הסודות של תמונת הניצחון: "גן הקופים" הוא סיכום מופלא ליצירה של אבי נשר
הסודות של תמונת הניצחון: "גן הקופים" הוא סיכום מופלא ליצירה של אבי נשר
אבי נשר רמז כי "גן הקופים" יהיה סרטו האחרון, ואכן זהו סרט מרגש שמסכם חיים של יצירה ושל החיים שמסתבכים בתוך האמנות ומשתקפים בה. היה מרהיב לחזות בו גם מאחורי הקלעים
מאי 2022. הבמאי אבי נשר עומד בשדה קוצים ודרדרים מחוץ לביתו של משה שרת, שעומד נעול ומוזנח בלב רמת גן. הוא מסתובב שם עם צוות המעצבים ואנשי ההפקה של סרטו החדש "גן קופים", כמה שבועות לפני תחילת הצילומים. ואני שם כדי לצלם את נשר בפעולה לטובת הכנת סרט תיעודי עליו, פרויקט אישי שעליו אני עובד בימים אלה. צוות ההפקה ינכש את העשבים, יסדר את השבילים, יבנה שער כניסה חדש, ימקם ספסל בכניסה לבית ויצבע את הבניין כדי שיהפוך לביתו של הסופר אמיתי קריב (אדיר מילר). אני עומד כמה מטרים מאחורי נשר וצוותו, וכמה שבועות אחר כך אעמוד באותה זווית כשאותם אנשים יהיו שם כבר עם תאורה וצוות צילום, מצלמים את הרגע שבו קריב פוגש לראשונה את מרגו מאי (סוזנה פפיאן, תגלית נפלאה), שאותה הוא שוכר לתפקד כמזכירה ועוזרת מחקר. אבל הוא בעיקר מחפש שקרנית מדופלמת עם כישרון משחק.
אחרי 20 שנה שבהן אני עוקב אחרי הפילמוגרפיה של נשר בישראל, אוהב אותה, בוחן אותה ומנסה לרדת לעומקה באמצעות סדרה ארוכה של ראיונות לעיתון, לבלוג, לפודקאסט ולטלוויזיה, קיבלתי בסרט הזה נקודת מבט רעננה לי: לראות לא רק איך הסרט גמור, אלא איך הסרט מתהווה ונוצר. לב סרט הדוקו שלי יהיה קרוב ל־20 שעות של שיחה מצולמת ביני לבין נשר על החיים, על הסרטים. ו"גן קופים" התגלה כסרט המושלם לבצע מעין סיכום חיים כזה. זה הסרט הראשון בקריירה של נשר שמתרחש בעיר הולדתו, רמת גן, אחרי שכל חייו הוא צילם כמה שיותר רחוק מהבית: ירושלים, צפת, חיפה, ירוחם, תל אביב, ניו יורק. ורק עכשיו, בסרט שהפקתו התחילה קצת לפני יום הולדתו ה־70, הוא בפעם הראשונה מביא את הקולנוע הביתה, אל הגן שבמרכז העיר, שנשר הילד היה צריך לחצות בריצה בדרך מבית הוריו למגרש הכדורגל או לאולם הקולנוע, שני המקומות שבהם בילה הכי הרבה. הסרט מתרחש ב־1989, כשנשר כבר לא היה ילד, וכשבגן כבר לא היו קופים, רק כלובים ריקים, שבהם כלוא גיבור הסרט עם זיכרונותיו, מעבר שהיה לו ברור יותר לפענוח.
אחרי ההצלחה העצומה של "תמונת הניצחון" והפקת הענק שלו, "גן קופים" נראה כמעט כמו סרט קאמרי, אבל הוא מבוסס על תסריט מתוחכם להפליא, ובמרכזו חמש דמויות שנושאות איתן סוד. זהו סיפורו הנוגע ללב של סופר שהיה בעבר מצליח מאוד, ומגלה יום אחד שהוא נהיה זניח, שלמרות הפופולריות של ספריו המוקדמים הוא מעולם לא קיבל את ההערכה שהגיעה לו, ושלפרנסתו הוא נאלץ לכתוב סרטי מתח אירוטיים בשמות בדויים. בספר אחד הוא חותם בתור קלרה, בספר אחר הוא חותם בתור ג'ייקוב (קלרה ויענקל'ה הם שמות הדמויות שגילמו מיה דגן ואדיר מילר ב"פעם הייתי"). בסרט, שלוקח כהשראה אירוע אמיתי ואיזוטרי שקרה בזירה הספרותית המקומית, הוא הוגה מזימה מבריקה למדי להחזיר את עצמו למרכז השיח האקדמי, ואגב כך לנסות לזכות בלבה של אהבת נעוריו (שני כהן).
