שר התקשורת מציג: שעת נעילה לתאגיד השידור הציבורי
שר התקשורת מציג: שעת נעילה לתאגיד השידור הציבורי
ישראל היא בין המדינות שהשקעותיה בשידור הציבורי הן מהנמוכות בעולם המערבי. אבל לשר התקשורת שלמה קרעי זה לא מספיק. אם איומיו לפגוע בתאגיד כאן 11 יתממשו כל היצירה המקורית תיהרס. אפילו מהבחינה הכלכלית, שבה הוא נתלה, אין בכך היגיון, מסבירים מומחי תקשורת, משום שהשידור הציבורי הוא מנוע צמיחה של כל התעשייה. מצד שני, "אולי עדיף שייסגר לגמרי מאשר שיהפוך לשופר של השלטון כמו הונגריה ופולין"
השבוע הוסיף שר התקשורת שלמה קרעי עוד הצהרה על כוונתו לפגוע בשידור הציבורי כפי שהוא היום, כשאמר שלא יסכים שהציבור ישלם פעמיים על תוכני התאגיד וידאג שיקבל אותם חינם לא רק ביוטיוב. "פניתי למנהלי התאגיד בדרישה לשחרור את תוכני התאגיד לגופי השידור האחרים ללא תמורה או שאפעל לשם כך מתוקף סמכותי. לא ייתכן שאזרחי ישראל יצטרכו לשלם על התכנים שתוקצבו על ידי משלם המסים הישראלים פעם נוספת בדמי המינוי שלהם (לחברות התקשורת - ר”ק)". הצהרה זו מצטרפת להצהרותיו הקודמות ולהצעת החוק הפרטית שהגיש להוציא את התאגיד להפרטה, כדי שהמדינה תפסיק לממן אותו, ולקצץ בשלב ראשון את תקציבו ב־400 מיליון שקל, כמחצית מתקציבו היום - מה שבהכרח יביא לסגירתו ולפיטורי 1,000 עובדיו.
כדי להבין את חשיבותו של גוף שידור ציבורי בישראל, על רקע הכרזת שר התקשורת שלמה קרעי לרושש אותו, צריך להביט לעבר ולצדדים - למדינות רבות שבהן יש גוף שידור שכזה. "השידור הציבורי הראשון בעולם הוקם ב־1922 ומטרתו היתה לחזק את הדמוקרטיה", מסבירה ד"ר מיכל בן דוד, יועצת לטלוויזיה ודיגיטל, מתמחה בשידור הציבורי בעולם ומרצה מן החוץ בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן . "זה קרה אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתקופה שחוסר האמון של הציבור בממשלה היה בשיא. בעקבות זאת קבוצה של פוליטיקאים ומשרתי ציבור הרגישו ששידורי רדיו ציבוריים יכולים לשמש כאחד משומרי הסף של הדמוקרטיה. הרעיון היה שמידע, שלא היה זמין לכולם, ובעיקר לא לשכבות העניות באוכלוסייה יגיע אליהם ויהפוך אותם לאזרחים מעורבים יותר. בצד הדמוקרטיזציה של התקשורת, השידורים האלה היו גם אמורים לספק תרבות וחינוך לכולם. שנים מעטות לאחר מכן, בכל מדינות אירופה התחילו להקים שידורים ציבוריים".
