גם גיבורות־על מקבלות מחזור - התערוכה החדשה של מוזיאון העיצוב חולון
גם גיבורות־על מקבלות מחזור - התערוכה החדשה של מוזיאון העיצוב חולון
בנהיגה, בדרך לצנתור, בתור לשירותים או מול הפורטנייט בנייד, לאופן השונה שבו מעצבים מתייחסים אל נשים ואל גברים יש השפעה קיצונית על חיינו. תערוכה חדשה במוזיאון העיצוב חולון בוחנת ומותחת את הגבולות המגדריים שאליהם הוכנסנו
שלושה חודשים לפני פתיחת התערוכה "שובר.ת שוויון" במוזיאון העיצוב חולון היום נדרשו האוצרות מיה דבש, רונה זינגר ועדי המר יעקבי לשינוי. אירועי 7 באוקטובר והמלחמה גרמו להן להבין שאי אפשר לבחון את תפקיד העיצוב ביצירת תודעה מגדרית בלא להתייחס למצב. עבודות חדשות הוזמנו ונקודות המבט התחדדו. "היה לנו ברור שנצטרך לעשות התאמות וחשיבה מחדש", אומרת דבש, האוצרת הראשית של המוזיאון. "לאמנים ולמעצבים קשה בסיטואציה כזאת — כשאנחנו עדיין בתוך הטראומה — להגיב באופן מעמיק למשהו שקורה. הדברים דורשים סוג של הפנמה, חשיבה, התבוננות פנימה. בשלב ההלם אי אפשר לעשות כלום, ואז הגיע השלב של העצב. אפילו לא הגענו לשלב הכעס שבו הרבה פעמים מתחילים להוציא דברים החוצה. כדי לעבד טראומה כל כך גדולה נדרש זמן".
אולם אחרי השבת ההיא והתפקיד החשוב שממלאות נשים במלחמה — החל בתצפיתניות וכלה בלוחמות ובתעוזה שלהן — היה ברור שבכל הנוגע לצבא בהקשר המגדרי הדבר דורש עוד התייחסות. שתי עבודות מוזמנות ממחישות זאת: "יחידה מעורבת" היא מיצב של האמנית קרן שפילשר שמציירת את היחסים בצבא בין גברים לנשים ומצליחה לייצר אוטופיה של ערבוביה ביניהם שמלמדת שההפרדה היא מלאכותית והיכולות של חיילות וחיילים שזורות זו בזו; ו"קצינות חן", עבודה של ניב תשבי שמתייחסת למקום שיוחס לנשים בצבא ובה נראית כוס קפה על שולחן מכוסה מפה בצבע ירוק־זית וממנה מבצבצות רגלי חיילות בנעלי גולדה.
"7 באוקטובר", אומרת המר יעקבי, "רק חידד את הסוגיות הללו והגביר את השיח בנושא — הדברים ברורים יותר לאנשים".
בשלוש עבודות שמוצגות בתערוכה והוזמנו במקור על ידי מטה האו"ם לנשים UN Women, בשיתוף משרד פרסום יפני, נראים ציורים בסגנון סדרת ספרי הילדים "איפה אפי" ובכל אחד מהם נדרשים הצופים למצוא את האשה האחת והיחידה שמופיעה ולהמחיש בכך את העובדה שמקומן של נשים נפקד ממקומות העבודה — לא במדע, לא במשפט ולא בפוליטיקה.
התערוכה מעלה שאלות על זהות וחברה ובתוך כך מעוררת מודעות לאופן שבו אובייקטים מעצבים את התפיסות החברתיות שלנו ואיך סטריאוטיפים מגדריים משפיעים על עיצוב. איך ארכיטקטורה, סמלים ושפה מעצבים ומתעצבים באופן מגדרי. על אחת כמה וכמה בעברית שבה החלוקה ללשון זכר ונקבה כה מובהקת, מה שמשתקף כבר בעיצוב שם התערוכה: "שובר.ת שוויון", באותיות מרצדות.
