בסדרה זה נגמר, כי הוא עובר איזשהו מהלך, שאני לא רוצה לספר כדי שלא להרוס".
עוד שינוי בהשוואה לספר זה שיש חוקרת.
"כן, גייסנו אשה לשורותינו. זו חוקרת עבירות מין מנוסה שרגילה שמצרפים אותה לצוותים המנוהלים בידי גברים, אף על פי שתמיד יש לה יותר ניסיון מהם. הקשר בין שני החוקרים הוא מהמעניינים בסדרה. היא אשה כועסת, אני מכירה כזאת מקרוב — אף על פי שהיום אני הרבה פחות כועסת. למדתי לדבר עם התקרה. ואגב, אני מציעה לאנשים ולמנגנונים לא להיות התקרה שאליה אני מדברת, אבל לא לטובתי, לטובתם".
כי תקרת הזכוכית שלך נסדקה?
"אני מרגישה שאני היום במקום אחר. אבל כדי להגיע למקום שאני נמצאת בו הייתי צריכה להילחם. הכעס שירת אותי".
"שמישהו ידבר עם אמא של פוטין"
ויניק, בת 48, אמא לשניים, במאית שבפילמוגרפיה שלה סרטים ופרסים רבים, כולל "פיתיון", "סרק" וסרטה העלילתי הראשון "ברש". סרטה האחרון "ולריה מתחתנת" היה מועמד ל־14 פרסי אופיר וזכה בפרס לתסריט הטוב ביותר וכן בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. הוא השתתף בפסטיבל ונציה וזכה בפרסים בפסטיבלים בסלוניקי, אנטליה ומנהיים. והיא גם מרצה לתסריטאות באוניברסיטת תל אביב.
הרבה מאוד מהסרטים והפרויקטים שהיתה מעורבת בהם עוסקים בנושאים הקשורים לנשים - הטרדה מינית, זוגיות לסבית, כלות מאוקראינה, וכעת אונס. העיסוק הזה, כך מתברר, כרוך במטען חורג של שאלות שגברים לא נדרשים אליהן.
"אני מתבלבלת מהשאלה של איך זה לעשות סדרה כאשה", היא אומרת. "פעם לא התבלבלתי. אני גם אדם עם תלתלים, זה משפיע על איך שאני מביימת?".
ועם זאת, ויניק מגדירה את עצמה כפמיניסטית שמאמינה ש"אם היו 50% נשים בעמדות מפתח, העולם היה נראה טוב יותר. אני לא חושבת שהיינו נקלעים לסיטואציה הקשה שאנחנו נמצאים בה אם היו נשים בעמדות מפתח, ולא רק פה, בכל העולם: כשפוטין פלש לאוקראינה, אמרתי 'מה זה, שמישהו ידבר עם אמא שלו'. גברים משחקים לנו על הראש באש".
אז עשית סדרה מזווית נשית?
"אני לא חושבת. יש אנסמבל שלם, יש שם ארבעה תפקידים ראשיים: אורנה, מלי וקובי ובראש אבי — בלש כל כך הרבה יותר גדול ממה שהצלחתי להביא למסך, כי המסך מבקש צמצום".
זו הפעם הראשונה שהיא מעבדת ספר לתסריט והפעם הראשונה שהיא יוצרת סדרה לטלוויזיה. "כשיצא הספר הראשון של דרור, 'תיק נעדר', כתבתי לו שהספר נפלא. ואז, חברי ארז קו־אל כתב את 'תיק נעדר' וביקש שאכתוב איתו את העונה הזאת, שהיא בעצם סדרה בפני עצמה, אלא שארז נקרא לעשות את 'הטבח' ואני נשארתי לכתוב — ורציתי גם לביים. אני מודה לו על המתנה הזאת. אני מאוד אוהבת בלשים: גדלתי על שרלוק הולמס, חמישיות ושביעיות סודיות, חסמב"ה — מה שצריך לז'אנר. התוספת שלי לעלילה של הספר, שעוסקת בנקמה וביכולת לשלוט בו, היא ליין שלם על תוקף שפועל עכשיו. כי בעיבוד למסך צריך הווה".
לדבריה, משעני איפשר לה "לעשות מה שרציתי בסדרה. הוא העיר הערות חכמות והבין שבשביל לעבד את הספר אני צריכה לעשות את זה דרך הפילטרים הנפשיים הכי עמוקים שלי. הוא גם אומר שאנחנו דומים בפצעים שלנו".
שהם?
"את שלו אני לא מכירה, ואת שלי אין מצב שבגילי אני מפרטת אותם בעיתון".
"הוחזרנו למצב קדמוני"
ויניק אומרת שהחיבור שלה לסדרה נבע מכך שבבסיס, היא הכירה את החומרים. "את התקיפה אני לא מכירה. אבל משהו בזוגיות שבין מלי לקובי אני מכירה; וגם משהו בבלש הזה אני אוהבת. הוא חולוני, ואני גם מהפרוורים, ממזכרת בתיה".
בתחקיר לסדרה ביקרה ויניק במשטרת חולון. "היה מאוד מרשים", היא מספרת. "פגשנו בלשים מכל מיני סוגים, עם אופן חשיבה סופר־אינטליגנטי. הייתי רוצה את העבודה שלהם. הבלשים שדיברתי איתם עזרו לי להבין את אופן החשיבה שלהם".
