מדמי מור ועד ניקול קידמן: הוליווד שוב קופצת למיטה
מדמי מור ועד ניקול קידמן: הוליווד שוב קופצת למיטה
אחרי שנים של פוריטניות בהשפעת תנועת Metoo אפשר לסכם את 2024 כשנה שבה חזרו לעשות ולהראות מין על המסך. מייקי מדיסון טורפת אוליגרכים ב"אנורה", דמי מור בת ה־62 מתערטלת ב"יופי מסוכן" וניקול קידמן בוחנת את עולם הסאדו־מאזו ב"בייביגירל". היוצרים והשחקנים נזכרו שקולנוע על סקס הוא לא רק סקסי, אלא גם כזה שהולך עד הקצה
"אני רוצה שתהיי החברה שלי", אומר וניה לאנורה, "החברה החרמנית שלי". ו"אנורה" — בהיעדר מילה אלגנטית יותר, לסרט שמפנה את גבו במופגן לאלגנטיות ומהוגנות בורגנית — הוא בהחלט סרט חרמני. עם סקס ועירום מהשוט הראשון, בסרט שאין בו שום דבר סוגסטיבי והוא בוטה כמו ביקור במועדון חשפנות. אבל ההפתעה היא שהוא לא יוצא דופן: רגע לפני ש־2024 מגיעה לסיומה אפשר כבר להכתיר אותה כאחת השנים הכי בוטות והכי מיניות זה זמן רב בקולנוע דובר האנגלית.
יוצרי "אנורה" צריכים לשלוח את הפרחים לגרטה גרוויג, הבמאית של "נשים קטנות ו"ברבי". בכל שנה אחרת סרטו החדש של הבמאי האמריקאי שון בייקר היה עשוי להישאר סרט פסטיבלים וסינמטקים הפונה למתי־מעט, אך השנה גרוויג עמדה בראש חבר השופטים של פסטיבל קאן, והיא העניקה ל"אנורה" את דקל הזהב, מה שהפך אותו בן לילה לתופעה: אחד הסרטים המדוברים של השנה, שיש כאלה שמשוכנעים שהוא עשוי לזכות השנה באוסקר.
מייקי מדיסון (שגילמה את בתה של פמלה אדלון בסדרה "דברים טובים") מגלמת חשפנית בשם אנורה. בזכות סבתא שלה, שהיגרה מרוסיה לשכונת קוני איילנד בברוקלין ודיברה איתה רק רוסית, היא יודעת את השפה. לכן כשלמועדון החשפנות שלה נכנס לקוח צעיר, עשיר ודובר רוסית בשם וניה (מרק אידלשטיין), היא זו שנשלחת לשדל אותו להזמין בקבוקי שתייה יקרים ולקחת אותו לחדר ה־VIP לריקוד אירוטי פרטי.
2 צפייה בגלריה
מימין: מייקי מדיסון ומרק אידלשטיין ב"אנורה". הגיבורים רוצים סקס, אבל שוקלים גם אהבה
(צילום: imdb)
הוא, מצדו, מזמין אותה לסקס מלא באחוזה היוקרתית ומוגפת השערים בברוקלין, ביתם האמריקאי של הוריו האוליגרכים (כנראה יהודים כי שם המשפחה הוא זכרוב ויש להם חנוכייה בבית, שבאחת הסצנות בסרט תהפוך לכלי נשק). אז, בהחלטה קפריזית של רגע, הוא מציע לה לטוס ללאס וגאס ושם להתחתן איתו, כדי שיוכל לזכות באזרחות אמריקאית. הוא, זה ברור, רוצה סקס. היא, זה ברור, רוצה כסף. אבל האם יכול להיות שלרגע קט היא רואה בו אופציה לאהבה אמיתית?
באמצע הסרט, כשווניה שומע שהוריו עלו על מטוס כדי לבטל את נישואיו ולהחזיר אותו הביתה, הוא בורח מהבית ונעלם מהסרט. אם החצי הראשון של הסרט נראה כמו קומדיה רומנטית על ספידים, החצי השני הוא כבר כמעט סרט סלפסטיק.