הסרט מתחיל בסצנה המצולמת ברומא ודוברת איטלקית. זהו סרט בתוך סרט. בהמשך נראה את אותה סצנה, בגרסה הרמת־גנית שלה. כמו הסופר שמחפש את אוצר המילים ומשלב השפה לכל סיפור ודמות, גם נשר בוחן איך שפה קולנועית משתנה מנקודת מבט אחת לשנייה, ושהכל זה בעצם החלטת בימוי.
לשתי הדמויות הראשיות יש לא מעט שמות בדויים: פפיאן, שיורה את שורות הדיאלוג שלה בקצב אש מסחרר כאילו היתה קתרין הפבורן בקומדיית סקרובול קלאסית, מגלמת אשה צעירה ששמה מרגלית מימון, שמחליטה להציג את עצמה בתור מרגו מאי והופכת בידיו של הסופר לגל שנער, דוקטורנטית לספרות שחוקרת את יצירתו. זה מתחיל כמו "פיגמליון" ברמת גן — הסופר שמחנך את הנערה הצעירה איך להתלבש, איך לדבר ואיך להתנהג. וזה ייגמר כשהגולם יקום על יוצרו, והסופר יגלה שבעוד הוא יכול לשלוט על מה שקורה לדמויות על הנייר, אין לו שליטה על מה שקורה בחיים, שאינם נענים למהלכי העלילה של מי שמנסה לשלוט בהם.
כל מי שדיברתי איתו, שעבד בסרט או שצפה בו כשכבר היה גמור, הרגיש מיד שנשר כותב כאן מדם לבו, חוץ מנשר עצמו. הוא לא מרגיש שהוא אמיתי קריב — יותר מרגו מאי התחמנית הצעירה או אמיר חדד (עלא דקה), הבמאי שמגלה שסרטי עלילה מרובי טוויסטים עדיפים על סרטי תעודה מטיפניים. קצת מצחיק להיות האיש שמראיין את האנשים שעבדו עם נשר או כתבו עליו, ואז לראות סרט על אשה שעושה בדיוק אותו דבר. כאילו שגם את הסרט התיעודי שאני חלמתי לעשות נשר כבר הגה הרבה לפניי.
רגע לפני צאת הסרט התראיין נשר לחדשות 12 ושם רמז ש"גן קופים" יהיה סרטו האחרון. בכל זאת, כבר בן 70, זה לא נהיה קל יותר. ובכל זאת, נראה שממילא רוב הצופים רואים את הסרטים בבית ולא בקולנוע. אני, אגב, לא מאמין לו. אם יש דבר אחד שלמדתי בשנה שבה התבוננתי בו מרחוק הוא שנשר באמת מורעל על קולנוע, זה מה שהוא עושה כי זה מה שהוא יודע לעשות ומה שהוא הכי רוצה לעשות. הוא הוזה מילים וחולם תמונות, והסרטים שלו נגישים לקהל הרחב כי הם גדושים בהומור ורגש, אבל הם גם תמיד מורכבים הרבה יותר ממה שנדמה בצפייה ראשונה. אבל מי באמת יודע מה יהיה מחר, מי יחיה ומי ימות, מי ימשיך ליצור ומי יפרוש. ואם זה יהיה באמת הסרט האחרון, אולי זו יצירה לא רעה לסכם בה חיים של יצירה ושל החיים שמסתבכים בתוך האמנות ומשתקפים בה. אחרי הכל, אומר לי נשר באותו יום בחודש מאי לפני שנה וחצי: "מה שהתחיל ברמת גן, אולי נגמר ברמת גן".