נדמה שבדיוק מהסיבה שהוחלט להקים שידור ציבורי, כעת במדינות שמנסות לפגוע במשטר הדמוקרטי - ובכלל זה ישראל - רוצים עכשיו לסגור את הערוץ הציבורי או להפסיק את מימונו. יובל קרניאל, מומחה למשפט ותקשורת, ששימש כיו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור וגם היועץ המשפטי של הרשות השנייה, המלמד גם באוניברסיטת רייכמן, אומר: "בלי הקיום של תאגיד השידור התקשורת החופשית כולה בסכנת קיום. עיתונאים ביקורתיים יפוטרו בלי שתהיה להם אלטרנטיבה, ולכן גם יושתקו ויפחדו להתבטא. זו סכנה של ממש לחופש הביטוי. בפעם הקודמת שהם ניסו לסגור את התאגיד, בג"ץ עצר את הניסיון. כעת אין לדעת אם בג"ץ יהיה מוחלש, או אם יוכל להילחם בזה שוב. אין לי ספק שהממשלה תנסה למנוע תקציבים וברור שיהיו צעדים לסרס מוסדות עצמאיים של הדמוקרטיה. או שתעביר אותם לערוץ 14. מה שברור זה שהולכים להיות צעדים שידרשו גם שינוי חקיקה. במדינות שמאבדות את החירויות שלהן כמו רוסיה, פולין והונגריה, הערוץ הציבורי הופך להיות יותר כלי של הממשלה - אני לא יודע מה יותר גרוע. אולי אפילו זה יותר מזיק שהערוץ יהיה כלי תעמולה והדתה מאשר שיסגרו אותו".
קרעי מדבר על שוק חופשי.
"הוא נותן הסבר ליברטריאני לרצון לקצץ. לכאורה שוק חופשי. אבל השיח הזוי. איך אפשר להיות ליברטריאני עם צביון יהודי? זו משנה של פורום קהלת. בכל העולם יש שידור ציבורי עצמאי עם מהדורת חדשות עצמאית".
כמה זה קרוב?
"אני חושב שהם מנסים להבין את מידת ההתנגדות בקרב הציבור. אגב הציבור צריך לקחת בחשבון שגם באירוויזיון נוכל להשתתף רק אם הערוץ יהיה בלתי תלוי. אבל מי יודע, אולי לא חשוב להם שנשתתף באירוויזיון, אולי זה מתחבר לאג'נדה יותר כללית של 'קול באישה ערווה'".
"בכל המדינות המערביות יש ערוצים ציבוריים", אומרת נעמי שחורי, במאית סרטי תעודה ומפיקה. "אפילו ברלוסקוני לא הצליח להרוס לגמרי את RAI, הערוץ הציבורי האיטלקיבמדינות האלה המימון הציבורי הוא רציני. אפילו בארה"ב הערוץ הציבורי מקבל מימון מהממשלה, מה־CPB (הארגון לשידור ציבורי). תוכנית הילדים הוותיקה 'רחוב סומסום' וכל סדרות הדוקו של היוצר קן ברנז הן של השידור הציבורי - אלה תכנים שערוצים מסחריים לא מספקים".
"כשערוץ הטלוויזיה של השידור הבריטי, ה־BBC, הוקם", מפרטת ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל, "רצו שהוא יהיה משוחרר מלחצי המפרסמים והפוליטיקאים. הערוץ עלה לראשונה לפני מלחמת העולם השנייה, הופסק בזמן המלחמה ומ־1946 יש שידורים רציפים שלו. בהתחלה הוא היה מונופול, ערוץ אחד. ב־1955 הצטרף הערוץ העצמאי ITV, ב־1962 הצטרף BBC2, אחר כך גם קם צ'אנל 4, ערוץ ציבורי שממומן על ידי פרסומת".
במשך 60 שנה המודל הזה עבד טובוהיה בלב הקונצנזוס, מסבירות החוקרות. לקראת סוף המאה ה־20 ממשלות התחילו להפריט כלי תקשורת. הרבה חברות מסחריות קמו ולא אהבו את זה שיש ערוץ ציבורי שמקבל כסף, והתחילו להצר את צעדיו. הכוח של הערוצים הציבוריים נחלש.
בישראל המצב שונה. לפני כשבע שנים נהפכה רשות השידור לתאגיד, והוזרמו לו סוף־סוף כספים ליצירה ישראלית. תקציב התאגיד מגיע בעיקרו ממשרד התחבורה - מאגרת הרדיו שנגבית בטסט לרכב - 650 מיליון שקל בשנה. שאר המימון, כ־100 מיליון שקל, מגיע מחסויות, תשדירי שירות וזכויות יוצרים. מתוך הסכום הכללי 270 מיליון שקל בשנה מושקעים ביצירה והפקות מקור ישראליות.