התערוכה נחלקת למעגלים שעוסקים בתחומים השונים של חיינו, החל באישי ובפרטי, דרך הציבורי והפופולרי, וכלה בעולם הווירטואלי. היא עוסקת בנושאים כמו בריאות ומיניות וביטחון ונשענת גם על ספרה של העיתונאית והפעילה החברתית הבריטית קרוליין קריאדו פרז, "נשים בלתי נראות", שחושף כיצד פער במידע ובדאטה יוצר אפליה מגדרית בעולם שעוצב על ידי גברים: זו הסיבה שבגללה נשים סובלות מקור מתמיד במשרד, התור לשירותים הציבוריים שלהן מתארך בהשוואה לשירותי הגברים, הסיכוי שיאובחנו כלוקות בהתקף לב נמוך יותר וכך גם הסיכוי שלהן לצאת בשלום מתאונת דרכים (את הבובות המשמשות במבחני הריסוק בנו על פי דגם של גוף הגבר). "זו היתה נקודת המוצא לתערוכה", הן מודות.
באילו עוד תחומים העיצוב מושפע מהמגדר? למשל במשחקים שהורים בוחרים לילדיהם והצבעים שמגדירים אותם: בחו"ל, ועתה גם בארץ, נהוגות מסיבות חשיפת מין היילוד, שבהן חושפת האם ההרה את מין העובר שברחמה עוד לפני שנולדה או נולד, ועל סמך זה מתקבלות מתנות בצבע מסוים — ורוד לבנות, תכלת לבנים. "הצבע הזה עשוי להמשיך הלאה לעיצוב החדר, לבגדים וכו'", אומרת זינגר. "אנחנו לא אומרות אם זה טוב או לא טוב. רק מאפשרות להתבונן על האקט הזה, להבין מה שרוצים ולבחור נתיב".
הדבר מתבטא גם בשפה חזותית ממגדרת, למשל בסימון חניה ורוד עם אייקון של אשה ועגלה שבעצם מדיר את הגברים שמבקשים לחנות עם עגלת תינוק שם; וגם במוצרים שבסיסם זהה, למשל סכיני גילוח של המותג ג'ילט, שהכל בהם, למעט הסכין, משתנה מגבר לאשה; או מוצרים שמבקשים להיות ניטרליים במיתוג שלהם, אבל בסופו נוטים יותר לכיוון הגברים.
העבודה שמציג בתערוכה מעצב האופנה אהרון גניש תוך שהוא משתמש בפרטי לבוש חרדיים — מרתקת: כמו בבגדים שהוא יוצר, גם שלוש הבובות שיצר לתערוכה בדמותו כילד, מכוסות סמלים וטקסים מהעולם החרדי שממנו בא. באמצעותן הוא מפרק את המורכבות החברתית והאישית ומרכיב אותה מחדש לרוח הפלואידיות המגדרית, בין השאר בכך שזהותן המגדרית של הבובות לא ברורה.
בכל הנוגע לתא הביתי, מעניין לבחון זו מול זו את עבודותיהם של המעצבת הגרפית לנקה קלייטון והמעצב הגרפי קני דוס. "כשקלייטון נהפכה לאמא היא הבינה שהיא לא יכולה לצאת יותר לשהות אמן ברחבי העולם והציעה לנשים לעשות ריזדנסי בבית שלה וליצור. העבודות שלה משקפות פרספקטיבה אמהית סטריאוטיפית מעט, אך מודעת — זו של האם המצילה את ילדיה", אומרת זינגר בהצביעה על תצלום של קלייטון המתעד 63 חפצים שהוציאה מהפה של בנה, לרבות אטב, כפתור, בובת משחק קטנה, בדל סיגריה ועוד.