שון בייקר הוא מיוצרי השוליים המעניינים והקיצוניים של העשור האחרון. בניגוד למקובל בעולם התקין פוליטית של הוליווד, הוא מתייחס באהדה רבה לכל העוסקים בתעשיית המין: שחקני פורנו וזונות טרנסיות היו גיבורי סרטיו הקודמים. בעוד עובדי תעשיית המין ודמויות אחרות משולי החברה זוכים בסרטים אחרים לייצוג כקורבנות הפטריארכיה והקפיטליזם, בייקר מציג אותם כגיבורים שמשתמשים במין ובמיניות כמטבע עובר לסוחר ומנצלים אותו לטובתם. הסקס זה כוח־העל שלהם. אבל יותר מזה: הוא מאזן את המבט הריאליסטי המחוספס וחסר הרחמים של סרטיו עם איזו תחושה קסומה ואופטימית של אגדת ילדים. הוא מעניק לגיבוריו הפי אנד קולנועי שנראה חריג בסרטים ריאליסטיים על אנשים במצוקה.
ב"אנורה" הוא מערבב יחד כל כך הרבה סגנונות שלרגעים קשה לדעת בוודאות האם זו קומדיה או טרגדיה (העובדה שהוא זכה השבוע לשלל מועמדויות לגלובוס הזהב, דווקא בקטגוריית הקומדיה, מבהירה את נקודת המבט של מפיקיו). בייקר מציג מעין גרסת דיסני לדרמה חברתית על פערי מעמדות. זו דיסנילנד, אם היא היתה ממוקמת בתחנה המרכזית הישנה.
עירום זה אומץ
רק לפני כמה שנים הכרזנו במדורי הקולנוע על כך שהוליווד נכנסה למצב של קטטוניה פוריטנית. תנועת Metoo הבהילה את הקולנוע מעיסוק במין, מחשש שכל סיפור על סקס הוא אוטומטית גם סיפור על ניצול, הטרדה ואולי אף אונס — על המסך ומאחורי הקלעים. אבל כנראה שלקולנוענים ולשחקנים נמאס להישאר חנוטים בביגוד מלא ולהדחיק את הליבידו, והם נזכרו שקולנוע על סקס הוא לא רק קולנוע סקסי אלא גם קולנוע מסוכן, קולנוע שהולך על הקצה ומציג את גיבורותיו מעורטלות ופגיעות, אך גם כאלה שיש בהן עוצמה חייתית. קולנוע פוריטני הוא קולנוע עצור, והשנה הקולנוע התיז הורמונים לכל עבר.
גיבורות הסרטים מעורטלות ופגיעות, אך גם כאלה שיש בהן עוצמה חייתית. קולנוע פוריטני הוא קולנוע עצור, והשנה הקולנוע התיז הורמונים לכל עבר
2024 החזירה את המין ואת העירום למסכים, ובפרויקטים שזכו לתשואות ולתשומת לב. חלק מהסרטים בוימו על ידי גברים וחלק על ידי נשים, ורובם נועזים ומנסים לשכנע אותנו שעירום בקולנוע כיום הוא כבר לא אקט מציצני ונצלני מצד גברים אלא אקט של כוח והעצמה מצד השחקניות, שמכתיבות כעת את התנאים שלהן.
זו היתה השנה שבה דמי מור בת ה־62 וניקול קידמן בת ה־57 נתנו את הופעותיהן המעורטלות והמיניות ביותר בקריירה שלהן. מור ב"יופי מסוכן" שביימה קוראלי פרז'ה הצרפתייה וקידמן ב"בייביגירל" שביימה הלינה ריין ההולנדית. איימי אדמס מגלמת אם ורעיה מתוסכלת שמחפשת ריגוש וסיפוק ב"Nightbitch" שביימה מריאל הלר, וקייט ווינסלט מגלמת ב"מבעד לעדשה" שביימה אלן קוראס את דמותה של צלמת המלחמה לי מילר בתור אשה משוחררת בשנות ה־40, שלא מהססת להסתובב בעירום בחברה ולחיות חיים מלאי תשוקה, יצירה ויצריות.
