צביקה פיק יישאר תמיד המלך הראשון של הפופ הישראלי
צביקה פיק יישאר תמיד המלך הראשון של הפופ הישראלי
צביקה פיק, שמת היום בגיל 72, היה מהפכן שחתר נגד כל מוסכמה מקומית: במוזיקה שיצר, בבגדים שלבש, באופן שבו נע על הבמה וביחסיו עם מעריציו; תחילה נתפס כזר, אבל מהר מאוד הקהל והממסד חיבקו את אמן המלודיה שהקדים את זמנו עם לחנים ועיבודים מורכבים וצלילי סינתסייזר שמיימיים; אבי נשר: "אישיות גדולה כמו שלו צריכה מרחב מחיה גדול מכפי שמדינה קטנה מאפשרת"; יואב גינאי: "צביקה פיק היה איש אמיץ שלא ניסה לחקות אף אחד"
"צביקה פיק היה אאוטסיידר שפנה לקהל הרחב, והכניס צבעים חזקים לפאלטה הישראלית", אומר עליו הבמאי אבי נשר, שהשתמש בשיריו של הזמר והמלחין בסרטו "דיזנגוף 99". בפיק, שמת היום בגיל 72, היה ניגוד יוצא דופן של מי שנתפס כ"עוף מוזר" אך יצר מוזיקה ישראלית גדולה, שנהפכה לקונצנזוס כשגם נשיא המדינה ושר התרבות סופדים לו . ״צביקה פיק חידש את הנוף התרבותי הישראלי וחולל בו שינוי מהפכני. המוזיקה שלו חדרה ללבבות, כמילות השיר, והפכה לחלק בלתי נפרד מפסקול חיינו והתחברה באופן עמוק לשורשים העבריים העשירים שלנו", כתב הנשיא יצחק הרצוג על המוזיקאי שכתב שירים כמו "הרקדן האוטומטי" "אהבה בסוף הקיץ", "מרי לו", "נאסף תשרי", "אני אוהב אותך לאה" ועבד עם יוצרים רבים כמו דנה אינטרנשיונל, ריקי גל, עפרה חזה, אהוד מנור, ועם אשתו לשעבר מירית שם אור, אם שלושה מחמשת ילדיו, שכתבה רבים משיריו.
פיק נולד ב־3 באוקטובר 1949, כהנריק, בוורוצלב שבפולין, למשפחה מוזיקלית: סבו היה מנהל קונסרבטוריון והוא עצמו קיבל חינוך מוזיקלי קלאסי מגיל חמש. ב־1957 עלתה משפחתו לישראל. הפרסום הראשון שלו כזמר היה בדמות קלוד בגרסה הישראלית למחזמר "שיער" בשנות ה־70. הוא היה כוכב הפופ ראשון: גבוה, עם שיער ארוך, בגדי גלאם נוצצים וצעדי ריקוד יוצאי דופן.
בעידן שרק יצא מהשפעת הלהקות הצבאיות נתפס פיק כשונה ומשונה בהופעתו, במוזיקה שיצר ובגינוניו כאליל נוער. אולם במשך השנים הבינו שהמוזיקה שלו הקדימה את זמנה בזכות הלחנים והעיבודים המורכבים וצלילי הסינתסייזר והאלקטרוניקה, שפיק היה בין הראשונים להשתמש בהם.
שיא תהילתו היה בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80 אולם פיק המציא את עצמו מחדש בכל כמה שנים: בראשית שנות ה־90 בסיבוב הופעות עם הלהקה "נושאי המגבעת"; אחר כך ב־1998 עם ההצלחה הגדולה באירוויזיון לשיר שהלחין "דיווה" ששרה דנה אינטרנשיונל.
ב־2002 עלה המחזמר "מרי לו" משיריו ב"הבימה", שהיה להצלחה מעל ומעבר למצופה, עם כ־400 הרמות מסך. ב־2005 התמנה לשופט בעונה השלישית של "כוכב נולד" ואז דבק בו הכינוי "מאסטרו". הוא המשיך בתפקיד עד העונה השביעית, וב־2009 עלתה בביפ סדרת הדוקו ריאליטי עליו ועל משפחתו "המאסטרו", שעקבה אחר חייו הפרטיים ושל בת זוגו אז, שירה מנור, והתארחו בה גם אמו ובנותיו, שרונה ודניאלה (הנשואה היום לבמאי הקולנוע האמריקאי קוונטין טרנטינו, שחי בישראל איתה). ב־2011 קיבל את פרס אקו"ם על מפעל חיים.
