המאייר יונתן וקסמן: "מבחינתי הממשלה החדשה היא מתנה"
המאייר יונתן וקסמן: "מבחינתי הממשלה החדשה היא מתנה"
המאייר יונתן וקסמן מפרסם כמעט מדי יום קריקטורה בכלכליסט. אחרי שזכה בפרסים תיפתח השבוע תערוכה גדולה שמקשרת בין עבודותיו לאלה של הקריקטוריסט המנוח זאב. "העבודה שלי היא להמר מה יהיה הנושא שהכי ידברו עליו מחר", אומר מי שדבוק כל יום לאקטואליה, ומאמין ש"ככל שיהיה פחות חופש מטעם השלטון כך הקריקטורה תהפוך לכלי חשוב יותר"
בתערוכה חדשה במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס יהיו תלויים על אותו קיר קריקטורה מרובת פרטים פוליטיים מצחיקים, מתפקעת מסמלים וכיתובים כ"אילוף הסוררים", ובה שר האוצר בשנות ה־70, שמחה ארליך, מנסה להתמודד עם דרישות השכר של מפלגות וגופים שונים כמו מאלף אריות בקרקס; ולצידה קריקטורה מרובת פרטים פוליטיים מצחיקים, מתפקעת מסמלים ובכיתובים, שנקראת "משחקי הסיפוח", שבה בנימין נתניהו מצויר כמו שחקן פוטבול, האוחז בראשו של דונלד טראמפ כבכדור ומנסה לעבור את כל המהמורות בדרך.
קריקטורה אחת היא של "זאב", יעקב פרקש, שבין השנים 1962 עד 1990 צייר את המדור "על כל פנים" בעיתון "הארץ", ואחרת היא של יונתן וקסמן, שמאז הקמת העיתון "כלכליסט" ב־2008, הוא הקריקטוריסט שלו, ובימי ראשון יש לו מדור מורחב במחווה למדור של זאב הנקרא "מתחמם על הקווים".
קריקטורות אלה ואחרות של השניים ייכללו ב"כל טוב הארץ: יעקב 'זאב' פרקש ויונתן וקסמן נפגשים דרך קריקטורות". את התערוכה אצר אסף גמזו, ובראיון עם וקסמן לקראת פתיחתה היום הוא מספר על עבודתו, על סגנונו ועל מה שטומן לו ולנו העתיד הפוליטי והממשלה החדשה. על התערוכה הוא אומר שזה "כבוד אדיר להיות על קיר אחד עם זאב".
וקסמן, 48, סיים את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ב־2004, עסק באיור ובקומיקס בין היתר בירחון "בלנדר" וב"הצופר", שאותו ייסד יחד עם ליאב צברי. מ־2008, הוא מפרסם ב"כלכליסט" קריקטורה יומית (מדור שהוא חולק עם צח כהן), זה "הגשמת חלום" לדבריו. את שפת הקריקטורה שלו הוא מאפיין כ"אירופית וצרפתית. משהו שמישל קישקה הביא לארץ". הוא גם מושפע מקריקטוריסטים פוליטיים כמו גארי לארסון, בקריקטורות של "קאלווין והובס", ומ"כל מה שקישקה, נעם נדב ודודו גבע עשו".
כשהיה בגן קיבל ספר של אסטריקס של רנה גוסיני ובאיוריו של אלבר אודרזו. "יש לי אותו היום כרוך בפעם החמישית. פעם זה היה כל עולמי. חייתי בתוך הפריימים האלה. בשנות ההתבגרות שלי גבולות הידע שלי היו גבולות הספרייה שלי, קו האופק היה אולי הספרייה של חבר. דיסני, אסטריקס ומורדילו היו מקורות השראה. אני זוכר שנסעתי עם אשתי לחנות של פנאק בצרפת, לפני עידן האינטרנט, והגעתי למדור של הקומיקס ואמרתי לה, 'ביי, ניפגש במלון בערב'. היום אני לא מצליח לחזור לאמנים שמצאתי ברשת. זה כאילו נפלת לתוך אוקיינוס. מי שגדל בדור שלי מעריך יותר את האינטרנט כי הוא יודע איפה היינו לפני כן. זאת אמירה של בומר, תמחקי מיד".
וקסמן שרוי בציורים פוליטיים כבר 15 שנה, למעט בשנה שבה הצטרף לצוות האנימטורים של הסרט "איפה אנה פרנק?" של ארי פולמן, שיצא ב־2021. היום שלו כולל הרבה מאוד חומרי אקטואליה בכל צינור אפשרי. "אני עובר במשך שעות על כל אתרי החדשות וכל הרשתות החברתיות בניסיון להמר מה יהיה הנושא שהכי ידברו עליו מחר, ושיש לי דעה עליו… באופן אירוני התקופה היחידה השלווה יחסית שלי, שבה הייתי מנותק מאקטואליה, היתה כשעבדתי בסרט על השואה".
בשנה שעברה זכה בפרס פתיר לקריקטורה פוליטית, על קריקטורה שבה נראה מלאך המוות יושב על גבול אוקראינה ורוסיה, עם קרדום ביד אחת ואייפון בשנייה. "הוא כבר לא יכול לחכות", אומר וקסמן על המלאך. "זה היה יומיים לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה", סיפר אז. "כמו לראות תאונה המתרחשת בהילוך איטי מול העיניים שלנו. כבר בשלב הזה היה ברור שיהיו אלפי הרוגים".