עם עלייתו לאוויר החלה לשדר בו חטיבת חדשות עצמאית. ותוך זמן קצר ביותר הועלו בתאגיד סדרות מצליחות רבות בישראל ומחוצה לה כמו "טהרן", "קופה ראשית" ו"שעת נעילה" - סדרות, שאגב, הכניסו לקופת המדינה כסף. בצד הדרמות המצליחות ביותר, ואלה בכאן חינוכית, ובפלטפורמה הדיגיטלית, שודרו סדרות תעודה חשובות כ"תיק 512" ו"נבואת קסנדרה", וכן פורמטים מחו"ל כ"סליחה על השאלה", שקיבלו פרשנות ישראלית חשובה. לצד שידורי רדיו ודיגיטל.
לדברי ליסה שילוח־עוזרד, סמנכ"לית כאן 11 לשעבר וממקימי הערוץ, "המשימה שלנו היתה להגדיר את הנוסחה הנכונה לערוץ שידור ציבורי ישראלי, שיפנה לקהל רחב וישקף את ההוויה הישראלית על כל גווניה. ניסינו ליצור מודל שיהיה אלטרנטיבה לערוצים המסחריים ולקבוע סטנדרט של איכות ורלוונטיות בכל סוגי התכנים. בין השאר, הוחלט להשקיע תקציבים נכבדים בהפקת סדרות מתוסרטות (דרמה וקומדיה), בסדרות ובסרטים דוקומנטריים ובתכנים בעלי ערך חברתי ותרבותי, שייתנו ביטוי למגוון רחב של קולות.
"רצינו להגיע תוך זמן קצר ללוח שידורים עשיר, שיהיה מבוסס על תוכן ישראלי מקורי בלבד. בחנו מאות, אולי אלפי, הצעות לתוכניות והוצאנו לדרך עשרות הפקות בכל הז'אנרים. הפעילות הזאת הפכה למנוע צמיחה אדיר לתעשיית הטלוויזיה והביאה למסך עשרות יוצרות ויוצרים חדשים".
האם יש מקום להשוות בין התאגיד לבין ה־BBC? "הגיוני וסביר להשוות בין השניים", מציינת ד"ר עלינא ברנשטיין. "ההשוואה היא גם בעייתית, בגלל גודל המדינות וכמות האזרחים. אבל ה־BBC הוא עדיין חוד החנית של הטלוויזיה הבריטית. הבריטים מוכרים בכל העולם בזכותה. ההכנסות הן עדיין מאגרת הטלוויזיה שמשלמים שם. עתיד הערוץ מובטח עד 2027, כי ה־BBC עובד על פי זיכיון של עשר שנים.
שם אין מי שרוצה לסגור אותו?
"יש ביקורת על הערוץ, אבל אף פעם לא חשבו לסגור. יש דיבורים על כך שהערוץ הציבורי הזה צריך להשתנות בנוף הטלוויזיה הנוכחי. כי הם לא מתחרים רק בערוצים המסחריים אלא בסטרימינג, יוטיוב והרשתות החברתיות ולא הגיוני לשלם את האגרה שנקבעה ב־1946 בעולם החדש הזה. ה־BBC מכניס 4 מיליארד ליש"ט רק מאגרה. יש לו גם זרוע מסחרית שמוכרת פורמטים ומשווקת תוכניות לעולם והכנסותיה 2 מיליארד ליש"ט. את רוב הסכום שלו מוציא ה־BBC על חדשות ואקטואליה, אחרי זה על דרמה וסרטים ואחרי כך על תכנים כמו בידור וקומדיה ותוכניות ילדים וספורט".
בעשור האחרון, אגב, כמעט בכל מדינות איגוד השידור האירופי, שישראל נמנית עליו, היתה ירידה בתשלום האגרה. באירלנד נרשמה ירידה של 4.2%, בבריטניה ירידה של 6.1%, בסלובניה ירידה של 7.5% ובישראל ירידה של 69.6%. כך שעוד לפני ההחלטה לקצץ את המימון, ההשקעה של הממשלה בתאגיד היא מהנמוכות ביותר במערב.