מקום נוסף שבו ביקרה לצורכי התחקיר היה החדר האקוטי בבית החולים וולפסון, שנועד לטפל בנפגעות אלימות מינית. בחדרים האלה יש רופאה, אחות ועובדת סוציאלית. "יש שם רגישות נורא גדולה לסוג הפגיעה. מחזירים את השליטה לאשה המותקפת. למדתי שם גם שהמציאות שלנו נורא עצובה, שאחרי כל סוף שבוע החדר הזה מתמלא מחדש".
מושא נוסף לתחקיר שביצעה היה האנס הסדרתי בני סלע. "קראתי עליו הרבה, כי אונס סדרתי הוא לא דבר אופייני לישראל. זה יותר קורה בחו"ל. הייתי צריכה לנסות להבין את האנשים הרעים האלה כדי לכתוב אותם. פסיכופת הוא גם איש, לא מפלצת, וחוששתני שאנחנו מוקפים ביותר ויותר מהם מכפי שאנחנו רוצים להאמין".
קיבלנו לכך המחשה מצמררת. אי אפשר לדבר היום על אונס מבלי להזכיר את 7 באוקטובר.
"אין לי הכלים להתייחס למה שקרה בעוטף. אני בטוחה שבתי החולים נרתמו כדי לעזור לנשים שם להחזיר לעצמן את השליטה. אני מרגישה שיש איזו סכנה שנשים יהפכו שוב להיות כלי במשחק המלחמה. ראיתי חיילים שאמרו 'גרמו לאחיותינו לזנות' ומאוד לא אהבתי את זה. מה אתם רוצים? תנו לאנשים האלה לחזור בשלום. בכל פעם שאומרים 'השם ייקום דמו', אני אומרת — 'אז שהשם ייקום'. עזבו, אנחנו אנשים. את הנקמה תשאירו לו. אם הוא רוצה שיביא דֶּבֶר, כנהוג. צריך לעצור את מעגל האלימות והנקמה ולהחזיר את החטופות והחטופים עכשיו. לכן אני נמצאת בהפגנות. צריך לעמוד מאחורי האמהות והילדים של החטופים.
"אנחנו חברה מודרנית שנקלעה למצב מלחמה שמחזיר אותנו לחושים הקדמונים שלנו, שבהם גברים יוצאים להגן על נשים. נכון, יש לוחמות, אבל בסופו של דבר צה"ל ומקבלי ההחלטות הם גברים. אנחנו תלויות בהם לחלוטין. כבר התפתחנו, התקדמנו, והמלחמה לוקחת הכל אחורה. את כל העולם".
אם כבר הזכרנו את העולם, מה דעתך על היחס של גורמים בעולם המערבי למעשי האונס בישראל?
"כל מיני גורמים במערב הלכו לאיבוד בלופ של עצמם. ארגונים שהיו צריכים להגן עלינו — לא הגנו. נשים הניפו שלטים שכתוב בהם 'אונס הוא אמצעי התנגדות', באיזה עולם בדיוק? אני גם חושבת שכל ה'גייז פור גאזה' הם בורים. צריך להצביע על הבורות שלהם כי זה פרודיה מה שהולך שם: אנשים שלא יודעים מה זה ג'יהאד ומה זה אינתיפאדה. אבל אסור שאנחנו נהיה בורים בעצמנו: אני חושבת שגם אצלנו יש אנשים שלא יודעים מה קורה בעזה. התקשורת שלנו עושה עוול גדול לציבור: זו טעות לנתק אותנו מאיזה עורק ראשי של הבנה על איך שהעולם מסתכל עלינו ולמה".
אגב מסתכלים עלינו, עכשיו משרד התרבות רוצה להתערב בתכנים באמתלה שקרנות אמורות לקדם בראש וראשונה סרטים עם פוטנציאל להצלחה מסחרית.
"זאת קטסטרופה. אם אנחנו רוצים להיות חלק ממשפחת העמים, חשוב שקולנוע איכותי, אמנותי וביקורתי ימשיך להצליח בפסטיבלים. אם ההנחיה תהיה רק לכיוון קופתי, אנחנו פשוט ניעדר מהזירה התרבותית. זה כמו להחליט שלא יהיו ספרים. לשר מותר להביא את האג'נדה שלו. אבל בגלל הפילוג שבא מלמעלה, המצב היום הוא שרוצים למחוק צד אחד. ואם יש משהו שהבנתי ב־7 באוקטובר, זה שמי שנמצא פה חי ביחד, כולל אני: השמאלנית, הביקורתית הפמיניסטית. חלק מהתפקיד של שר התרבות הוא לשמור גם על היצירה שלי. אני מקווה שהוא ישכיל לעשות זאת. אני מאמינה באדם וביכולת שלו לבחור בטוב".
בכלל עוד יקרינו סרטים ישראליים בפסטיבלים בחו"ל?
"חברתי הטובה הבמאית מאיה דרייפוס זכתה עכשיו בפרס בצרפת. סרט של תום נשר התקבל לפסטיבל טרייבקה. ברור שיש בעולם חרם עלינו, אבל הוא לא מוחלט. לפני 7 באוקטובר הייתי בסיבוב פסטיבלים עם הסרט שלי 'ולריה מתחתנת' — שהוא קו־פרודוקציה אוקראינית, אז הגרלתי את הקוביות שלי נכון — ומי שהחרימו אז היו הרוסים, והיה לי צער מאוד גדול על זה, כי אני יודעת שהרוסים שפגשתי בפסטיבלים קודמים הם ממש לא עושי דברו של פוטין. כל החרם התרבותי הזה מייצר קצר ולא תקשורת, ואני לא רואה איך זה מיטיב את מצבו של מישהו בעולם".
