הסופר אלכס אפשטיין הכניס את ספרו החדש לקופסת תכשיטים
הסופר אלכס אפשטיין הכניס את ספרו החדש לקופסת תכשיטים
הסופר אלכס אפשטיין הולך נגד כל מה שמקובל בעולם הספרות: את ספרו המיניאטורי החדש, הוא הדפיס, הדביק וכרך בעצמו, ועדיין "התמלוגים היו פי 50 יותר גבוהים מספר שנמכר בחנות"
ואם תפגוש במבוך אדם שהולך בכיוון הנגדי: אל תיפול רוחך. כה סבוך המבוך, כה מורכב וכה מתעתע, עד שיש אינספור דרכים שלא לצאת ממנו. הושט יד ללחיצה קצרה אך אמיצה; ועד הפעם הבאה, המשך בדרכך". זה סיפור קצרצר של אלכס אפשטיין, סופר מקורי שאוהב להתחדש ולהפתיע, ולאחרונה פתח חנות אינטרנטית (www.alex-epstein.com) שמוכרת את ספריו בעותקים מודפסים או דיגיטליים, אבל גם מתנות מיוחדות, כמו למשל תמונה עם סיפור קצרצר בכתב ידו, או הספר האחרון שלו, "אלף ואחד עגורים", שהוא בכלל ספר מיניאטורי בגודלו.
צחקתי כשראיתי את הספר בתוך אריזת מתנה של תכשיט, לא תיארתי לעצמי שהוא כזה קטן.
"זו בדרך כלל התגובה אליו, זה מעלה חיוך. אני סופר שכותב כבר די הרבה שנים. פרסמתי בארץ ובחו"ל, ספרים מודפסים ודיגיטליים, והרגשתי שאולי הגיע הזמן לעשות סיכום, מין מבחר. אבל בכל זאת אני עוד לא מת, אז חשבתי לעשות משהו מאוד מסוים ביצירה שלי: אספתי את הדברים הכי קצרים שכתבתי, הכי זעירים. הרי תמיד הטקסטים האלה נמצאים בתוך חלל לבן גדול, משייטים להם על הדף הריק, יש המון רווח ומעט מילים. חשבתי שיהיה מעניין לבדוק איך הם יחיו במין בית שהוא בדיוק למידות שלהם".
זאת היתה המחשבה הראשונית שלו. אבל מכאן ועד לייצר ספר קטנטן שגם יהיה נוח לעלעול ושהטקסט יהיה קריא - הדרך ארוכה. תחילה חשב שיוכל לגשת עם הקובץ לבית דפוס ופשוט להדפיס בגודל קטן, אבל אז גילה שהדבר כמעט בלתי אפשרי.
"בדרך כלל ספרים בארץ נוצרים בהדבקה של דבק חם ובלחץ ואז אי אפשר לפתוח אותם באמצע עד הסוף כמו שצריך", אומר אפשטיין. "אולי היה אפשר לייצר בסין, אבל אז התוצאה היתה פחות איכותית. אז הבנתי שאפשר לעשות את זה רק בעבודה ידנית".
זה לא שאפשטיין המציא משהו, הוא אומר "הספר המיניאטורי היה פופולרי בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 בעיקר בתחום ספרי ילדים, זה היה מין מבחן לבעלי בתי דפוס להפגין את יכולתיהם. מבחינה אמנותית היה לי ברור שאני רוצה לעשות משהו שכמעט לא קיים היום".
וכך ישב אפשטיין בביתו, עם מדפסת לייזר איכותית, והתחיל להדפיס לבד את הטקסטים בפונט קריא, לחתוך בעצמו את הדפים, לקפל, להדביק ולכרוך לבד. זה לא מאוד מפתיע; בשלוש השנים האחרונות - עם או בלי קשר לקורונה - יותר ויותר אנשים יצאו לדרך עצמאית בכתיבה ובהפצת הספרים שלהם.
"זו לא פעם ראשונה שאני עושה דברים לבד", הוא מספר, "אבל עדיין לא הייתי בטוח ביכולתי. המטרה לא היתה ליצור סדרה לאספנים, או למכור עשרה עותקים, אלא להראות שגם בשיטה זו אפשר להגיע למספר עותקים סביר ולמכור בלי חנויות, בלי משווקים, בלי הוצאה ובלי בית דפוס".
ואכן, בתוך חודשיים נמכרו 220 עותקים מהספר, במחיר של 87 שקל לעותק. "זה התקבל יפה. מבחינה כלכלית, אני לרגע לא שואף להתפרנס מספרות, כולנו מכירים את המציאות. אבל כשספר שלך רואה אור בדרך הרגילה ונמכר דרך חנויות הספרים, אתה מתוגמל בין שקל ל־3 שקלים לעותק. אני סופר מאוד מסוים ויש לי קהל מסוים וטוב לי עם זה, אני בשלווה גדולה עם מה שאני כותב ואיך שזה מתקבל. עם הספר הזה, התמלוגים הם פי 50 יותר גבוהים מספר שנמכר בחנות".