מימון מאגרה זה המודל היחיד הקיים לערוץ ציבורי?
"במשך שנים ביקשו למצוא פתרון אחר מאשר מימון מכספי אגרה. אחד הכיוונים היה פרסומות. יש מדינות שהערוץ הציבורי הוא מודל מעורב של פרסומות ותקציב ממשלתי, כמו בדנמרק ובנורווגיה. הבעיה היא שהיום הרווחים מפרסומות הולכים ומצטמצמים, ולא ברור אם אפשר לתחזק מהן ערוץ".
אחת הטענות של התומכים בסגירת התאגיד היא שאז ישגשגו הערוצים המסחריים. "מי שחושב שהערוצים המסחריים יתחילו לפרוח טועה בענק, אומרת בן דוד. "הערוצים המסחריים מאבדים צפייה וההכנסות שלהם קטנות זה קשור לתהליך של כניסת הסטרימרים. מי שמאיים בלקחת את הכסף ולחלק אותו בין גופים אחרים - לוקה בחוסר הבנה של השוק".
לדברי ברנשטיין, "גם אם יש שאלות על דרך המימון לציבור יש הבנה לחשיבות של קיומו של ערוץ ציבורי שיש לו תפקיד בחיי האומה. ערוץ שמייצר תוכן שערוצים מסחריים לא ייצרו".
כמה הוא באמת חשוב לדמוקרטיה?
"מתוך היכרות עם הטלוויזיה הבריטית אני יודעת כמה חשוב שיהיה ערוץ ציבורי שלא מוטה פוליטית פה. ההיסטוריה מראה הרבה ניסיונות לעשות פוליטיזציה של רשות השידור, גם פה, כשטומי לפיד עמד בראשה, למשל. הרעיון של שידור טלוויזיה ורדיו שלא מוטה פוליטית ולא נתון לחסדי המפרסמים הוא מאוד חשוב דווקא ככל שהעולם התקשורתי מתרחב. כי יש תוכניות שלא יעשו אם לא יהיה ערוץ ציבורי: סאטירה עוקצנית כמו 'היהודים באים', או תחקירי עומק כמו 'זמן אמת'. במהדורת החדשות של כאן 11 אין את ההיטמטמות שיש בחדשות אחרות. אין לי שום דבר נגד ריאליטי אבל אני בעד תמהיל. בערוץ כזה יש אומץ".
לכל אחד יש היום בכף ידו שפע של ערוצים, כבלים, לוויין, סטרימינג, יוטיוב ורשתות חברתיות. אולי באמת לא צריך שידור ציבורי? "זאת בדיוק הסיבה ששידור ציבורי הוא כה רלוונטי", אומרת בן דוד. "לכאורה זה שפע, אבל בתוך כל אלה יש פייק ניוז ודיסאינפורמציה בלתי פוסקת. על זה מתווספת בינה מלאכותית. כל אלה משבשבים את היכולת שלנו להבין מה נכון ומה לא נכון. צריך מגן של האמת, אינפורמציה ללא משוא פנים שתסנן פייק ניוז".
מאז עלייתו של דונלד טראמפ ובחירתו לנשיא ארה"ב מרגישים את ההתערערות של הדמוקרטיה והשידור הציבורי הוא אחד המוסדות החזקים של הדמוקרטיה, ממשיכה בן דוד. "מחקרים מראים שבמדינות שבהן השידור הציבורי ממומן בצורה מלאה והוא חלק מרכזי מהשיח - הדמוקרטיה יותר בריאה. ההתקפה של הפוליטיקאים נגד השידור הציבורי לא אופיינית רק לנו. יש גופים כלכליים ענקים מאוד חזקים וכוחניים שהשתלטו על התקשורת ועל היכולת של המדינה להגן עלינו. אפילו בבריטניה, פוליטיקאים של המפלגה השמרנית הציעו שהאזרחים ישלמו על ה־BBC כמו שמשלמים על נטפליקס, כדי להפחית את מחיר האגרה. זאת הצעה פופוליסטית, כמובן. הסיבה היחידה שמחירי נטפליקס נמוכים יחסית זה כי זאת חברה גלובלית. גם שם וגם כאן השידור הציבורי הוא של האזרחים. אנחנו משלמים על זה. זה שלנו".