2 צפייה בגלריה
דמי מור ב"יופי מסוכן". דרמות על נשים חזקות שמעזות לחפש ולמצוא סיפוק
(צילום: באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)
גם פמלה אנדרסון עושה קאמבק בתור חשפנית בלאס וגאס, במופע שעומד לפני סגירה ויהפוך אותה למובטלת בסרט "The Last Showgirl", שביימה ג'יה קופולה (בת דודה של סופיה קופולה), זנדאיה גילמה אשה שמלהיטה את היצרים של שני גברים שהיא לא מצליחה לבחור ביניהם ב"מתחרים" שביים לוקה גוואדנינו, ופליסיטי ג'ונס מגלמת את אשתו החולה של אדריכל, שמנסה להזכיר לו שאין יצירה בלי יצר ב"הברוטליסט" של בריידי קורבט.
וכל השחקניות האלה קיבלו השבוע מועמדויות לגלובוס הזהב, ללמדנו שעירום ותפקיד טעון מינית עדיין נחשבים להוכחה של אומץ לשחקניות, כזה שמגיע להן פרס עליו, או לפחות מועמדות.
והרשימה לא מסתיימת כאן: פלורנס פיו גילמה שפית שעושה אהבה רומנטית ואירוטית עם בן זוגה (אנדרו גרפילד) ב"הזמן שלנו", אמה סטון כיכבה באורגיה מטורללת ב"סוג של חסד" ולילי־רוז דפ מגלמת דמות של אשה צעירה שנמצאת בעיצומו של ריגוש מיני תמידי, או דיבוק של שד, ב"נוספרטו". חלק מהסרטים כבר הוצגו או מוצגים בארץ, השאר יעלו בבתי הקולנוע במהלך ינואר.
מה נשים רוצות
העובדה שהעיסוק במין נהפך לכל כך נפוץ וחשוף השנה רק מתעצמת כששמים לב שיש כמה מוטיבים חוזרים בין הסרטים והדמויות. ב"בייביגירל", שייצא בארץ בינואר, ניקול קידמן מגלמת מנכ"לית מבוגרת שמתאהבת באסיסטנט צעיר ומנהלת איתו רומן שיש בו סממנים של סאדו־מאזו ומשחקי שליטה. גם ב"נוספרטו" (31 בדצמבר בארץ) הגיבורה רוצה להשתעבד לערפד, שיהיה המאסטר שלה, שאליו היא זוחלת על ארבע. ואיימי אדמס לוקחת את המטאפורה הזאת הכי רחוק ב"Nightbitch": היא כה מתוסכלת — מקצועית, חברתית ומינית — שהיא הופכת בלילות לכלבה ממש. אולי הכל בדמיונה, אבל גם היא רוצה סקס חייתי.
אחרי שהקולנוע ניסה להעלים את הסקס ולהדחיק אותו, היוצרים גילו שהם מתוסכלים מינית, כי זה הנושא שחוזר בכל הסרטים: סיפור על גיבורה שבן זוגה לא מספק אותה והיא בוערת מתשוקה. "ב"בייביגירל" קידמן מתוסכלת מהמין עם אנטוניו בנדרס, ב"נוספרטו" דפ מיואשת מהליבידו החלש של ניקולס הולט וב"Nightbitch" אדמס מרגישה שבעלה (סקוט מקניירי) כבר לא נמשך אליה.
כל זה מחזיר אותנו ל"אנורה". האשה הצעירה, העצמאית, החזקה והמשוחררת, שמסובבת את כל הגברים סביבה בזכות המיניות שלה ועושה הרבה סקס. אבל בסופו של דבר מתברר שהיא רוצה מישהו לעשות איתו אהבה. גם הסרטים האחרים מסתיימים באותו אופן: הגיבורות מגלות שהן לא מסופקות, מחליטות לשבור את המוסכמות והמסגרות, ויוצאות לחפש מזור מחוץ לנישואים. בשנה שבה הסומק חזר ללחיים של הקולנוע, ושל צופיו, ראינו גיבורות שבסופו של דבר מחפשות מישהו לגמור איתו.