אפשטיין הוא אמן הסיפור הקצרצר, המיניאטורי. הסיפורים שלו הם מעין הרהורים, פנטזיות, משלי זן, שעשועי מחשבה, פרגמנטים קצרים שמבליחים ומצליחים לגעת בנקודה בלב כמו זה למשל: "היה היה איש אחד שהחליף את כל השמות של אנשי הקשר בטלפון שלו לשמה של האישה שעזבה אותו. מאז, בכל פעם שהטלפון מצלצל, ולו רק לרגע, הוא מאושר כמו ילד".
אפשטיין (51) נולד בסנט פטרסבורג, עלה עם משפחתו לישראל ב־1980, וגדל בלוד. היום הוא מעביר סדנאות כתיבה ועובד כמתכנת בסטארט־אפ לומוס, שמייצר עדשות למשקפיים חכמים של מציאות רבודה. הוא נשוי ואב לשניים, גר בתל אביב. הוא פרסם קובצי סיפורים, נובלות, רומנים, ספר ילדים, ספר שירה, והוא מחפש תמיד דרכי כתיבה, ייצור והפצה מיוחדות.
הכתיבה שלו משחקית, אקספרימנטלית, ומאתגרת את כללי הז'אנר. הוא משתמש בדמויות מהמיתולוגיה היוונית, מסיפורי אלף לילה ולילה, אבל גם מקפקא וולטר בנימין. יש אצלו נוכחות מורגשת של טכנולוגיה מתקדמת, רשתות, רובוטים ומדע בדיוני. הוא פרסם, למשל, תרגומים לקלאסיקות באמצעות google translate בשם "קלאסי ביס", וכך נראית אצלו הפתיחה הידועה של "אנה קרנינה": "משפחות מאושרות כולם דומים, כל משפחה אומללה אומללה אומללה על פי דרכה".
כל המינימליזם והסיפורים הקצרצרים שלך הם בעצם ספרות לדור הווטסאפ והטוויטר.
"אני נגד הרעיון שאם אתה כותב סיפורים קצרים אתה צריך להתפתח ולכתוב רומנים. לא כך אני רואה את העולם. אני מנסה בכמה שפחות מילים לתמצת כמה שיותר, ככה אני רואה את המציאות. לא משנה מה עולם המו"לות רוצה, אין לי שום דבר נגד יצירות ארוכות, אני פשוט כותב את מה שנכון לי. קוצר היריעה מתאים לי כדי להביע את עצמי כאמן. עם הזמן התברר שיצירות קצרות מתאימות לתקופתנו כי הן עוברות מסך טוב - וזה דבר נפלא שקרה לי. אבל זה גם קצת מטעה. אמנם היצירה הקצרה עוברת טוב מסך, אבל לפעמים היא גם דורשת התעמקות שאתה לא תמיד מקדיש כשאתה קורא פוסטים דיגיטליים".
מאיפה הנטייה הזאת לנסיינות וחדשנות?
"אני כותב מתוך עניין והתלהבות וסקרנות ואי אפשר לעשות את זה בלי לחדש משהו. החידוש הוא בתכנים אבל גם החידוש בצורה מעניין אותי. ברגע שלא מעניין לי אני לא כותב. אני כותב על דברים שצמחתי איתם, המיתולוגיה היוונית או אלף לילה ולילה, העולם הטכנולוגי שאני מצוי בו הרבה שנים, ובסוף תמיד כותבים על שני נושאים - אהבה ומוות, בזה אני לא משנה כלום".
גם המבוך מופיע אצלך הרבה. החיים כמבוך.
"הרבה מזה קשור לביוגרפיה האישית שלי. הגעתי לארץ בגיל 8 בלי לדעת מילה בעברית, הגעתי מעיר מאוד גדולה כמו סנט פטרסבורג לעיר כמו לוד - אלה הפכים גמורים, השנה היתה 1980 ואי אפשר היה אז למצוא ספרים ברוסית כמו היום. כשהתחלתי לקרוא בעברית, הספרים הראשונים היו מדע בדיוני, אז קראתי בשפה חצי מובנת על עולמות אחרים ועל זרות, אני מניח שכל זה איכשהו התחבר ליצירה".
הספר המיניאטורי "אלף ואחד עגורים" נראה כמו ספר תהלים.
"כן, הסיפור הראשון והאחרון בספר - 'עשה שנשכח שכבר התאהבנו. ואז עשה שנתאהב, בזהירות, מחדש' - הם תפילות. האסוציאציה הזאת היתה, כי בכל זאת המקום היחיד היום שאתה יכול למצוא בו ספרים קטנים מאוד זה חנות ספרי קודש".
