לשחרר את העניבה במסעדת וייס בת"א
לשחרר את העניבה במסעדת וייס בת"א
במסעדת וייס השוכנת בלוקיישן היסטורי ויפהפה מגישים אוכל נעים מאוד, מנומס ומכובד. אם רק יפגינו שם קצת יותר תעוזה נזכה לקבל מסעדה בועטת, המתאימה לקצב של המאה ה־21
בסרטה הקצר, הנוסטלגי והיפהפה "בית סבי עקיבא אריה וייס" (חפשו ביוטיוב) מקוננת עדנה יקותיאלי כהן, נכדתו של עקיבא אריה וייס, יוזם העיר העברית הראשונה וממייסדיה, על כך שביתו ההיסטורי נהפך בשנת 2000 למסעדה במקום למוזיאון לתולדות העיר. הבית שהיה מראשוני הבתים באחוזת בית, היא תל אביב, נבנה בשנתה הראשונה, 1909, וכמעט נחרב כמה וכמה פעמים. יקותיאלי כהן דחפה ועודדה את שימורו. האמת היא שהיום תלונתה מוצדקת כפליים. ראשית, כי לא משנה מה יהיה כאן, זה שהבניין היפהפה הזה אינו מוזיאון, זו אכן טעות גדולה. שנית, משום שאף מסעדה שפעלה כאן לא ממש השאירה חותם, אם להתבטא בעדינות. וייס, הביסטרו החדש של שלושה מבוגרי מסעדת קיטשן מרקט (לשעבר מסעדתו של השף יוסי שטרית, שופט “משחקי השף” המחונן), מתיימרת לשנות את הכרוניקה המצערת הזו. ימים יגידו אם הצליחה.
כשנכנסים לתוך בית הלבנים שבתוכו שוכנת המסעדה, מגלים שאכן לדאבון הלב, לא נותר דבר מהעיצוב הפנימי הישן, זה כנראה נעלם כבר מזמן. וייס היא מסעדה יפה מאוד, מרווחת ואלגנטית. ספסלים מרופדים לאורך הקיר החיצוני, שנדלירים, בר עץ יפה. גם האוכל של השף גיל דהאן הוא יפה מאוד ואלגנטי. נעים וטעים. טעמתי מנת תירס טרי עם חומץ שרי, אבן יוגורט, קמח תירס ובצק פריך. אחר כך הגיע סשימי של סלק אפוי על מלח עם קרם סלק ובצלי שאלוט, על לבאנה של עיזים ובצל כבוש. קצת מוזר לקרוא לסלק סשימי כשהוא מבושל לגמרי, אבל לא חשוב.
סלט עגבניות שרי טריות ומיובשות עם בצלצלי פנינה מוחמצים, אבקת עגבניות ומוצרלה. מעין “טייק אוף” שכזה על מנת הקפרזה האיטלקית המפורסמת. מנה ירוקה של ברוקולי ושעועית ירוקה עם קייל מטוגן עד פריכות, קרם לאבנה ליים וחלמון כבוש. מי היה מאמין שהמנה הכי טובה בארוחה תכלול את אותו ירק עלים נורא, הלא הוא הקייל. ספגטיני של זוקיני, כלומר במקום פסטה מבצק איטריות קישואי זוקיני, בחמאת שקדים וציר ירקות. טיפה מלוח מדי. אניילוטי (מעטפות פסטה) ממולא בבצלי שאלוט בקוניאק וגבינה גלילית עם רוטב חמאה לבנה ואפרסק עם ליקריץ. יופי של מנה.
עכשיו הגיעו העיקריות. טרטר דג עם קולרבי כבוש הוגש בצורה יפהפייה כעיגול דג נא קצוץ, ועליו עיגולי קולרבי כבוש ברוטב ויניגרט טארגון עם אבן יוגורט מגורדת מעל. הכל בזמן האחרון מלווה במסעדות התל־אביביות באבן יוגורט, כך נדמה. יפה להפליא. פילה דג ים צרוב (מוסר, לדעתי) ברוטב של חמאה לבנה וכרובית בציר דגים. חזה ברווז צרוב ברוטב חמאה חומה עם פירה של גזר וגזרים צלויים בציר ברווז. לקינוח, פנקוטה יוגורט עם קראמבל שקדים ותאנים.
כל האוכל בווייס הוא כאמור טעים ונעים. הבעיה הקטנה היא דווקא לא בטעים אלא בנעים. האוכל כאן עדין מאוד, מאופק מאוד ובעיקר מנומס מאוד. אירופי היה אומר מי שהיה אומר. משעמם היה טוען אחר. אין לי ספק שהשף דהאן, לא רק לנוכח הרזומה המכובד אלא גם לנוכח האוכל עצמו, יכול להכין גם אוכל קצת יותר נועז וקצת פחות מנומס ומכובד. אמנם בעידן הנוכחי של מסעדות רעשניות ואוכל רעשני לא פחות, לא תזיק לתל אביב מסעדה קצת יותר “מכופתרת”. אבל אולי לא צריך לסגור את כל הכפתורים עד הסוף, ואפשר גם לוותר על העניבה. או אז, אני מקווה, תוכל וייס לשבור את הנאחס של הלוקיישן ההיסטורי ועתיר הזכויות ולהעניק לו, אם לא מוזיאון, אז לפחות מסעדה קצת פחות מוזיאונית וקצת יותר בועטת, בקצב המאה ה־21.
וייס. הרצל 2, תל אביב.
03-5707477. ב'-ש' 18:00־23:00.