קני דוס, אבא לתינוקת שיצא לחופשת לידה בעוד אשתו חזרה לעבודה, גם משחק עם ההתנהגות המקובלת והסטריאוטיפית כדי להדגיש את הנקודה. בכל פעם שבת זוגו שואלת אותו בנייד מה שלום הילדה, הוא שולח לה תמונה של סיטואציה מסכנת חיים שיצר בפוטושופ: פעם הילדה נראית שותה בירה מבקבוק בעוד הוא נראה מעולף לידה, פעם הוא נראה שותה קפה רותח שנשפך על בתו, פעם התינוקת נראית משחקת עם סכין מטבח ענקית, ופעם עם מנסרה ביתית. לדברי זינגר, "בסיטואציה של לחץ ויצירה, כל אחד מההורים נכנס לסטריאוטיפ המגדרי שלו: האבא שלכאורה מסכן ושוכח וחסר אחריות והאמא שמצילה את הבן שלה מחנק". סטריאוטיפ הוא חלק מהדרך שלהן להציג את הנושא. "כל הזמן חשבנו איך מתווכים את הנושא המורכב הזה", אומרת המר יעקבי. "המבט כאמא או כאבא מאפשר לרבים להסתכל על זה אחרת, כי אם היינו מדברות גבוה, נדמה שהיינו מפספסות הרבה. אם את מגיעה לתערוכה ופוגשת שם את עצמך — נוצרת אמפתיה".
6 צפייה בגלריה
אוצרות התערוכה רונה זינגר ועדי המר יעקבי: המבט כאם או אב מאפשר לרבים להסתכל על המצב אחרת. אם את מגיעה לתערוכה ופוגשת שם את עצמך, נוצרת אמפתיה"
(צילום: יובל חן)
בפרק האחרון בתערוכה, על העולם הווירטואלי, מוצג סרטון שיצרו האוצרות על תרגומים סקסיסטיים של אפליקציית גוגל טרנסלייט. "גוגל מתרגם לפי ההטיות המגדריות שנאספו מהמון דאטה, ואם הדאטה מוטה — כך גם התרגום", אומרת זינגר. "אנחנו נוטים לחשוב שהמערכת הווירטואלית היא אובייקטיבית, אבל היא לא. דוגמה מצוינת לכך היא התרגום של גוגל למשפט The doctor is hot שתורגם לעברית במשפט "לרופא חם" בהשוואה למשפט The nurse is hot שתורגם לעברית במשפט "האחות לוהטת".
בעבודה אחרת בתערוכה "Gen Bacchus" עוסק מעצב האופנה רועי דרהי במגוון הזהויות האפשריות בעולמות דיגיטליים. דרהי שכפל את דמותו ארבע פעמים ויצר לו זהויות שונות שמרפרפות לאל היין בכחוס מהמיתולוגיה הרומית. "חיפשתי בהיסטוריה איפה היתה פלואידיות והלכתי לכיוון של בכחוס, שתמיד היה ספק גבר ספק אשה, ורציתי לתת אינטרפרטציה של זהויות שקורצות לעתיד — איך ההיכל של בכחוס ייראה בשנת 3000, ואיפה יפגוש אותנו".
לעומתו עבודת הווידיאו של האמנית היפנית ספוטניקו ,"מנסטרואל וורס". ספוטניקו יצרה לעולם הגיימינג פריטי לבוש לדמויות, בנים ובנות כאחת, שמוכתמים בכתמי וסת. לדברי זינגר, "העבודה היא וירטואלית, אבל היא עוסקת בגוף הפיזי. כשהיא הציגה את העבודה במרחב האווטרי, ביקשו ממנה להחליף את דם הווסת לדם כחול, כדי שהדמות תוכל להשתתף במשחק". הווירטואלי, מתברר, מאיים כמו הפיזי, והעבודה הזאת מלמדת שאפשר אולי להיות כל מה שרוצים בעולם הווירטואלי, עד שזה מגיע לווסת.