דנה אינטרנשיונל שלה כתב את הלחן ל"דיווה", שזיכה אותה בפרס הראשון באירוויזיון, כתבה בפייסבוק: "אחרי הזכייה באירוויזיון היחסים בינינו התקלקלו, אבל עכשיו אני יכולה להגיד את מה שלא אמרתי לך בקול. תמיד אהבתי אותך. היינו הפכים באופי. אתה חרוץ בלתי נלאה, לא מוותר לקשיים, לא נכנע לרגשות וחדור מטרה… אתה תישאר לנצח אייקון תרבות ישראלי. פורץ דרך. מלחין מחונן. מלך הפופ של ישראל".
2 צפייה בגלריה
צביקה פיק על בימת האירוויזיון. "התייחס למוזיקה וליצירה כאל בלון חמצן"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
יואב גינאי, שכתב את מילות השיר של "דיווה", סיפר ל"כלכליסט", שהתעקש כי פיק ילחין אותו. "כשזכינו באירוויזיון הוא הרגיש שזה הישג חייו, שהגיע לטופ של הטופ". כמו אחרים גם גינאי מציין כי פיק לא השתלב בתחילה במיין סטרים: "הוא לא היה בון טון, לא היה יוצא להקה צבאית. הוא השתתף ב'שיער', התאפר ולבש בגדים צבעוניים. במדינה שהאתוס בה היה להקות צבאיות, cut and clean, הוא נחשב למוזר. הוא הביא קול מחוץ לארץ. אבל המלודיות שלו הלכו ונטמעו, וגם הציבור הישראלי השתנה. הדרך שלו תמיד היתה לחתור נגד הזרם. הוא היה איש אמיץ שהביא את האמת שלו, ולא ניסה לחקות אף אחד”.
גינאי מספר כי "המוזיקה היתה החיים שלו, לא כקלישאה. הוא באמת ראה בה בלון חמצן. בכל פעם שדיבר על היצירה שלו הוא היה מזנק במנהרת הזמן של עצמו, לגיל 16, כמו שיקוי נעורים. לפני שלושה ימים דיברתי איתו, הוא סיפר שהוא מחכה למופע החדש".
אבי נשר, שהכיר את פיק באודישנים לסרט "הלהקה", ושילב את שיריו בסרטו "דיזנגוף 99", ניסה להסביר את הגלגולים שפיק עבר במשך הקריירה שלו: "לעתים הפרסונה הגדולה מהחיים שלו גרמה אי־נוחות לאליטות התרבותיות שנטו לשכוח עד כמה הוא מלחין כל כך מוכשר. כנראה שאישיות גדולה כמו שלו צריכה מרחב מחיה גדול מכפי שמדינה קטנה מאפשרת. אפילו עם מותו ראיתי שבכל מיני הספדים לא מתאפקים מלהזכיר את הבגדים עם הפאייטים שלו".
גם המפגש ביניהם עוד באודישנים ל"להקה" היה מפגש קצוות. "אני ישראלי מרמת גן, הוא עולה חדש מפולין. הוא מאוד נפגע שלא לקחתי אותו לסרט, שהעדפתי את ששי קשת שהיה מאוד להקה צבאית. אבל אנחנו מדינת הגירה, זה חלק מהמרקם הישראלי, וב'דיזנגוף 99' כבר שילבתי את שיריו. בחוויה התל־אביבית מרובת הגוונים, הוא היה צבע מאוד נוכח. אמנות נמדדת במבחן הזמן", מסכם נשר. "ואני מאמין שמקומו בקאנון, כמו סאשה ארגוב ושלום חנוך, יוני רכטר ודני סנדרסון".
סייעה בהכנת הכתבה: מאיה נחום שחל