היכולת לזהות את האירוע החשוב של היום אינה פשוטה. "זה מקצוע עם הרבה לחץ. צריך לעבוד מהר. ואז האירועים מתערבים בשגרת העבודה. ככה קרה כשכבר היתה לי קריקטורה מוכנה ואז מלכת אנגליה מתה. הייתי צריך מהר לעשות משהו על זה".
מה עשית?
"לקחתי את הדימוי המפורסם שלה בפרופיל, שמוכר מהבולים, ושמתי את זה בגדול באמצע בשחור, וצ'ארלס בקטן מבצבץ מתוכו".
למרות הקריקטורות על המלחמה באוקראינה ומלכת אנגליה, רוב הקריקטורות שלו עוסקות בפוליטיקה ובכלכלה הישראליות. "מבחינתי כקריקטוריסט הממשלה החדשה הזאת היא מתנה, ככל שהמצב שלך כאזרח יותר גרוע ככה כקריקטוריסט הוא משתפר".
תסביר.
"אנחנו מדינת מאניה דיפרסיה ופוסט־טראומה, בלי קשר למי שנמצא בשלטון. קריקטוריסט הוא לא פרשן. אני לא מקושר ללשכת השר ולא מזרימים לי טיפים. אני פשוט קורא את כל העיתונים, צופה בכל המהדורות, מקשיב לכל התוכניות וקורא בטוויטר את כולם מכל הכיוונים. בכל יום אני מקבל את אותה ידיעה משש נקודות מבט שונות. בין אסון לעם ישראל לבין גאולה".
בממשלה החדשה יש הרבה חרדים וחובשי כיפות. מניסיון העבר יש רגישות לקריקטורות שעלולות להתפרש כאנטישמיות. מיד משווים אותן לאלה של "דר שטירמר".
"קודם כל, עוד לפני הממשלה הזאת היו גפני וליצמן, וציירתי אותם. אבל אני חושב על זה הרבה, ואני פותח את זה לדיון עם קהל הקוראים, אולי יש למישהו הצעות. יהיה לנו בהמשך שר אוצר חרדי, וכבר עכשיו שר שיכון חרדי. אז איך לצייר אותם? בלי זקן? כמו בראד פיט עם פאות? בכלל, אלה שקופצים ומאשימים 'דר שטירמר' — הם יודעים בכלל מה זה? שם ציירו יהודי גנרי עם אף ארוך. ככל שידוע לי, מתחילת הקמת העיתון, אני מצייר בעיקר יהודים, עם כיפה, בלי כיפה. אבל התגובות הן על אוטומט. ברגע שהחרדים נכנסו למשחק הזה הם צריכים לקבל על עצמם את הכללים. לא יהיו נציגי ציבור חסינים מביקורת רק כי הם חרדים. אלא אם כן יבטלו עוד מעט גם את זה".
אתה חושש מזה?
"אני חושב שהצעות החוק שנשמעות עכשיו הן לא סתם. יהיו עוד ועוד. כמו שציירתי את יריב לוין, פורס את הסלמי לאט־לאט. ברגע שמשאירים לגוף ממשלתי לקבוע מהן גבולות חופש הביטוי, צריך לקחת בחשבון שהגוף הזה מחויב לבייס שלו ולא לאיזו אמת אמנותית. יש דילמות, אבל דמוקרטיה אמורה להכיל דילמות".
בהקשר הזה וקסמן מזכיר ש"שני קריקטוריסטים שציירו את נתניהו כבר שילמו במשרה שלהם. אבי כץ מה'ג'רוזלם ריפורט', שעשה את הקריקטורה של חברי הליכוד ובמרכזם נתניהו בדמות חזירים, חוגגים בסלפי את העברת חוק הלאום, תחת הציטוט מ'חוות החיות': 'כל החיות שוות אבל יש חיות ששוות יותר', ופיטרו אותו. העורך שלו נשאר בתפקידו, שזה בכלל הזוי; והשני זה צחי פרבר, שבתקופה שניר חפץ היה העורך הראשי של 'מעריב' הוא אמר לו שלא יצייר יותר". בפייסבוק סיפר פרבר ב־2018 כי כשביקש להבין מדוע, נאמר לו כי ההוראה באה מלמעלה, וכי הוא צייר את נתניהו יותר מדי פעמים.
"תראי מה קרה עם 'הניו יורק טיימס', אחרי שהתפרסמה קריקטורה של נתניהו ככלב הנחייה של טראמפ, שבאמת היה בה ניחוח שיכול להתפרש כאנטישמי, וקמה צעקה, אז מצאו בעיתון פתרון 'מצוין' — לא לפרסם קריקטורות יותר. הבמה החשובה ביותר בעולם נלקחה. פשוט אמרו 'זהו, לא צריך'. עיתונים לא רוצים להסתבך עם הקוראים שלהם, אז הם יגידו שלום ולהתראות. ככה זה יהיה".
אולי גם מפחדים ממקרה "שרלי הבדו", שבו הגיעו לאלימות פיזית מחרידה: פיגוע של מחבלים איסלאמיסטים שבו נהרגו 12 בני אדם, בגלל קריקטורה.
"מה שקרה ב'שרלי הבדו' זאת התנגשות של ציוויליזציות. ובעקבות הפיגוע פרצו ההפגנות הכי גדולות מאז מלחמת העולם".
מה יש בקריקטורה שהיא כל כך מקוממת?
"קריקטורה זה בום לפנים. וכל אהבל יכול להבין אותה. זה מגיע להמונים. הפרינט אמנם ירד בחשיבותו, אבל דווקא דברים עם פחות מילים זוכים לתהודה גוברת כיום. קריקטורה תהפוך לכלי חשוב ככל שיהיה פחות חופש מטעם השלטון".