גם נעמי שחורי, שבעברה כתבה את הרגולציה לערוצים המסחריים, שלפיה אלה יציגו הפקה מקורית, סרטי דוקו וסדרות, משוכנעת שאלה לא יספקו לעולם את התוכן שמספק שידור ציבורי. היא עוד זוכרת "כמה אנרגיה הושקעה כדי לכפות עליהם את הרגולציה. ואיך בערוצים המסחריים ניסו להפוך דוקוסלב לדוקומנטרי. בינתיים כל הרגולציה התפספסה. מטרת הערוצים האלה היא להרוויח. לכן ערוץ ציבורי הוא משמעותי בנוף. הוא משמר היסטוריה, שפה ותרבות. רואים איך הערוץ המסחרי נראה - מגיע לנו עוד משהו חוץ מ'הזמר במסכה' ו'משחקי השף'".
לערוץ ציבורי יש אפילו השפעה וחשיבות גדולות יותר מאשר התכנים שהוא משדר לציבור.
ממחקר מ־2020 שערכה מנהלת ויקימדיה לשעבר, סו גארדנר הקנדית, עולה ש"במדינות שבהן יש שידור ציבורי חזק, ממומן היטב, יש אמון חברתי ולכידות חברתית גבוהים. במהדורות החדשות של הערוצים הציבוריים היו יותר חדשות בינלאומיות, יותר חדשות פנים, יותר תוכניות אקטואליה, יותר סיקור של ענייני מדיניות ציבוריים, סיקור שהיה פחות שערורייתי ויותר מאוזן, סיפורים המתמקדים במהות מדינית. עוד התברר כי אנשים הנחשפים לשידור הציבורי מצוידים ביותר מידע מאלה שצופים בתחנות מסחריות, הם ייצאו יותר להצביע, יהיו להם דעות יותר מציאותיות על נושאים כמו הגירה ופשע". כל זה חשוב במיוחד, כשאמון הציבור ברשויות ובמוסדות הולך ופוחת, עוד לפני מגפת הקורונה.
ממשלות נוטות להקשות על ערוצים ציבוריים, אבל אלה נחוצים לטובת הדמוקרטיה, מסכמת בן דוד. "זה לא קשור לשמאל וימין, הרי יש גיוון בתוך התאגיד. אם השידור הציבורי ייפגע כל האקוסיסטם של יצירה מקורית ייהרס. אפילו בראייה כלכלית - ערוץ ציבורי שתומך ביצירה מקומית מחזק ומניע את הכלכלה. הוא מנוע שמזיז אותה. מי שיסגור אותו לא רק שייקח מקומות עבודה ויכולת השתכרות מהתעשייה, אלא גם מבתי הספר לתקשורת, וירסק את העיתונות".
* * *
בחברה טובה עם הונגריה
ממשלות פופוליסטיות עם נטיות אוטוריטריות ואנטי־דמוקרטית במרכז אירופה הופכות את הערוצים הציבוריים לשופרות של הממשלה, נכתב בכתבה ב"וויס אוף אמריקה". כך לפני הבחירות בצ'כיה ב־2021 איגוד השידור האירופי הפציר במחוקקים הצ'כים להגן על העצמאות של הערוץ הציבורי בטענה שלפחות 60% מתושבי המדינה מקבלים את המידע שלהם מהערוץ.
במאמר הביע קשישטוף בובינסקי, מאיגוד העיתונאים בפולין, דאגה שלפיה 11 מחברות האיחוד האירופי נמצאות בסכנה שהערוצים הציבוריים שלהם יישלטו על ידי המפגלות שבשלטון ויהפכו כמו בפולין ל"שופרות תעמולה". הארגון כבר התריע על סכנה דומה בהונגריה: בזמן הבחירות במדינה ב־2019 דלפו הקלטות של עורכים האומרים לכתבים שלהם לתת סיקור אוהד למפלגה השלטת של ויקטור אורבן.
